הרב קוק מגדיר את מהותה של נשמת ישראל: אצל העמים כולם, יכולים – לפי המצב ההווה שבאנושיות – רק יחידים להיות מתנשאים למדרגת הצדק. יכולים להיות צדיקים ובעלי רוח־הקודש בכל האומות, אך זו לא נחלת העם כיחידה לאומית, כקולקטיב, מלבד בישראל: אבל אין מעמד לשום אומה בעולם שיהיה הצדק חותמהּ, ושיהיה היושר האלוהי שאיפתה היותר אדירה ופנימית, כי־אם עַם־ד' אלה. שאיפת הצדק והיושר בישראל קיימת באומה בכלליותהּ, לא רק ביחידי סגולה צדיקים. התורה ניתנה לעם כולו, הנבואה השמיעה את דבריה באוזני הכלל, והגיבור של התנ"ך איננו היחיד אלא האומה כולה. אבות האומה עצמם נתפסים כגיבורים לא בזכות כוח אישי או הצלחה פרטית, אלא מפני שייעודם היה לייסד אומה קדושה, שתלך בדרכי הצדק והאמת, כפי שנאמר לאברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).[138]
מתוך כך ישנה השפעה על האנושות בכללה. תכלית הגאולה העתידית היא השבת הצדק על כנו, האחווה והחירות, כפי שניבאו נביאי ישראל (ישעיהו א, כו-כז; ב, ד; סא, א ועוד). רעיון זה הדהד בהצהרת העצמאות האמריקאית: "שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר", ולאחר מכן במהפכה הצרפתית, שתבעה את הסיסמה: 'חירות, שוויון, אחווה'. ערכים אלה, שהפכו יסוד לתרבות המודרנית, לא יכולים להתקבל ולהשתרש במערכות מושגים של אלילות. הם אינם פרי מחשבה אנושית מקרית או תולדה של מהפכות אירופה בעת החדשה. יש להם שורשים עמוקים בתורת ישראל, שממנה הושפעו הוגי הנאורות, מעצבי ערכיה של התרבות המודרנית. הכרזת התורה כי האדם נברא בצלם אלוהים (בראשית א, כז) קובעת את ערכו המוחלט של כל יחיד, ומכוחה נובעים ערכי השוויון והצדק. הנחת יסוד זו, המעניקה ערך קדוש ומוחלט לחיי כל אדם באשר הוא, היא תרומה משמעותית ביותר של תורת ישראל למחשבה האנושית. על כן אם יסודות הצדק, שיונקים מתורת ישראל, מתערערים בתרבות העמים – האחריות לחדשם ולחזקם מוטלת בראש ובראשונה על עם ישראל, נושא דבר אלוהים לעולם כולו.
אנחנו הננו מוצאים את עצמנו מצד טבע לאומנו, כי החפץ הנשא לצדק האלוהי שישלוט בקרבנו ובעולם, – זהו אדיר חפצנו הכללי. לא במקרה בולטת נוכחות יהודית רחבה במאבקים הגדולים של העת החדשה למען צדק וחירות. מספרם של היהודים שפעלו במסגרות אלה חורג לאין שיעור ממשקלם היחסי בקרב העמים. הן בשורות המייסדים של התנועות הפועלות למען צדק לכל, והן בקרב המצטרפים אליהן, ניכר יסוד יהודי פעיל ומשמעותי. בכל יוזמה אנושית שנגעה בעקרונות הצדק, השוויון והחירות – אותם יסודות שנתפסו כבניין העולם החדש – הייתה ליהודים תרומה ניכרת. זהו ביטוי לממד המשיחיות המוסרית שעליו דיבר הפילוסוף הרמן כהן (ראו להלן עמ' 176-175), משיחיות שאינה מתבטאת באירוע ניסי דווקא, אלא במימוש הדרגתי של ערכי המוסר האנושי כפי שמציירות נבואות ישראל. החזון הנבואי, המעמיד את הצדק והשלום כיסודות לחיי אושר כלל־אנושיים, טבוע עמוק בזהות ההיסטורית של ישראל