בתשרי ה'תרס"ז, הרב צבי יהודה בנו של הרב קוק, שהיה אז בן חמש־עשרה, שלח את קובץ 'עקבי־הצאן' לעורך כתב־העת 'המעורר' שהיה בעל עמדה אנטי־דתית חריפה, יוסף חיים ברנר הי"ד (ה'תרמ"א-ה'תרפ"א, 1921-1881), ואיתו מכתב:
"…ומראש אני מודיעך ומבקשך כי את הספר הזה לא תקרא בו, כי־אם תלמוד בו בעיון ועִמּוּק בכובד־ראש, כי השטחיות משחיתה הרבה מאוד את הכוונה בדברי חכמה עמוקה. וּבְעַיֶּנְךָ בו פעם אחר פעם, חושב אני כי יתוַספו לך ממנו מדעים חדשים, ואפילו השקפות חדשות […] וּכְבֵאוּר אל הספר הנני מעיר אותך את הדברים האלה על דבר המחבר וספרו:
אבי נ"י, המחבר, הוא מן הרבנים האדוקים. ואשר מלבד גאונותו ב"תורה" זכה גם לשם "צדיק", ועם זה הוא חוקר ופילוסוף חופשי – באין שום מעצור לפניו – במלוא המובן של המילה הזאת. וירבה מאד חקור ולמוד בתורות כל המורים הפילוסופים שבאומות־העולם בידיעה עמוקה, ויחדור עד יסודי תורתנו וגם עד חדרי הקבלה הגיע.
ובלב קרוע ומורתח ראה ויתבונן אל שבר עמו אהוב־נפשו הקרוע לגזרים, ויכיר את מקור כל הרעות באי־הידיעה איש את אחיו, ברחוקם ואי־הכרתם זה את זה, ואת רכושו ואת שאיפותיו הכרה ברורה ואמתית, עד שלמשל, מעבר מזה היהדות נעשתה לשם־נרדף עם שנאת חיים, בטלנות ועוד, והשכלה וחכמה ושאיפות חיות נעשו לשם־נרדף, בעיני הישנים, עם כפירה ומינות ו"מאיסה בקדשים" […] והוא עומד כעמוד התווך בין שני הצדדים ונוטע את הטוב בכל אחד ומבקש לקרב זה לזה ולהכירם איש את אחיו. וראש פסגתו: הבנת מהות היהדות ופרטיה, יחד עם מפרשיה ומְבָאֲרֶיהָ. ולמטרה זו חיבר את הספר אדר־היקר (רעיונות ורשמים לתולדות הגאון האדר"ת), וביותר את הספר הזה, השלוח אליך.
את הספר הזה אני מחלק לשני חלקים: האחד, אל הדור הישן, מכיל המאמרים: 'הדור' – להבינם כי בצעירינו הלוחמים, גם בהם נמצא חלק טוב כביכול… ואפילו בצעירי הבּוּנְד…; 'העונג והשמחה' – לבטל מעליהם את הפרישות־מן־החיים הנוראה, ושנאתם המיוחדת המלובשת בלבוש קדושה אשר בירושלמים בפרט ובין הדור הישן בכלל. 'הפחד' – לקרבם יותר לדברים חיים שהם אינם מלובשים בחשך וקדרות, ו'דרישת ד" – הוא להביא בידם – לכל הפחות – את ספרי הפילוסופיה הדתית הישראלית. והחלק השני, אל הדור הצעיר: 'דעת־אלוהים' ו'עבודת־אלוהים' – להבינם ולהכירם יותר אל היהדות הישנה. יסוד הדברים של שני המאמרים האלה נמצא לפ"ד בדרשתו של הפרופסור הרמן כהן, שנדפסה ב'השילוח' כרך י"ג חו' ד' ניסן תרס"ד. מאד אחפוץ לדעת את דעתך עליו, ואולי תכתוב רצנזיה (=סקירה) עליו ב'המעורר'? מאד אחפוץ לדעת את זמן צאת־לאור הכתבים…".
(המכתב הודפס בקובץ אגרות הרצי"ה, צמח־צבי, ירושלים תנש"א עמ' א)
אם כן, מאמר זה, עם המאמר הבא בקובץ – 'עבודת־אלוהים', נועד עבור הדור החדש, כדי להכיר ולהסביר לו את אמונת ישראל. הרצי"ה מציין כי יסודו של המאמר בהרצאה שנשא פרופ' הרמן כהן בשנת ה'תרס"ד (1904), באסֵפה של חברי 'החברה להרמת רוח היהדות' בברלין. הרצאה זו תורגמה לעברית על־ידי פרופ' דוד ניימרק (ה'תרכ"ו-ה'תרפ"ה, 1924-1866), ופורסמה בכתב־העת 'השילוח' (כרך י"ג, עמ' 367-356), כחודש לפני עלייתו של הרב קוק ארצה. הרב קוק היה קורא את 'השילוח' גם לפני עלייתו ארצה וגם לאחריה, משום שזה היה כתב־העת המרכזי והחשוב ביותר בשפה העברית באותה תקופה, והרב קוק רצה להיות מעורה במה שמתרחש בתרבות העברית החדשה.
