לאחר ההקדמה העקרונית, עובר הרב קוק ליישום מעשי של חלוקה זו בהקשר של התנועה הלאומית: כשהלאומיות מתגברת בישראל, בדרך הראוי לקדושה ולברכה, וכדי שהתגברות הלאומיות תהיה בדרך זו, צריכה היא לעולם לכונן, לרומם ולשגב את הצדדים המיוחדים לנו, שאין בהם חלק ונחלה לזולתנו, להרבותם ולהרחיבם. עם הופעתה של התחייה הלאומית, שמטבעהּ מתמקדת בטיפוח ובהדגשת המרכיבים הייחודיים של האומה – החלק השלישי, האסתטי: שפתה, ארצה, ריבונותה ומורשתה הייחודיות לה, יש להתמקד בחיזוק, רוממות והרחבה של מחשבות אלה, המבטאות את התוכן הלאומי המיוחד. זהו יסוד הלאומיות, הדורש מבט פנימה אל ההכרה והמודעות העצמית. אבל, עם כל זאת, לא לזרות הלאה את כל הדברים הכלליים שבדברים שבקדושה והגיוני טהרה אפילו אותם שהם כלליים מצד תכנם, וקל־וחומר אותם שהם כלליים גם כן מצד סגנונם. אסור שההתמקדות בייחודי תוביל לדחייה והתנכרות מן המרכיבים האוניברסליים – החלקים הראשון והשני, הלוגיקה והאתיקה. האוניברסליות אינה אויבת הפרטיקולריות, הייחודיות הלאומית. "הַלְלוּ אֶת ד' כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ד' לְעוֹלָם, הַלְלוּ יָ־הּ" (תהלים קיז). כאשר חסדו גבר עלינו – במובן הלאומי המיוחד שלנו – מיד הצטרפו גם כל העמים להלל ולשבח. לא רק שאין בכך פגיעה באוניברסלי או התרחקות ממנו, אלא שיש כאן חיבור בין הייחודי לכללי. עם זאת, נקודת המוצא והעדיפות הראשונה היא: כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, ורק אחריה: אֱמֶת ד' לְעוֹלָם – אמת כוללת ומקיפה כול.

אדרבה, כשיתחזקו הדברים הפרטיים ממילא העניינים הכלליים מוסיפים אומץ ובריאות, עד שהם כל־כך מבהיקים, באופן שלא די שנוכל להיות לברכה לעולם מצדנו הפרטי, עוד נוכל להרבות ברכה מיוחדת גם־כן מצד חלקנו הנשגב באוצר הכלל, דווקא כאשר היסודות הפרטיים מתחזקים, הם מעניקים עוצמה גם לעניינים הכלליים. אומה בעלת זהות איתנה יכולה לתרום לעולם מתוך גדולה. וכפי שדורשים חז"ל על הפסוק: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ (בראשית כח, יד), אפילו ספינות הבאות מגליה לאספמיה אינם מתברכות אלא בשביל ישראל"; (ע"פ יבמות סג, א). אפילו המסחר העולמי – ספינות מגַלְיָה, צרפת של היום, לאַסְפַּמְיָה, ספרד, שהיו מחוזות של האימפריה הרומית בתקופה שחז"ל אמרו זאת – מתברך בזכות ישראל. אלא שהברכה לאומות, שהובטחה לאברהם אבי האומה, תתממש כראוי דווקא כאשר ישראל יהיה נאמן לעצמו.

עלינו לדעת שמצד הגזע הטהור שלנו, היסוד שממנו צמחנו כעם, מאברהם, יצחק ויעקב – שדווקא כשנבוא עד עֹז ההכרה הרוממה, בחכמה שלמה ורוח חי באמת, ככל שנגיע, כעם, לעומק גדול יותר בהכרת הייחודיות העצמית שלנו, ההכרה העמוקה והעוצמתית במה שמיוחד לנו כאומה, כך: נדע בצדק להתפאר, לא בשחצנות סתמית, אלא באמת – באור האלוהי השורה עליו "שִׁבְטֵי יָ־הּ, הענפים שיוצאים מן הגזע היסודי, עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ד'" (תהלים קכב, ד) – מצד האופי הפרטי הזה המיוחד לנו, הננו עומדים גם במצב הדברים הכלליים לאות ולמופת לעולם, כשנשמור יפה את סגולתנו. יכולתנו להשפיע לטובה על העולם, גם בתחומים האוניברסליים, תלויה באופן ישיר בשימור הסגולה העצמית שלנו. ויתור על העצמיות והיטמעות לא יביאו ברכה, אלא להפך. על כן הביטוי הגזע הטהור, שמעלה אסוציאציות רבות, שחלקן שליליות, אינו קריאה לעליונות אתנית סתמית, אלא הדגשה של ייחודיות רוחנית־היסטורית, הקשורה בייעוד האומה הישראלית ובמורשת אבותיה. הרב קוק קורא למודעות עצמית עמוקה, שמירת הסגולה, והבנה כי דרך זו היא המקור לחיותה של האומה וליכולתה לתרום ברכה לעולם כולו, במוסר, במדע ובהגות. חוסר הזדהות או נטישת הייחודיות הזו עלולים להביא להשפעות שליליות על הפרט ועל העולם.

"וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ד'" (ישעיהו סא, ט). ההכרה העולמית בברכה המיוחדת שיש בישראל, תבוא דווקא כאשר זהותו תהיה גלויה וברורה לו, ומתוך כך גם לכל. על כן בשעה שהמדות הטובות הכלליות והדעות הטהורות שנתפשטו מעט מאור ישראל בהרבה מן העמים, כמו על־ידי השפעת המונותאיזם והתנ"ך, כשהן נופלות ושוקעות, עלינו להחזיק בהן ביתר שאת לטהרן ולזככן. מתוך עמדה של אחריות והכרה בייחודנו הלאומי, מוטלת עלינו המשימה לשמור על אותם ערכים אוניברסליים של צדק ומוסר שמקורם בנו, ולפתח אותם, בתקופות שבהן ערכים אלו נחלשים ושוקעים בתרבות הכללית. מצבה המוסרי של האנושות ודאי נוגע לנו, ואיננו יכולים לשמוח לאיד או להתעלם כשאנו רואים אותה שוקעת בריקבון של שחיתות ועוול.

הרב קוק מציג כאן את החזון האידאלי, שבו ההכרה בייחודיות הלאומית והנאמנות לה מביאות ברכה לעולם. אולם, ההיסטוריה המודרנית מציבה בפנינו תמונה מורכבת יותר: מה קורה כאשר אותה עוצמה פנימית ואותו כישרון הגנוז בגזע היהודי פועלים בעולם כשהם מנותקים ממקורותיהם החיוביים ומהמערכת הערכית השלמה של היהדות? כאן נחשפת הבחנה דקה אך מכרעת: יש להבדיל בין עוצמת ההשפעה של הוגה יהודי על העולם, לבין טיב ההטבה שבהשפעה זו. בעוד הוגים כמו הרמב"ם, שפעלו מתוך הזדהות עם יהדותם, העניקו השפעה מיטיבה על ישראל ועל העולם, הרי שבעת החדשה אנו רואים הוגי דעות יהודים שהשפעתם הייתה עצומה, אך לאו דווקא מיטיבה. הוגים אלו, שניהלו דיאלוג של מאבק וניכור עם יהדותם, שאבו את כוחם מאותן נטיות נפשיות יהודיות מובהקות, אך כיוונו אותן לאפיקים בעייתיים:

אצל ברוך שפינוזה, הדחף היהודי המובהק לחיפוש האלוהות שאנו מוצאים כבר אצל אברהם אבי האומה, נמתח לקצה גבולו, עד לכדי פנתאיזם, שבו הטבע הוא האלוהות (להלן עמ' 222-212).

אצל קרל מרקס,^[135] שהרעיון המהפכני שלו, השאיפה לתיקון עולם ולצדק חברתי, אינו אלא גלגול מעוות וחילוני של החזון המשיחי היהודי, שללא בסיס מוסרי אלוהי הפך לאידאולוגיה אלימה שגדעה את חייהם של מיליונים.

אצל זיגמונד פרויד,^[136] שעסק באחת התעלומות הגדולות שהיהדות שמה במרכזה: הקשר הבלתי־ניתן להפרדה בין הגוף לנפש, והפך את היוצרות – בעוד היהדות רואה בנשמה האלוהית את מקור החיים המפיח רוח בחומר "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז), הרי שאצל פרויד, הרוח כולה – המחשבות, הרגשות והיצירה האנושית – נובעת מן היצר הגופני, ה'לִיבִּידוֹ'. תפיסה זו, הרואה במוסר גורם מדחיק ומעכב שיוצר הפרעות נפשיות, פתחה פתח להסרת אחריות מוסרית מהאדם.

אצל אלברט איינשטיין,^[137] הנטייה היהודית מתגלה בצורתה הטהורה והמופשטת ביותר: החיפוש הבלתי נלאה אחר האחדות. כל חייו המדעיים הוקדשו לניסיון לאחד את כוחות הטבע לתאוריה אחת כוללת: 'תורת שדה מאוחדת' – ביטוי בתחום הפיזיקה, לאותה כמיהה עמוקה אל האחדות המוחלטת, שהיא מיסודות האמונה הישראלית. עם זאת, גם גאונות טהורה זו מדגימה את הסכנה הטמונה בכוח שנותק ממערכת ערכית כוללת. הקידום האדיר של הפיזיקה, שאיינשטיין הוא מסמליו המובהקים, העניק לאנושות את הידע על החומר במידה כזו, עד שהיא קיבלה לידיה את היכולת להשמיד את עצמה ואת עולמה. בכך מתברר כי גם גילוי של עוצמה אדירה בשדה המדע, ללא הזדהות עם המערכת המוסרית המנחה כיצד להשתמש בה, עלול להיות הרה אסון.

הוגים אלה ממחישים כיצד הנטיות הבסיסיות של הנשמה הישראלית ממשיכות לפעול בעוצמה אדירה גם מחוץ למסגרת המסורת. אך כאשר עוצמה זו מנותקת מהמערכת הערכית השלמה של היהדות, אשר יודעת לתת לה כיוון מוסרי וערכי, היא עלולה להפוך לכוח פוגם, המערער את יסודות המוסר האנושי. בכך מתברר עד כמה קריטית היא השמירה על הסגולה והזהות השלמה, לא רק עבור עם־ישראל, אלא למען תיקון העולם כולו.