הרב קוק מעמיק בבירור הדברים שנאמרו קודם לכן: וכאן כבר הגענו עד כדי לברר את דברינו, שמה שאמרנו למעלה על שאיפת קרבת־אלוהים שהיא האדירה והמרכזית שבנטיות, תשוקות ושאיפות הנפש האנושית, אין זה אלא כדי לסבר את האוזן כמה שהיא יכולה לשמוע. ההגדרה הקודמת, לפיה השאיפה לקרבת־אלוהים היא רק הכוח המרכזי או היסודי מבין כל הכוחות שבנפש, כאילו ישנם כוחות אחרים לצדה – הייתה למעשה שלב דידקטי בלבד. זהו ניסוח שנועד לסבר את האוזן, להציג את הרעיון באופן הדרגתי ומובן. התהליך היה להתחיל מהנחה שישנם כוחות שונים, לבחון את מקומם ומשקלם, להגיע למסקנה שכוח זה הוא המרכזי והיסודי, וכעת, לאחר שהונחה תשתית זו, ניתן להגיע לבירור הסופי והאמיתי של מהות הדברים: כוח מרכזי בנפש, כשהוא ממלא את תוכנהּ במידה גבוהה כל־כך בכל ערכי החיים, היחידיים והכלליים, איננו עוד בשום אופן כוח פרטי או כוח מרכזי או אפילו מרכז הכוח בעלמא, באופן שייתכן לדון על גילויו של אותו הכוח בפני עצמו ועל עצמותה של הנפש גם כן בפני עצמה. אלא הרי אנו מתממים את הכרתנו לומר, שזו היא עצמותה, ישותה ויסוד הויתה של הנפש, כלומר: היא כללותה של הנפש עצמה במהותה העצמית; מהות עצם החיים שלה. במקום ההבנה החלקית, אנו מתממים את הכרתנו, משלימים את ההכרה שלנו ומגיעים להבנה כוללת ושלמה. המילה מתממים נגזרת מהמילה "תם", שמשמעותה שלמוּת: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט, ח). רק תורה שלמה, היה אומר הרצי"ה קוק, הכוללת את הרבדים והגוונים כולם – יכולה להשיב את הנפש למקורה. כך גם כאן: ההכרה השלמה, התמימה, היא שהשאיפה לקרבת־אלוהים אינה חלק מהנפש, אלא היא־היא עצמותהּ, ישותהּ ויסוד קיומהּ של הנפש, ובכללה הרוח והנשמה. זוהי המהות הפנימית והכוללת של הנפש, עצם חייה.
כך ששאיפת קרבת־אלוהים היא רק המתגלה לפנינו בתור יסוד אחד כללי בעל גוונים שונים, במעטה נטיות, תשוקות ושאיפות שונות אין מספר, שכולן לוקחות איזה חלק מיוחד בחיים, אבל החיים עצמם, החיים כולם, מהות החיים, זהו ולא אחר ואי־אפשר להיות אחר כי־אם יסוד שאיפת קרבת־אלוהים. כל שאר הכוחות שאנו מרגישים בתוכנו, הנטייה החברתית, האהבה, הרצון לחירות או לשוויון – כל אלו אינם כוחות עצמאיים, אלא גוונים שונים ומעטה נטיות חיצוני, ביטויים והשתקפויות של אותו יסוד פנימי אחד: שאיפת קרבת־אלוהים. מכיוון שהאלוהות מתגלה בכול, ש"לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זהר ע' ועוד), אין מקום פנוי ממנה, הרי שכל רצון לקרבה – בין אם רגשית, בין אם אינטלקטואלית, בין אם חברתית ובין אם אישית – הוא ביסודו ביטוי של השאיפה הנשמתית להתקרב לאלוהים. גם כאשר נטיות אלה מסתאבות והופכות לעיוותים נוראים כמו הלאומיות הנאצית או הפשיסטית הקיצונית, כמו הפקרוּת בשם החירות או קנאות דתית רצחנית ואכזרית שאנו חווים כיום מצד העולם המוסלמי – שורשן הפנימי נותר קדוש. הטעויות והעיוותים נובעים מחולשה אנושית, אינטלקטואלית או מוסרית, אך על כולם חל עקרון התשובה. התשובה מחזירה את הנטייה המעוותת אל שורשהּ הטהור, אל אותה שאיפה יסודית לקרבת־אלוהים. בהחלט אפשר לקוות ולפעול שגם העולם המוסלמי, שמפרש באופן כה מעוות את הרעיון האלוהי ואת עבודתו, ישוב בתשובה ויפרש אותו אחרת. מהות החיים עצמם אינה אלא אותה שאיפה, והיא מתגלה בעולם דרך אינספור הנטיות והתשוקות השונות.
ובזה משתלמת היא תכונת ההגדרה המיוחדת של חיי האדם, שהם מחוברים מנטיית החפץ לקיום ההרגשה העצמית אשר לכל חי עִם רגש שאיפת ההשתלמות. הבנה זו משלימה את הגדרת חיי האדם כשילוב של שני יסודות: הדחף הבסיסי, המשותף לאדם ולכל יצור חי, להרגיש את קיומו, להיות מודע לעצמו. זהו יצר החיים הראשוני; ובנוסף, הרגש הייחודי לאדם – השאיפה להתעלות, לגדול ולהיות שלם יותר, שהיא ראויה להיות נובעת רק מההשתקפות הפנימית העמוקה אל השלמות האלוהית, הנשקפת ביסודה הפנימי של הנשמה ממקור השלמות המחלטה והנצחית, מקור אין סוף. האדם שואף להשתלם לקראת אידאל מסוים – לקראת השלמות האלוהית, שהיא מוחלטת, נצחית ואינסופית. השתקפות זו של האידאל האלוהי נמצאת ביסודהּ הפנימי של הנשמה, שהיא "חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב). כאשר האדם אינו מחובר למקור זה, שאיפת ההשתלמות שלו עלולה להתעוות ולהוביל אותו למקומות הרסניים, מתוך מחשבה שכך הוא משתלם ומתעצם. החיבור למקור האלוהי מבטיח שההשתלמות תהיה בכיוון הטוב, הצדק והרחמים.
שהדברים הולכים ובאים שוב לסיפוק שאיפת קרבת־אלוהים בכל גווניהָ, שהיא בזה צל נאמן של החיים המוחלטים הבלתי־מותנים של האלוהות המוחלטה, "בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז). וכך כל המהלך חוזר לנקודת המוצא: כל הנטיות והתשוקות, כלומר כל גווניהָ של השאיפה לקרבת־אלוהים, חוזרות ומשרתות את אותה מטרה יסודית. כאשר שאיפה זו ממומשת באופן מתוקן, היא הופכת להיות צל נאמן, השתקפות מדויקת, של החיים האלוהיים עצמם, שהם מוחלטים ובלתי מותנים; אלוהים אינו תלוי בדבר, וכל פעולותיו נובעות מטובו המוחלט לבריות. כאשר האדם חי כך, הוא מגשים את הפוטנציאל הטמון בו. הנפש, בפעולותיה וברגשותיה, הופכת להיות הביטוי המעשי של הנשמה, ומממשת את צלם האלוהים שבאדם. השאיפה לקרבת־אלוהים יוצרת את תהליך המימוש של צלם אלוהים.
