ואם תמצא לפעמים גם במקומות הרחוקים, באומות, תרבויות ואמונות שונות, מחוץ למסורת ישראל, נצוצי אורה של אידאליות, שתוכל להמתיק על ידם את המרירות שהצביונות הזרים פועלים עלינו, אין בכך כלום. אדרבא, עֵינֵנוּ טובה להביט על הכל מתוך אספקלריה של זכות. ואילולא הייתה מתנחלת בנו ההשקפה העליונה שבַּכּוֹל, אפילו בעומק הניגוד לנו, בעם העמלקי, שאנחנו מצווים למחותו מתחת השמיים, "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק" (שמואל א' טו, ג) – נמצא גם־כן אור ונצוץ טוב, שאנו משתדלים תמיד לקבלו בטהרו כשיודח מזוהמתו, לא היו נמצאות באוצרנו השגות כאלה אשר באגדות, כמו: "בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים – ואתם אומרים שירה לפני?!". הרי לפנינו רגשי היושר ואהבת האדם שהם זורמים, מזרימים, את צדקתם על לב האומה אפילו ביחשׂ של הרודפים – ובשעת קלקלתם. חז"ל למדים "שאין הקדוש־ברוך־הוא שמח במפלתן של רשעים" (סנהדרין לט, ב), מכך שלאחר קריעת ים־סוף, כאשר ניסו המצרים גם הם לעבור בתוך הים שנעמדו מימיו כשתי חומות ולרדוף אחרי בני־ישראל (שמות יד, כט), ואז נשטפו וטבעו במים אדירים: "בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להן הקב"ה, מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!" (שם). אם כן, יש מקום של צער גם על מפלתם של רשעים.[302] וזאת, מסביר הרב קוק, בזכות אותו ניצוץ טוב שיש גם בהם.
ולא לחנם "למדו מבני בניו של המן תורה בבני־ברק, יש אומרים שמדובר ברב שמואל בר שילת, מן הדור הראשון של האמוראים, שהיה מצאצאיו של המן שהתגיירו (עין־יעקב סנהדרין צו, ב),[303] מבני בניו של סיסרא שר צבא חצור, למדו תינוקות בירושלים, אף שסיסרא "לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שופטים ד, ג) ולָחָם בהם. יש אומרים שמדובר ברבי עקיבא, שהיה מצאצאיו של סיסרא (ר"נ גאון על ברכות כז, ב), מבני בניו של סנחריב מלך אשור, שלחם בממלכת יהודה, הגלה שבטים מישראל, ניסה לכבוש את ירושלים וחֵרֵף את אלוהי ישראל (מלכים ב' יח, ו; תנחומא מסעי י) – לימדו תורה ברבים" (גיטין נז, ב),[304] וחז"ל מציינים שצאצאי סנחריב שלימדו תורה הם התַנאים שמעיה ואבטליון (שם). ויוצא מן הכלל הוא נבוכדנצר מלך בבל שהחריב את בית המקדש ואת ירושלים והגלה את ישראל מן הארץ (מלכים ב' כה), שלא השאיר שורש וענף לטובה, כדברי חז"ל: "ואף מבני בניו של אותו רשע ביקש הקב"ה להכניסן תחת כנפי השכינה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניס תחת כנפי השכינה?!" (סנהדרין צו, ב). וגם מידה זו, של דחיית ניצוץ אלוהי וטוב במקומות רחוקים של רשע וטומאה – מיוחדת היא למלאכי השרת, ואילו אור האלוהי עומד למעלה מתכונה זאת ורוצה לקרב גם אותו. ואם מאותו הנצוץ הטוב, שאולי יהיה אפשר למצוא, למשל, בתוך גל האשפה של נפש טורקבימדה, תומאס דה־טורקמדה, נזיר דומיניקני מן המאה החמש־עשרה בספרד, שהיה אחראי לשריפתם של אלפי אנוסים במסגרת האינקוויזיציה הספרדית, יֵצֵא באיזה זמן או כבר יָצָא מי שלמד תורה ברבים, נקבלו בשתי ידיים. והוא הדין בכל אותן הברכות הטובות, כפי שדרשו חז"ל: "אמר ליה הקב"ה לאברהם, שתי ברִכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית", שהתגיירו ונוספו לעם ישראל, ויצאו מהם מלכים ונביאים – ואף שמוצאן מעמים שנאסר על הזכרים שבהם להתגייר (דברים כג, ד; יבמות עו, ב),[305] אשר יוכלו להירחץ מגלולי בית אביה של המיטולוגיה היוונית וכל בנותהון. מי מצאצאיהם של עובדי אלילים שיוכל להתנקות מטומאת האלילות, מן הדימויים הלא נכונים על אודות האלוהים, האדם והעולם, אז אדרבה, נקבלו בשתי ידיים. מי ייתן וכולם יהיו חסידי עליון. וכחזון הנביא: "וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלוֹהֵינוּ" (זכריה ט, ז). באחרית הימים יוסרו מאומות העולם, המשולות לחיות טרף, שיקוצי עבודה־זרה ושאר תועבות שהיו אצלן, וגם הן תהיינה מוקדשות לאלוהים.
אבל כל אלה הנם רק ניצוצות, פרטים בודדים, ולא כמו באומה הישראלית, שעליה נאמר: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיה"ש ד, ז. ועי' אורות ישראל ד, ג). בין מה שאפשר להיכנס ממעל לגבול ישראל לתוך הגבול, ובין מה שיהיה יוצא מפנים אל החוץ ויפסל ביוצא, אבל הכלל כולו בעינו עומד, ו"נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" (שמואל א' טו, כט). הנצח בישראל, הכלל, הוא קדוש ואידאלי, גם אם יש זמנים של חטא וירידה ופרטים שיצאו מן המחנה של הקודש; שלא כמו באומות העולם, שבהן יש רק ניצוצות של קדושה אך הכלל אינו קדוש.