והוא שהכשיר את הקרקע לפעילות זו. הרגש הנישא הזה, שאיפת הצדק, דופק בחזקה בחיינו היותר פנימיים, וכל מי שרוצה לחוש את נשמתו הישראלית ימצא אותה כשיבקשנה בקרבו פנימה. המהות הישראלית אינה נמצאת רק בספרים או במעשים חיצוניים; היא רגש חי הדופק בנשמתו של כל יהודי. שם, בעומק הנפש, ניתן למצוא את המפתח להבנת הזהות היהודית. זהו שורש אהבת האלוהים, הצפונה בלבבנו ובנפשנו פנימה; לא רק פחד ממנו או קבלת עולו, אף שאלו דברים חשובים בפני עצמם. הרמב"ם כותב שניתן להגיע לאהבת אלוהים ויראתו על־ידי ההתבוננות ביופיו של הטבע (הל' יסודי התורה ב, א-ב). והרב קוק מוסיף כאן שמקור אהבת אלוהים הישראלית הוא קודם־כל בנפש. זוהי מהותו של עמנו, כדברי הנביא: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). הכוח הצפון הזה הוא גנוז בקרבנו, מתגלה הוא בכל הודו ביחידים, בחכמים, צדיקים ונביאים, ומושרש גם־כן בלב כל איש מישראל, הסובל כל־כך כדי להיות נספח על נחלת ד'. הדבקות העיקשת של המוני ישראל ביהדותם לאורך דורות של סבל, מבטאת את קיומו של אותו כוח פנימי שיש בלב כל איש מישראל. אין הידיעה מהסיבה הגורמת להיות כל־כך דבק בעמו הנרטש והנרמס מעכבת לגמרי את העובדא, כי החיים בפועל המה יותר חזקים מהדעה והרעיון האנושי הכהה והחלש. הרב קוק דוחה הסברים רציונליים חיצוניים לתופעה זו. עובדת הדבקות ההיסטורית חזקה יותר מכל ניתוח שכלי, ומעידה על קשר נשמתי עמוק שמעבר להיגיון הפשוט – אבל בלב כל יחיד מישראל טמיר ונעלם נקודת חיים נפלאה להיות דבק דווקא באומה זו, שמקור חייה נוזל גם־כן בקרבו, חיוני, כמו המים הנוזלים שמחיים, וטבע נפשה הכללי הוא החפץ האדיר לאור האמת והיושר האלוהי הזך והמתרומם, שיגלה ויראה בפועל בעולם. זה יכול להתגלות בנטיות סוציאליסטיות או אחרות, שאינן תואמות או אף מנוגדות למסורת ישראל – אך המקור הוא הנשמה הישראלית השואפת לתיקון עולם בדרכי המוסר והצדק.
כל המעשים כולם, כל המצוות, כל המנהגים, אינם כי־אם כלים רבים המכילים בקרבם כל אחד ואחד ניצוצי אורה אחדים מהאורה העליונה והגדולה הזאת, מערכת המצוות והמנהגים אינה מטרה בפני עצמה, אלא מכלול של כלים מעשיים שנועדו להכיל, לבטא ולהגשים את אותה שאיפה נשמתית עליונה. שלפי חסנם של הכלים, לפי טהרתם ודיוקם המכוון, כדמות הדיוק הבלשני לעומת הרעיונות הפנימיים שמתבטאים על ידו, – כך האורה מתגדלת; ככל שהמצוות והמנהגים נשמרים בדיוקם ובטהרתם, כך הם מצליחים לבטא את האור הפנימי באופן מלא יותר. וכמו הוגה דעות או משורר, שזקוקים לשליטה מדויקת בשפה כדי לבטא את רעיונותיהם הנשגבים. שמירת המצוות בדקדקנות אינה עניין טכני, אלא תנאי להופעה מיטבית של הרוח. ולפי מרבית הדעה, השכל וגדולת המחשבה והרחבתה, כן טל החיים מרטיב ומחיה את כל לב שוקק וכל נפש צמאה. בנוסף למעשה המדויק, ככל שהמודעות וההבנה של משמעות הדברים גדלות, כך אותה חיוניות פנימית הופכת למקור השראה והתחדשות עבור היחיד.
