אבל לא זאת היא תורת החיים הנצרכת לדור של עקבא דמשיחא, הדור שבו רואים כבר את עקבותיו של המשיח, והגלות הולכת ומסתיימת. שינוי התקופות דורש גם שינוי של המוסר והבנת התורה, שהיא מוכרחת להימשך מארץ החיים, התורה ב'עקבא דמשיחא' צריכה לנבוע מארץ־ישראל, ממקום בית חיינו, מקום המקדש.[70] תורת ארץ־ישראל שונה מן התורה שבגלות, משום שארץ־ישראל היא המקום המתאים לפתח את הכל, לממש את כל הנטיות הטבעיות והתובנות השכליות באופן מלא וחיובי. כאן יכול להתממש המוסר 'הישר', המאפשר פיתוח מלא של כל הכישרונות והנטיות הנפשיות, שכן החברה בכללותה, כשהיא עצמאית בארצה, זקוקה לכל הגוונים והעושר הרוחני. ובניגוד לתפיסות שראו בגלות שליחות אוניברסלית, וטענו שהחזרה לארץ־ישראל היא נסיגה. דווקא הריכוז בארץ ובניית חברה לאומית עצמאית על־פי הדרכות התורה, שתהווה דוגמה ומופת לעמים, היא הדרך לממש גם את התפקיד האוניברסלי של עם־ישראל. לא מתוך שיעבוד והכרח אלא מתוך חירות ועוצמה.

ר' ברוך דובדבני, תלמיד־חכם ואיש סוכנות (ה'תרע"ו-ה'תשמ"ד, 1984-1916), שעסק בהעלאת יהודים ארצה בשנות המדינה הראשונות, עמד על אבחנה חשובה בין תפקודו של יוסף הצדיק בארץ־ישראל לבין תפקודו במצרים: יוסף חולם את חלומותיו דווקא בארץ־ישראל (בראשית לז), ואילו במצרים הוא עוסק רק בפתרון חלומותיהם של אחרים (שם מ-מא). בגלות, היהודי נאלץ לדכא את חלומותיו האישיים ולהתמקד בהגשמת חלומותיהם של אחרים, מתוך חשש להידחות. וכשהוא כבר אינו נחוץ, הוא אכן נשכח: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (שם מ, כג); "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח). זוהי הבחנה עקרונית: בארץ־ישראל יש לעם־ישראל את היכולת והלגיטימציה לחלום את חלומותיו שלו – ליזום, לדמיין, ליצור, להגדיר את עתידו ולממש את ייעודו. בגלות, לעומת זאת, אף אם יזכה יהודי לגדולה ולכבוד, תכלית קיומו הציבורי תוגבל ליכולת לשרת את חלומותיהם של אחרים, את צרכי האומה המקומית. תודעת הזהות הלאומית של עם־ישראל לא יכולה לפרוח אלא במקום שבו יש לו זכות לחלום, בארץ־ישראל.

בניגוד למוסר 'הכובש' שאפיין את תקופת הגלות והתמקד בשימור והישרדות, כעת: כנסת־ישראל התנערה לתחייה, ביחשׂ להרצון של הדור הצעיר. הכוחות נתעוררו בתעורה נפלאה ומתמהת. עם עליית הלאומיות בעמים בכלל העולם, המופיעה מתוך תקופת ההשכלה והמהפכה התעשייתית, מתנערת גם כנסת־ישראל מן המוות הגלותי. לא רק בכך שהיא שבה לארצה, אלא גם, כפי שמופיע בעיקר ביחשׂ להרצון של הדור הצעיר שמורד בדור הקודם, במובן הנפשי והקיומי: ישנו רצון עז בקרב הדור הצעיר לפתח את כישרונותיו, לקחת חלק פעיל במציאות החיים העולמית, ובעקבות כך גם לעסוק בשאלות יסוד של זהות לאומית וקיומית: 'מי אנחנו?', 'מה ייעודנו?', 'מה מקומנו בין העמים?'. פוסקת התרדמה של קבלה והשלמה פסיבית עם המציאות, שנכפתה על־ידי גורמים חיצוניים כמו עמים אחרים ותרבויות זרות. הדור כבר אינו מסתפק במה שהיה מקובל במשך דורות, אלא בוחן מחדש את כל היסודות: את הקהילה, את בית־הכנסת, את רמת ההבנה וההשכלה, את הפעילות והמעמד החברתי. הכל נבחן מחדש תחת עדשה ביקורתית. הלך רוח זה של פתיחת כל השאלות נמשך עד ימינו אנו, בשאלות הנוגעות להבדלים בין המינים, לזהוּת קולקטיבית ויחידנית ועוד, ומביא עמו גם ברכה של העמקה והתפתחות, וגם עיוותים וצרות.