פרופסור הרמן (יחזקאל) כהן (ה'תר"ב-ה'תרע"ח, 1918-1842), היה מייסד האסכולה הנאו־קנטיאנית[148] באוניברסיטת מַרְבּוּרְג שבגרמניה. בתחילה הוצעה להרמן כהן מִשְׂרה באוניברסיטת ברלין החשובה, אך בתנאי שיתנצר. כהן סרב להתנצר, ומשום כך נאלץ להסתפק במשרה שהוצעה לו באוניברסיטה פריפריאלית בעיר מרבורג. הרמן כהן עסק הרבה מאוד במוסר כללי, ובסוף ימיו חזר להגות ביהדות, בעיקר דרך כתבי הרמב״ם.
שני עקרונות מרכזיים יש בדבריו על היהדות: האחד, הידוע ומקובל, הוא שלילת ההגשמה; לא רק שלילת האליליות במובן הפשוט של המילה, של תפיסת ריבוי אלילים או עשיית פסל ותמונה לאלוהים האחד, אלא כדברי הרמב״ם – גם שלילת כל סוג של מחשבה המגשימה את אלוהים, המתבססת על כך שהוא ניתן לתיאור במושגי העולם המוגבל שאנו חיים בו (הל' יסודי־התורה א, יא; מו"נ ח"א נב-נח). לשלילת ההגשמה אצל כהן יש השלכות רבות מבחינת האמונה, שחלקן אולי מרחיקות־לכת יותר ממה שהמסורת היהודית יכולה לקבל.[149] העיקרון המרכזי השני שכהן מציג, הוא שהמוסר הוא תוכן האמונה. אנו שוללים כל הגשמה, ואם כן, מה שנותר ביחסנו לאלוהים הוא רק המוסר, באופן העמוק ביותר. השאיפה הנפשית הנשגבה ביותר, של אושר לכל, שאינו נהנתני וחומרי. את המוסריות קושר הרמן כהן עם שאיפת הגאולה, המשיחיוּת – יצירת האושר הכללי הנשגב.[150] וזאת, בניגוד לתפיסה שמציג פילוסוף גדול מצד עצמו, גוטפריד לייבניץ הגרמני (ה'ת"ו-ה'תע"ו, 1716-1646), כי: "מתוך שלמותו העליונה של האל מתחייב שבבוראו את העולם בחר בתוכנית הטובה ביותר […] העולם כמו שהוא בפועל הוא השלם ביותר שבאפשר" ('עקרונות הטבע והחסד המיוסדים בשכל', ה'תע"ד). לייבניץ אינו טוען שעולמנו חף מפגמים. הוא לא מושלם ונדרשת עבודה גדולה של תיקון. אך כמתמטיקאי, כביכול חישב לייבניץ את כל האפשרויות האחרות, והגיע למסקנה שהן לא תיתכנה. בכך רוצה לייבניץ להצדיק את אלוהים, שלמרות שבריאתו חסרה ומכילה עוולות רבות, היא הטוב ביותר האפשרי. התפיסה המוסרית אצל לייבניץ מבוססת על פשרה. לא כן אצל הרמן כהן, שלא מוכן לקבל כל פשרה, ועל כן דורש מהפכה כוללת וטוטאלית מבחינה מוסרית – מָשִׁיחַ. האושר העליון שהצדק והיושר הם חלק אינטגרלי ממנו.
חוסר ההתפשרות של כהן הוא המשך וביטוי לשיטה הקנטיאנית שלא נוטה בשום אופן לפשרות, גם בדברים שהם מרחיקי לכת. כך למשל, הדבקות במידת האמת: לפי קאנט,[151] מכיוון שאם שקר יהיה לנוהג כללי הוא יהרוס את כל מערכת היחסים האנושית, יערער את האמון בין בני־האדם ויגרום לחורבן החברה – אז גם אם רוצח שואל אותנו היכן מסתתר אדם מסוים, במטרה לרצחו, עלינו לדבוק באמת ולא לשקר לרוצח בדבר מקום המסתור של האדם. אין ערך מוסרי שיכול להצדיק אמירת שקר.[152]
לסיכום, שלילת ההגשמה ועמה התוכן המוסרי שבאמונה, הם שני היסודות המודגשים בהרצאתו של כהן, ובעקבותיה גם במאמרנו, דעת־אלוהים.
