מתוך ההבחנה בין האמונה לבין המוסר עלתה שאלת היחס ביניהם, שאלה מורכבת ומסובכת, שנידונה רבות אצל הוגי דעות שונים מן הצד הדתי, החברתי והפילוסופי. כאן עוסק בה הרב קוק: ומה שהושגר שם שמים בין עמים רבים בסגנון דתי הועיל ביותר להרחיק את המושג האלוהי מעל הטהרה של האידאלים האלוהיים, הייתה תועלת חשובה בכך ששם שמיים התקבל בקרב האומות, משום שאז נוצר בירור: החיקוי של אמונת ישראל בקרב אומות־העולם לא מביא לאידאלים האלוהיים, למוסר ולתיקון, אלא אדרבה: עד שיוכלו לצאת דווקא מתוך מושג הדת שלהם דרכי חיים לאומיים ופרטיים כאלה, שהם ממש הפך המוסר האידאלי, כפי שהיה באינקוויזיציה, במסעי הצלב ובאסלאם עד היום, שדווקא מתוך האמונה והדת נעשו מעשי רצח וזוועה אכזריים ונוראים, עד שאחר־כך מוכרחת היא התרבות האנושית העולה ומתפתחת מצד עומק טבעו הישר, להפריד את מושג המוסר מעל מושג הדת, "וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף" (משלי טז, כח), כפי שמבאר רש"י: "ועל־ידי ריגונו ותרעומתו מפריד ממנו אלופו של עולם". הנרגנות, המריבות והאכזריות האנושית לא יכולה להיות תוצאה של קרבת־אלוהים אמיתית, ועל כן – ולבסוף לבוא גם־כן לידי החלטה: שאין שום צורך כלל להמוסר האנושי זיקוק של דת, זהו השלב הראשון: אין צורך בדתיות עבור המוסר. יכול אדם להיות מוסרי גם מבלי שיקיים מצוות. אולם בהמשך מגיעים למסקנה אחרת, קיצונית יותר: עד גמרה של שיטה תחתונה שהדת מזקת את המוסר האנושי. וכל זה בא להם רק מפני שלא נוסד, ואין אפשר כלל שיוסד אצל כל העולם כולו, מושג דתי על־ידי עומק התביעה של האידאלים האלוהיים, שראשיתם גנוזים גם כן בנפש האדם וכשרונו הטוב באופן טבעי. אך מכיוון שההתגלות האלוהית הייתה רק אצל עם־ישראל, רק אצלם עומק התביעה של האידאלים האלוהיים, המוסריות, שאיפת תיקון העולם, הוא מושג דתי. אומות־העולם אמנם חיקו את ישראל ואימצו חלקים מאמונתם, אך חיקוי לעולם לא יהיה כמו המקור, ועל כן דתם יצרה חיים שהם הפך המוסריות והאידאלים האלוהיים והתרחקה מאותו גרעין פוטנציאלי של אידאלים אלוהיים שיש בנפש האדם. מפני שאין מושג דתי זה, של אידאלים אלוהיים, נקבע לאנשים יחידים, שיכולים להמציא בתור חסידים בכל עם ולשון, כי־אם לקבוצים חברותיים ולאומיים. ובניגוד לעם־ישראל, שהגילוי האלוהי אצלו היה במעמד של ששים ריבוא, וגם אבות האומה, שאמנם היו יחידים, הובטחו ונצטוו להקים עם שלם שיהיה מקור של ברכה לאנושות – הדתות השונות קמו על־ידי יחידים, שגם אם היו חסידים וצדיקים בפני עצמם, הם לא היו יכולים ליצור את מושגי האידאלים האלוהיים. אדם יחיד הוא אישיות קצרת ימים, ועל כן גם שאיפות מוסריות גדולות שיהיו לו ושילמד אותן ברבים – לא יחזיקו מעמד. לשם כך נדרש עם שלם, שזו אישיות היסטורית שקיימת דורות על גבי דורות ובכך מממשת מדור לדור עוד ועוד מן האידאלים האלוהיים.