אין בשום אופן אפשרות להכניעם בדרך כבישה, ההתעוררות של כנסת־ישראל על עוצמתה המפליאה, העמידה את המנהיגות הרוחנית בפני אתגר חדש. הניסיון לדכא את הכוחות החדשים בדרך של כפייה – תוכחות, חרמות ונידויים – נידון לכישלון. האמצעים הישנים של שליטה רוחנית איבדו את כוחם. הדור החדש אינו מפחד עוד מן הסנקציות המסורתיות. כשם שבאותה תקופה "סר פחד השבועות",[71] כך גם סר כל פחד ממסורת עתיקה וממעמד גבוה. שבירת הסמכויות, הן של השלטון החילוני והן של המנהיגות הרוחנית, היא אחד המאפיינים הבולטים של העידן החדש. הקסם וההילה שאפפו את הסמכויות במשך דורות התפוגגו. לכן, קובע הרב קוק, אין כל אפשרות להכניע את הדור הצעיר בדרך של כבישה. ניסיונות כאלה לא יועילו, והמנהיגות הרוחנית תישאר לבדה עם נידוייה. הכוחות החדשים הם זרם אדיר של אנשים, ואין בכוחם של אמצעי הדיכוי הישנים לעצור אותם. השינוי הוא עצום, נפשי, תודעתי, חברתי ומעשי. משברים קודמים, חזקים ככל שהיו, לא הגיעו לעוצמה כזו.

אם לא ניתן להכניע בדרך כבישה, מהי, אם כן, הדרך לחינוך הדור החדש? הרב קוק משיב: כי־אם לרוממם ולשגבם, ולהראות לפניהם את הדרך של האורה הרוממה והאדירה. זוהי הגדרה חדשה לתפקיד המנהיגות הרוחנית. במקום שימור והסתגרות עד ביאת המשיח, יש לרומם את הדור ולהראות לו את הדרך קדימה. יש לייצר חזון מגובש ומושך שאליו יוכל הדור הצעיר לשאוף. לא די רק להצדיק את מעשיו ולומר שרצונו טוב. יש להתוות דרך שמשלבת את התפתחויות העולם החדש עם מסורת ישראל וחזונהּ, כפי שניסו הרב קלישר והרב אלקלעי ברעיון שיבת ציון.[72]

אולם רוב רבני אותה התקופה לא תמכו בגישה זו באופן פעיל. הם לא בהכרח התנגדו, אך העדיפו להתמקד בסוגיות מעשיות דוחקות של חיי הקהילה, ולא ראו בחזון הציוני עניין מרכזי. והיו אף שהתנגדו באופן גלוי, כמו הרש"ר הירש, שביחס למאמציו של הרב קלישר וחבריו למען שיבת ציון כתב: "כי את אשר למצוה גדולה יחשובו היא בעיני עברה לא מעט" (שו"ת 'שמש־מרפא' עמ' רטז. ועי' לעיל עמ' 26).

גם כאשר הרב קוק הגיע לארץ־ישראל ופנה לתלמידי־חכמים, קריאתו לא זכתה להיענות רבה. רק מעטים מן הצעירים חשו בצורך לשנות גישה. חוסר היכולת לגבש חזון משותף נותר כחיסרון עצום עד ימינו אלה. שימור הדברים הטובים הוא חשוב, אך אינו מספיק. הגישה הנדרשת אינה רק עניין של התמודדות עם הנוער העוזב את המסגרות הישנות, אלא שאלה עמוקה על מהות יעודנו. לאן מכוונים את הכוחות והיכולות שיש להם. שאלה זו רלוונטית גם כיום, לא פחות ממה שהייתה אז.

