במי אתה מוצא מקור לאורה גדולה זאת? לגדוּלה של אמונה כללית וטהורה, באומה זו, שרוממות מבחר שאיפותיה האמוניות היא ההבטחה הנאמנה של "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם – אטייל עמכם בגן־עדן (ויקרא כו, יב; ספרא שם). כאשר אנו נהיה בהליכה, בהשתלמות ותוספת הבנה ומוסריות, בניין ויצירה, ואלוהים יתהלך בתוכנו; לא מעבר לנו בהשגחה רחוקה, אלא בקרבה מרבית. ועם זאת, ולא תזדעזעו ממני, האמונה לא תהיה כזו שמזעזעת את האדם, מפחידה, מנמיכה ושוברת אותו, יכול לא תיראו ממני? שֶׁכְּלָל לא תהיה יראת אלוהים, וכפי שעלולים לחשוב בפשטנות, שפחד ויראה הם היינו הך – תלמוד לומר וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוֹהִים" (ויקרא כו, יב; ספרא שם). תישאר יראת אלוהים כמודעות למקור הנשגב שמעבר לכל, אך זו תהיה יראת רוממות, שמרוממת את האדם ולא משפילה אותו. זוהי רוממות מבחר שאיפותיה האמוניות של האומה הישראלית. בניין ההוויה לא מתוך ההכרח שבו נתקלל האדם לאחר שחטא: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט); ו"בְעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (שם טז), אלא בגן־עדן, כפי שהייתה צריכה להיות המציאות מלכתחילה, ללא זעזוע מפני המקור האלוהי ופחד מן המוות הקרב ובא כל העת. זוהי יראת האלוהים הראויה, היחס לאלוהים כמקור של מוטיבציה וחיוניות לפעול בעולם, להתהלך, להתגדל וליצור יותר ויותר.
הזעזוע בא מחוסר הכשר, מחוסר הכנה ובגרות, שזוהי קטנות נפש, מצד שהיא עסוקה רק עם האור הנופל לה במידה מועטת, מציור העצם, בערכו הבוסרי. הקטנוני והילדותי, שלא הבשיל. הנפש נמצאת בקטנות כאשר היא עוסקת בעצמות האלוהית. כפי שהובהר במאמר זה, כאשר לא תופסים את כלל ההוויה כשיקוף של הרצון האלוהי, אלא מגדירים דבר מסוים אחד כעצמות אלוהים, זוהי קטנות ילדותית והגשמה אלילית. לעיתים הגדרה זו נובעת מכך שזיהו בנקודה מסוימת של זמן ומקום נס גדול שהתרחש. אכן, נס הוא גילוי אלוהי שבא להנחות אותנו, להאיר את דרכנו, בין אם זה נס גדול ובין אם זה נס קטן; אך אין לומר משום כך שזהו המקור האלוהי ולבטל את כל יתר ההוויה. הגדרה כזו, שמקטינה את אלוהים בהכרה האנושית, היא קטנות נפש שמביאה לבעיות קשות של עבודה־זרה והגשמה. אדם שמתרשם מאוד מאירוע מסוים ומחליט שזהו האלוהים, מבטל את ערכה של כל שאר ההוויה. זוהי תופעה נפוצה בתפיסה דתית פשטנית: מחפשים אחר ניסים, אחרי אירוע שמזעזע את הנפש, מרגש ומסעיר, כמימוש של האמונה. זוהי תנועה נפשית בעייתית, משום שהיא לא מביאה לבניין המציאות. היא לא עסוקה במשימה העיקרית של האדם, "לתקן עולם במלכות שד־י". למלכות יש חוקים וסדרים, ותוכנית התקדמות. לא רק להטוטים ומופתים. כדי לפתח את המלכות יש לעסוק בלימוד, יצירה ובניין, בהתאם לנפש האנושית ולמה שאדם יכול להכיר ולתפוס – ובכל זה המחשבה הדתית הפשטנית מזלזלת ומבטלת אל מול הניסים והאירועים היוצאים מן הסדר הרגיל.