ואין שום אומה בעולם שיסוד סגולתה הפנימית, ועריגתה העליונה הגנוזה בעומק נשמתה הלאומית, יהיה החפץ האדיר של הצדק האלוהי והתפתחותו, כי־אם בישראל. הרב קוק מכנס את כלל האידאלים השונים, החשובים כל אחד בפני עצמו – דווקא אל הצדק, וכפי שנאמר על אברהם אבי האומה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). הנדיבות שבצדקה נובעת מן הצדק; כל בני העולם, ובוודאי כל בני האומה, שותפים באופן זה או אחר לכל סוג של רווחה. נכון שיש הבדלים במידת התועלת שמופקת מכל אדם, ויש הבדלים ברמת המאמצים והמסירות למען הרווחה הכללית, אבל באופן כללי כאשר לאדם יש רווחה רבה, גם זולתו שותף לכך במידה מסוימת. ועל כן מן הצדק גם לסייע לו. נקודה נוספת של צדק בצדקה, הוא שהצדקה ניתנת בצדק, בגבולות מסוימים לפי העניין, לא בלי גבול. יש קריטריונים מסוימים בנתינת צדקה (עי' שו"ע יו"ד סי' רמט). ושאיפה זו לצדק שיש בישראל היא שאיפה לצדק האלוהי והתפתחותו, צדק אבסולוטי ומוחלט, שיתפתח, ילך ויקיף את כל תחומי החיים, ולא רק את העניין החברתי והכלכלי.

זה החפץ שבא לנו בירושה מורשת אבות, – היסתוריה גזעית. כיום בתרבות הכללית יש קונוטציה שלילית להתייחסות לגזע, אולם בתקופתו של הרב קוק היא עוד לא הוכתמה, ולהפך; היה עניין רב בבירור אופיו וייחודו של כל גזע, בתחום הפילולוגיה, הלינגוויסטיקה (חקר השפה) ואפילו בתחום הביולוגיה. אותה שאיפת הצדק באה אלינו במורשה מאבותינו, לא כמו צוואה של הוראות; דבר זה מאפיין את הגזע הישראלי, כמו תורשה גנטית רוחנית. וכדברי חז"ל: "שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי־חסדים" (יבמות עט, א). נטייה טבעית זו שיש בישראל, היא ההסבר לכך שבמשך הדורות, גם במחשכי הגלות, בדרך־כלל יהודים היו שותפים לכל סוגי המהפכות והמרידות, אם לא היוזמים שלהן. בנפש היהודית קיימת מחאה חריפה נגד עוול וחוסר צדק.

התנועה הלאומית היהודית, הציונות, זהו דבר יחיד במינו בתולדות העמים – עם שגורש ממולדתו ההיסטורית חוזר אליה ומקים את מדינתו, חרף מכשולים עצומים. תחייה לאומית זו בארץ־ישראל היא דוגמה לצדק היסטורי בלתי רגיל. מלבד הצו האלוהי לחיות בארץ, הצורך במקלט מפני האנטישמיות או הגעגוע למולדת, יש בכך עמדה עקרונית מוסרית נגד הגזל האימפריאליסטי של האימפריה הרומית ולאחר מכן של האימפריה הערבית. אם יש תנועות פוליטיות וחברתיות במזרח התיכון שהן נגד 'הכיבוש', עליהן להיות נגד הכיבוש הערבי קודם כל, כיבוש שהרס, דיכא ומדכא את כל העמים והלאומים השונים שהיו בני המקום. זהו הכיבוש הנורא באמת, שהיה ועודנו רצחני ואכזרי.