כעת מעמיק הרב קוק את הדיון ומעתיקו מן המישור האנושי־סוציולוגי אל המישור הרוחני־אלוהי: יד ד' נטויה לנו בזה. ההתעוררות לתחייה אינה רק תופעה אנושית, אלא ביטוי של השגחה אלוהית: יד ד' נטויה, כפי שנאמר על הנס הגלוי של יציאת־מצרים, שנעשתה: "בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה" (שמות ו, ו). דבר כה עמוק ורחב היקף יכול לנבוע רק מהשגחה עליונה. אנשי הרוח והרבנים צריכים להכיר בזה ולהבין את שורש המרידה במסורת, אל מול הטענה שמדובר במעשה היצר־הרע או בהתרחשות טבעית סתמית. הרב צבי־יהודה סיפר על ר' יצחק בלאזר,[73] מחשובי הרבנים ברוסיה ותלמיד קרוב של רבי ישראל סלנטר, שהיה מתלבט האם הציונות היא בבחינת 'חבלי־משיח', או שמא משיח ממש; אם מדובר במשיח ובדבר שבקדושה, יש לעזור לה ולחזק את מהלכיה – "לשמן את גלגלי העגלה של הציונות" בלשונו. אך אם מדובר רק ב'חבלי־משיח', בסימני הקשיים והמשברים שקודמים לגאולה – לא צריך לסייע לייסורים… זו פעולה אלוהית שאין לאדם להתערב בה. הרב קוק מכריע באופן ברור כי התהליך הנוכחי נעשה מתוך הכְוונה אלוהית.

אנו רואים כי בעומק הנפש נתרפאה כמעט כנסת־ישראל בחלק רשום מתחלואיה המוסריים, אשר חלו בה עוונות ראשונים. שכן הדור בכללו הוא אידאליסט, יש בו שאיפות לשנות את העולם לטובה, בניגוד לקטנוניות, חמדנות וגאוותנות שהיו חלק מחוליי העבר מאז חורבן המקדש. לעומת זאת, עצם הרעיון של שיבת ציון, למשל, של קיבוץ גלויות והקמת חברה מתוקנת בארץ־ישראל, הוא ביטוי לעקרונות מוסריים נעלים של אחריות לאומית ותיקון עולם, המלמדים כי הדור החדש נתרפא מן התחלואים המוסריים בעומק נפשו. הדור מפגין נכונות להקדיש את כוחו ומרצו לתיקון העולם בתחומי המדע, החברה והספרות, מתוך רצון לחירות ולא רק להנאות רגעיות. למרות שהוא גם חוטא ועושה דברים חמורים מאוד מבחינה הלכתית, המניע שלו שונה – הוא נובע מרצון לחירות, לאמת ולתיקונים כלליים, ולא רק מתוך צרכים פרטיים נמוכים. שאיפות גדולות אלה של בני הדור החדש, גם כשהן עוטות לבוש חילוני סוציאליסטי או אחר, מבטאות את הנשמה הישראלית ותביעתה לתיקון עולם וגאולה.

כור ברזל מצרף ומטהר היה לה הגלות הארוך האיום והנורא, עם כל יסוריו הנוראים "כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים" (מלאכי ג, ב), הדוחק האיום והצרות העוברות כל גבול כוח אנושי, ביותר אלה שבימים האחרונים, היו חבלים מלאי אש צורבת, אשר לִבְּנוּ, מרקו וטהרו, רככו וצרפו את לב האבן. הגלות הארוכה, עם כל יסוריה הנוראים, שימשה ככור היתוך שצירף וטיהר את העם. במיוחד הסבל בתקופות האחרונות – הפרעות הקשות ברוסיה: 'סופות בנגב' בשנים ה'תרמ"א-ה'תרמ"ב (1882-1881); פרעות קישינב בשנת ה'תרס"ג (1903) ועוד; האנטישמיות החדשה שהתעוררה באירופה בכללה; הרדיפות האכזריות; הרציחות והאונס, כל אלה היוו חלק מתהליך המירוק וטיהור לב האבן. וכעין מה שנאמר לגבי הגֵּר כמה פעמים בתורה, שלא ללחוץ אותו, ולאהוב אותו – "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב, כ); מי שחווה על בשרו את עוצמת הקושי של שיעבוד, של גלות, של יחס מָפלֶה וקשה – אם הוא אדם בעל תשתית מוסרית בסיסית, הוא לומד לֶקַח שלא לעשות כן לאחרים. "המלח ממתקת את הבשר ויסורין ממרקין כל גופו של אדם" (ע"פ ברכות ה, א), כמשפט האדם כן משפט האומה, היא נתמרקה ונזדככה, כשם שהפרט מתמרק בייסורים, כך האומה כולה עברה תהליך של מירוק וזיכוך. הלב הוא לב חדש וטהור, לב רגיש, שואף וחי, לאחר שהתעורר מהתרדמה בגלל המכות והגזרות, והתעוררות זו יצרה שאלות נוקבות על מציאות הסבל ועל הלגיטימיות של סדרי עולם המאפשרים עוולות כאלה. הכליות, שכפי שמבחינה פיזיולוגית מסננות את הדם, כך על־פי חז"ל, במשל, מסמלות את כושר האבחנה המוסרי וההדרכה הפנימית,[74] הינן נכונות לכל מרום, נשגב וקדוש. מתוך ייסורי הגלות הן נעשו מסוגלות לסנן בין טוב לרע ולהנחות את האומה במימוש חזונה וערכיה.

