לאחר התיאור הקשה של המשבר והצער על תופעה חברתית חסרת תקדים של עזיבת התורה והנתק בין הדורות, עובר הרב קוק לנקודת מבט אחרת, ופונה לעצמו במילות תקווה ואופטימיות: הסו רעיוני! שִתקו, עִזבו אותי, מחשבות הצער והמכאוב על מצב הדור, אל תשתוחחו, אל תנמיכו עצמכם כביטוי של ייאוש, ואל תהמו, אל תתפרצו בזעם חסר תועלת. הרב קוק נתון בחיפוש רוחני אחר הבנה ומשמעות, הן של המצב הקיים והן של הפוטנציאל העתידי הגלום בדור הזה, מתוך אמונתו העמוקה והמכוננת כי יש שֶׁמֶשׁ צְדָקָה זורחת, אף תביא מרפא בכנפיה,[24] גם אם כעת אנו נתונים בחשיכה מוחלטת, הרב קוק שואב תעצומות נפש מן האמונה שהשמש עוד תשוב לזרוח, שתימָצא רפואה לכאב, שתמחה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים,[25] ורוח ששון תחת רוח כהה[26] תמלא את כל לב. זוהי אמונה בכך שלא "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ח, יב), שההשגחה האלוהית פועלת גם בתוך המשברים והתהפוכות, גם אם היא נסתרת ולא מובנת מיד. ההשגחה אינה רק עונש, אלא גם הנהגה המכוונת לטובה ולתיקון. אמונה זו היא גם שהניעה את הרב קוק לדבוק בארץ־ישראל, למרות שרובו הגדול של העם היהודי ותלמידי־החכמים שבו היו אז עדיין בגלות. הוא דחה הצעות למשרות רבניות מכובדות בחוץ־לארץ, ובחר לחיות ולפעול בארץ, מתוך אמונה שדווקא כאן, למרות הקשיים, יימצא הפתרון למשבר הדורות. אמונתו העמוקה הובילה אותו לעיון רציונלי במטרה להבין את משמעות המציאות בתקופתו ולבנות את העתיד תוך שימוש בכלים מודרניים – מדעיים, אמנותיים וחברתיים. במרכז תפיסתו עומד רעיון התשובה, כפי שהוא מעיד על עצמו בהקדמה לספרו 'אורות־התשובה': "רוח חזקה דוחפת אותי לדבר על דבר התשובה, וכל רעיונותי רק בה הם מרוכזים", כתהליך דינמי של תיקון ותמורה המתרחש בלבבות ובמוחות, ברמת הפרט, הכלל והעולם כולו. אמונה זו כמובן רלוונטית וחיונית גם ביחס לאתגרים הניצבים בפנינו כיום.

דורנו, הוא דור נפלא, מפליא, לא מובן – דור שכולו תימהון. זהו דור מיוחד, משונה עד כדי כך שקשה מאוד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. קשה למצוא לו מקבילה היסטורית. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. כתיאור המצב שהיה במעשה בראשית.[27] בכך אולי מרמז הרב קוק כי גם דורנו נמצא במצב של התחלה חדשה, סיום הגלות והתחלת הגאולה, 'עקבתא דמשיחא' – דורנו הוא שפל וירוד, גם רם ונשא; הוא כולו חייב, גם כולו זכאי. כמאמר חז"ל, שאליו מפנה כאן הרצי"ה קוק: "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב" (סנהדרין צח, א). בדור זה, הקרוב לימות המשיח, שני המצבים הקיצוניים מתקיימים יחדיו. ההבנה של מורכבות זו היא תנאי הכרחי ליכולת לצאת לעזרתו של הדור: אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו. נדרשת היכרות מעמיקה עם האדם שמבקשים לעזור לו: לדעת מה מציק לו, מהם מניעיו ומהן שאיפותיו. ללא היכרות, העזרה עלולה להפוך למעשה של הקרנה עצמית – האדם לומד מתוך עצמו על צרכיו של הזולת, אך שוכח שהזולת איננו הוא עצמו. מה שנכון לאחד איננו בהכרח נכון לשני, ועזרה אמיתית איננה נמדדת לפי הנותן – אלא לפי המקבל.[28] לשם כך יש לעמוד על אופיו של האדם, ולהכיר לא רק את צרכיו החיצוניים, אלא גם את אופיו, נטיותיו ומורכבויותיו. כך ביחס לאדם פרטי, וכך ביחס לדור כולו.