שהחושך יוכל על ידו, על ידי ציור העצם, להתגבר כל־כך, עד כדי אותה ההזיה הרחבה, לעומת הנפש, שהיא קטנה בתפיסתה הילדותית של ציור העצם, דווקא ההזיה היא רחבה, הזיה של עבודה־זרה וכל ענפיה. בתפיסה של עבודה־זרה, יש זעזוע מכל תופעת טבע אימתנית, מתוך מחשבה שיש בתופעה זו אליל שאחראי עליה, שכועס או שמח וצריך לרצותו. לא כן בעבודת־אלוהים, שבה מברכים ברכת 'עושה מעשה בראשית' למראה תופעת טבע מרשימה, ובכך מקשרים אותה למקורה האלוהי, יוצר כל, השוכן בכל. ואז לעומת עובד עבודה־זרה שנותר משותק ומפוחד אל מול עוצמת הטבע, עובד אלוהים חושב כיצד להצטרף למגמה האלוהית בטבע, כיצד לנצל את תופעת הטבע לשכלול והטבה של המציאות והחיים. יכולות להיות תופעות טבע שהן שכר או עונש, אך אין בכך כדי לשלול את היוזמה והיצירתיות האנושית, אלא אדרבה; ראוי לאדם לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה כאשר הוא סובל מייסורים, ומתוך כך לראות כיצד הוא מתעל ייסורים אלה להטבה ובניין המציאות, או לפחות מונע אותם מלהופיע שוב אצלו או אצל זולתו. כך הוא מממש את הרצון האלוהי: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה, יח).[281]
אבל היראה הראויה, בניגוד לזעזוע, היא יראת הכבוד והרוממות המוסיפה עוז ואורה, המתמלאת, לפי אותו הגודל של שיקוף האידאלים המוסריים והשכליים הגנוזים, שההוגה בם מתייחש אליהם, בכל הוד, כבוד וגדולה, כך מבחינת השכל; וגם מבחינת הרגש: ועל ידם מתעלה ומתעדן אותו הרגש הפנימי של אור האמת, של ברק העצם, מקור המקורות עדי עד. הרב קוק ממשיל את ההופעה, ההתגלות האלוהית שאינה העצמות הבלתי מושגת, לברק המבריק מתוך העצם. וכבר הרמב"ם בהקדמתו ל'מורה נבוכים' ממשיל את הנבואה לברק המפלח את החשיכה: יש נביאים שזכו לנבואה פעם אחת בכל חייהם, ואותה נבואה היא כברק המאיר את חשכת הלילה, שמופיע ונעלם בהבזק עין – אך בזכות האור שהאיר לרגע את חייהם הם ראו את הדרך ויודעים כיצד להמשיך ולהתקדם בה. אחרי שאדם זוכה להארה אלוהית, להופעה שמאירה את החיים בעולם המעלים את מקורו האלוהי, עליו ליישם אותה ככל יכולתו. אחרי שראה לרגע אחד את סביבתו הוא יכול להתקדם ולהתפתח; אם הברק גרם להצתה של כמה עצים הוא יעשה מן האש לפידים וישמור על האור. כך צריך להיות היחס להתגלות אלוהית, לתורה, לדברי הנביאים ולניסים. עוצמת הברק האדירה יכולה לרגש מאוד, אך אין להסתפק ברגש הגואה אלא להשתמש בהארה, לעבדהּ ולפתחהּ לשם בניין המציאות. בניגוד למחשבה הפשטנית המוטעית, שהעיסוק בפיתוח העולם הוא עיסוק "חילוני", ואילו האמונה שייכת רק להתרגשות מן ההתגלות האלוהית. אדרבה. הרגש הגדול שנוצר מתוך הארת המציאות בהתגלות אלוהית צריך להיתרגם להכרה ויכולת יצירה והטבה. וכפי שהנביא לא מסתפק בהתגלות האלוהית ורישומה הגדול על נפשו, אלא מספר אותה לעם, מוכיח ומנחם, מתקן ומייעץ.
לכן הרב קוק חוזר שוב ושוב על חשיבותה של האומה כאומה ביחס לאידאלים האלוהיים: האומה היא חברה שלמה שמשקפת את מכלול המציאות. לצד התבונה הטהורה, העיסוק ההכרתי במושגים המופשטים, ישנה גם התבונה המעשית, המוסר והיחסים החברתיים במלאכה ובאומנות, בכל ריבוי האנשים השונים, המקצועות, הכישרונות והנטיות. האומה היא אחת, אך יש בה ריבוי אדיר, וכפי שהאלוהות היא אחת, אך עצמותה נעלמה, ועם זאת היא מופיעה בהיבטים שונים: "אַחַת דִּבֶּר אֱלוֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב, יב).