כלפי דברים אלה ניתן להקשות: מה יצא מכל זה? אלו רק רעיונות, שאיפות ומילים, אבל מה השתנה במציאות המעשית? על כך משיב הרב קוק: שום דבר לא יצא אמנם אל הפועל, אכן, הרעיונות, השאיפות והאידאלים הגדולים טרם תורגמו למציאות מתוקנת. גם הניסיונות המעשיים, כגון הקמת חברות שוויוניות דוגמת הקיבוץ,[75] על אף שנבעו מעקרונות מוסריים עמוקים וגילו יומרה ותמימות מרשימות, פעמים רבות היו כושלים. וזאת, משום שההוצאה מן הכוח אל הפועל, מה שהוא צפון בלב האומה ובכוחותיה הגנוזים, זאת היא עבודת חכמי הדור, צדיקים, גאונים, דרשנים, חכמים וסופרים. הסיבה לכך שהרצונות הגדולים טרם מומשו נעוצה בכך שההוצאה מן הכוח אל הפועל של הטמון בלב האומה היא עבודת חכמי הדור, תלמידי־החכמים הם אלה שצריכים לזהות את הרצון והיכולת האדירים של הדור, לשרטט תוכנית וחזון, ולייצר את המסגרת ההלכתית והמעשית שתתרגם את האידאלים למציאות. תפקידם של הרבנים ואנשי התורה אינו רק לדאוג לשימור הקיים והעברתו לדורות הבאים – אלא לזהות את הרצון והיכולת האדירים של העם, ולשרטט את החזון והתוכנית המתאימים להוציאם מן הכוח אל הפועל. עליהם לתרגם את השאיפות הגדולות, האידאלים וההתמסרות לתוכנית מעשית שתעצב את החברה העתידית ואת העולם המתוקן. לא רק להגיב למציאות, אלא ליצור דרך פעולה לעתיד; לא רק להשיב לשאלה "מה אנחנו", אלא גם "מה נהיה" ו"כיצד נבנה עולם חדש". ועליהם יתוספו לדור דורים ביתר מעלה, משוררים, ברוח ד' על עמו, חוזים, נביאים, גיבורים לפי ההתעלות העתידה במעלה אחר מעלה. כאשר חכמי הדור ימלאו את תפקידם, ייווצר בסיס שעליו יתווספו, בדורות הבאים וביתר שאת, כוחות יצירה והשראה נוספים: משוררים, חוזים, נביאים וגיבורים, שיובילו את האומה להתעלות רוחנית ומעשית.

"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלָים" (ישעיהו נב, ב). ניתן לראות בפסוק תבנית שמסמלת את שלבי התהליך: בתחילה, הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר – המהפך הנפשי וההתעוררות; לאחר מכן, קוּמִי – התנועה המעשית הנובעת מהתעוררות זו; ולבסוף, שְּׁבִי יְרוּשָׁלָים – התיישבות הרעיונות והשאיפות במציאות, הבאתָם לידי שלמות ומימוש בירוּשָׁלָים, המסמלת את שיא הקודש והשלמות. בניית חברה חדשה, על ערכיה, חוקיה וסדריה, היא האתגר הניצב בפני חכמי הדור, אז והיום.

הרב קוק אינו קורא להתעלם ממעשים שליליים או מניכור למורשת, אלא להבין את הרקע שלהם. יש להיאבק בנטיות שליליות באמצעים שונים, אך חשוב גם להבין את הכמיהה הפנימית לשלמות ולחיים משמעותיים יותר שיכולה לעמוד מאחורי הביקורת הנוקבת על הקיים. רוגז פנימי של יהודי על זהותו נובע לעיתים מתחושה של זרות או כובד נפשי שיוצרת המסורת, וביטויי המחאה הם ניסיון להשתחרר ולחיות באופן אותנטי יותר. עלינו להתבונן במציאות בעיניים פקוחות ולשאול האם המתרחש נובע ממקום של התעוררות וחיים, או ממקום של ניכור וגסות רוח. זוהי שאלה רלוונטית תמיד. למרות שהביטויים היומיומיים עלולים להיות קשים, מקורם יכול להיות נעלה, ועלינו לנסות להבין ולזהות זאת.