ודווקא עכשיו, אחרי שטף הזמנים הרבים, הציור עומד ומבהיק לפנינו באורו ההיסתורי, ציור השאיפה לאידאלים האלוהיים, שהם, אבות האומה שהורישו לישראל את אותה נטייה נפשית, שמו להם להאידאל העליון של תכלית חייהם, להקים אומה בעולם, שימצאו בקרבה המגמות האלוהיות של המוסר היותר עליון מקום, לא רק בחיים הפרטיים של כל איש מאישיה, כי־אם גם ובייחוד בחיים הלאומיים שלה. בכך הרב קוק גם מתייחס לתנועה הלאומית המודרנית בישראל: עם־ישראל רוצה לממש את אופיו המיוחד כאומה, ולא רק כקהילה ואנשים פרטיים, וזה יוכל להיות רק במסגרת מדינית עצמאית, כאשר עם־ישראל יושב בארצו. באופן מפליא, למרות הסכנות, המלחמות, המשטמה והתהליכים המורכבים של קליטת העלייה, מדינת־ישראל מתמודדת עם שאלות מוסריות גם ביחס לסביבה וגם בתוך החברה. לא מובן איך דווקא באומה שנמצאת תחת סכנות כה רבות, כבר בהתמודדויות הקשות של היישוב היהודי בארץ בתחילת המאה העשרים, יצמח מושג כמו 'טוהר־הנשק', שעם הקמת המדינה גם הוטמע בצה"ל ונעשה לעיקרון מכונן בו. זה אוקסימורון. ובכל זאת, גם תוך עיסוק במלאכה כה אכזרית מנסים לשמור על אמות מידה מוסריות, למרות הכול.

ולא שיהיו המה, אותן המגמות האלוהיות של המוסר, דבר נטפל ומתלווה לה, שהעיקר יהיה עצמאות לאומית וריבונות, ורק כעניין משני יצטרפו גם המגמות האלוהיות; כי־אם שזה יהיה יסוד הוייתה הלאומית בעצם, עד שתוכל להיות בעת גדלה ועוזה, כשיֵצא, יסוד זה, אל הפועל השלם, חוץ מאותה המטרה היסודית של שלמות האופי שלה באופן היותר שלם ונהדר, שמצד זה אפילו אם "כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלוֹהָיו, וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלוֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (מיכה ד, ה), גם משל לכל העמים אשר על פני האדמה, להרים את הוד מעלת האדם מעומק שפלותו אל מכונו המרומם. שמימוש המגמות האלוהיות של המוסר בישראל יהיה כה מרכזי בחיי האומה, כך שהוא יוכל לשמש גם דוגמה ומופת לכלל האנושות. אנו רואים דבר זה מאז ראשיתה של התנועה הלאומית המודרנית היהודית: לצד כל המניעים הבסיסיים והטבעיים לחזרה למולדת, דובר גם על החזון הנבואי: "מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָם" (ישעיהו ב, ג), שאנו נקים כאן חברת מופת, כך שמדינת ישראל תהיה 'מעבדה מוסרית' לעולם כולו, "הציונות הרוממה" בלשונו של ז'בוטינסקי.[245] הניסיונות לעשות זאת על־ידי הקמת קיבוץ, קומונה ללא זיקה לרכוש, היו אולי ניסיונות בוסר פשטניים מדי, אך הם ביטוי חשוב לעצם הרצון להקים חברת מופת שתהיה צעד אחד לפני כל מבנה חברתי קיים, יותר אידאלי וראוי. ועם זה תוסיף היא בעצמה גם־כן מעלה ויתרון על־ידי התרחבות האידאלים האלוהיים והוצאתם אל הפועל במרחב היותר גדול, שהם החיים שעל־פי רוחה וחפצה, המביאים בעולם את הברכה והשלום, את העתיד ההולך ואור לבטח באין מעצור. זהו כיוון בטוח, כפי שמבטיחים הנביאים. הרב קוק מתאר כאן למעשה את תהליך עיצוב עתידו של העולם, שאנו גם חלק ממנו. ראשית, כאשר עם־ישראל יקים מדינה שבה ממד ההטבה לזולת, הנתינה, הוא דומיננטי, זהו כבר יתרון עצום. מי שנותן, למעשה גם מקבל. כאשר תתקיים מידה זו בישראל כראוי, היא תתעצם בעמים השונים על־ידי תוספת האנרגיה, הגוונים והרצונות של העמים השונים, וזה יעשיר בחזרה גם את רוחו ותרבותו של עם־ישראל.