עד שבכל אוצרות החיים מתממים, משלימים, שני החזיונות של הרגש ושל ההשכלה האלוהית ברום עוזם, המאגדים יחד את כל יתר הסיבות והתכונות, הכישרונות והנטיות של האומה בכללה, ושל כל אחד מיחידיה, המביאות את האומה בכללה לידי הכרת ערכה ובירור חפצה לשוב אל המעמד ואל המקום אשר שם קנתה את כל הגדולות אשר ברוחה; ששם הייתה רַבָּתִי עָם, רַבָּתִי בַגּוֹיִם (ע"פ איכה א, א), רבתי בדעות, שם הייתה האומה בגדולתה, בצירוף כל הקדושות: כאשר הייתה האומה בארץ־ישראל, שאדמתה מקודשת מכל הארצות, כשבית־המקדש עמד על תילו והאומה קיימה את התורה, ההנחיה האלוהית לחיי קדושה – ובכך הוציאה האומה את קדושתה הסגולית אל הפועל. המעמד העיקרי, פסגת קדושתה של האומה, לא היה מעמד הר־סיני, כפי שניתן לחשוב בטעות; אלא קיומה של האומה בארץ־ישראל. מעמד הר־סיני היה רק הכנה להקמת ממלכת ישראל בארץ, שמרכזה בהר־הבית, בבית־המקדש שלצידו יושבת הסנהדרין: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָם" (ישעיהו ב, ג).[282]
הרגש והשכל יחד מסייעים לבירור החשיבות בשיבה לארץ, ועוד קודם לכן: ולהגביר בקרבה הסכמה אלוהית אמיצה לעשות את כל השתדלותה לרוממות קרנה והטבת מצבה בארצות גלותה, מעלות לעלות על ידם אל הסולם העולה עד הר קודש אלוהינו; ומבלי לשכוח, יחד עם זאת, את המקום שבו עלינו להיות: ולהגדיל ולהאדיר את כבודה וערכה של כנסת־ישראל היושבת במקום חיי האומה, על אדמת הקודש, כדי שתהיה מתקרבת וצפויה לישועה, ומוכנת יותר להוציא אל הפועל את האידאלים האלוהיים הרמים הכלולים בעבודתה, עבודה תמה, עבודת אלוהים אמת, א־ל אלוהי ישראל. אף כי הוא אלוהי ההוויה כולה, הוא מגלה את רצונו במידה רבה כלפי העולם דווקא על־ידי ישראל, הן בנתינת התורה והן על־ידי האופי המיוחד של האומה. הרב קוק כותב דברים אלה כאשר רוב רובו של עם־ישראל חי בגלות, ונשמעות מפי אנשים חשובים דעות המתנגדות לציונות. רש"ר הירש ואחריו הרמן כהן, ראו בציונות דבר שנוגד את ייעודו של עם ישראל, כיוון שלדעתם ייעודו של עם־ישראל הוא מימוש שליחות מוסרית אוניברסלית כאשר הוא חי בקרב אומות העולם.[283] על כך משיב הרב קוק, הנבואות הגדולות נאמרו דווקא בארץ־ישראל, שם הוא מקום תיקון העולם, ושם תוכל האומה הישראלית להוציא אל הפועל את האידאלים האלוהיים שאותם הציג הרמן כהן כתכלית עבודת־אלוהים בישראל (כמבואר לעיל בהקדמה למאמר 'דעת־אלוהים').
הרב קוק מסיים את דבריו בפסוקי נבואות של זכריה הנביא, מאחרוני הנביאים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן, כמו אותו הברק המזעזע, שגורם לקפיאה וחוסר התעלות, אלא וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַד' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר, של גאולה, במקום שהגלות תמשיך ותעמיק, כמו הלילה הממשיך את הערב – יופיעו קרני האור של סיום הגלות. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה. וְהָיָה ד' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, כל הארץ תתברר כמלכות אלוהים, תיגלה הנהגתו והשגחתו בכל קצוות תבל, יתגלו האידאלים האלוהיים, כך שבַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ד' אֶחָד, מצד עצמו, העצמוּת הבלתי נתפסת שכלפיה יש לנו רגשות עריגה, וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ו-ט), מצד ההכרה האנושית, התופעות האלוהיות הנתפסות בהכרתנו כפי שאנו מציירים אותן. העצמוּת והתופעות לא תהיינה נפרדות מבחינתנו, כך שיהיה אפשר לחשוב כפי שיש שחושבים כיום – שישנה הפרדה וניתוק בין הקודש והחול, האלוהות והעולם; אלא נכיר באחדות הכל, בקשר בין התופעות המוּכּרות לעצמות העליונה, שאינן מנוגדות אלא משלימות זו את זו.
במהרה בימינו אמן