בכל הזמנים ובכל הדורות אנחנו רואים, בדור שהוא מלא פרצות, הפרצות עוברות על פני כל חוגו המוסרי לכל צדדיו. לאורך ההיסטוריה היהודית הייתה התאמה בין המצב הרוחני של העם לבין מצבו המוסרי והחברתי: דור שוכח אלו־ה – כאשר הייתה ירידה רוחנית – הוא גם־כן דור סורר ומורה, זולל וסובא, הייתה גם ירידה מוסרית. מראש מקדם עת זנח ישראל את צור מעוזו, כאשר חטאו ישראל בעבודה־זרה, כפי שמתואר פולחנהּ: הנה מעבר מזה "זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן" (הושע יג, ב), "וַיִּצָּמְדוּ לאלילים" (ע"פ תהלים קו, כח): "וישכחו אֵ־ל מוֹשִׁיעָם" (ע"פ שם כא), עם פולחנים אלה היו גם חטאי זנות וגזל: ומעבר מזה "זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב" (הושע ד, יא), "וְגַנָּב יָבוֹא (ו)פָשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ" (שם ז, יא), פה "נשים מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (ע"פ יחזקאל ח, יד), תמוז היה אחד האלילים הבבליים המרכזיים. לפי המיתוס הוא היה עובר מחזור של מוות ותחייה – תופעה שקיימת גם במיתולוגיה המצרית ובתרבויות עתיקות נוספות. על כן נעשה טקס של התאבלות עליו, בכי על מותו שמסמל את סיום הקיץ. יחזקאל הנביא מתאר תופעה חמורה: נשים קיימו טקס אלילי זה – בתוך בית־המקדש. ולצד כל זאת: ושם "כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ירמיהו ט, ג), כמובן שזהו סרקזם של הנביא על השם יַעְקֹב, אביהם של ישראל, שמתאר את השחיתות הפושה בעם, שכולם עוקבים ומרמים זה את זה. וזה הקו עובר הוא גם על פני התולדה שלנו גם־כן בגלות. בכל מקום בו נמצאים ישראל, ישנה התאמה בין המצב הרוחני והדתי שלהם לבין המצב המוסרי והחברתי. זהו דפוס מובן, גם אם שלילי.

אך בניגוד להתאמה זו שאפיינה את הדורות הקודמים, בדורנו המציאות היא אחרת: מוזר הוא הדור הזה, משום שבו המצב המוסרי אינו תואם למצב הרוחני; מצד אחד, שובב הוא, לא במשמעות של משובת נעורים חביבה, אלא כלשון הפסוק: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיהו ג, כב) – שובב במשמעות של חוטא, שעליו לשוב בתשובה, שכן פראי הוא, פורץ את גבולות ההלכה וגדרי המסורת. אבל מצד שני, הדור גם נעלה ונשא, שכן הוא פועל במסירות נפש עבור האידאלים שלו, ואינו חי מתוך אינטרסנטיות ורדיפה אחר תאוות, כפי שיבואר להלן. אמנם, מעיר הרב קוק, ישנה גם תופעת שוליים שאינה מייצגת את הרוב – נוציא מן החשבון את היחידים הגסים שלקחו להם את רוח הפרצים למסווה לעולל על ידו עלילות של גזל וחמס וכל נבלה – ישנם גם אנשים גסים, אשר משתמשים ברוח הזמן ובאידאלים הנשגבים של הדור כמסווה למעשיהם הרעים. אמנם ישנם יחידים כאלה, ואף ייתכן שהם רבים במספרם, אך אין הם מהווים את רוח התקופה. הם אינם נושאי הדגל של הדור, לא אלה שיוצרים את תנועות הנפש, הרוח והחברה שמובילות את השינויים הגדולים. הבחנה זו אינה שרירותית. הרב קוק מתבונן במבט עמוק באידאולוגיות המרכזיות של תקופתו – החל מן ההתעוררות המוסרית הסוציאליסטית, דרך הפילוסופיה הביקורתית שמעמיקה בבחינת השפה וההכרה, וכלה במאבקים למען צדק, חירות וזכויות האדם. במבט זה מתברר כי אותם גסי־הרוח אינם אלא "טרמפיסטים" על גבי התהליכים הגדולים של הדור. הם מנצלים את השפה האידאליסטית כדי להצדיק מעשים של תאווה אישית והרס, אך לא הם מחוללי המהפכות. לפיכך הם מוּצאים מן החשבון כאשר אנו מבקשים להבין את תמציתו הרוחנית של הדור.

נמצא כי מעבר מזה "חוצפא ישגא, אין הבן מתבייש מאביו, נערים פני זקנים ילבינו", כפי שמתארים חז"ל במשנה את דור הגאולה (סוטה ט, טו), שהחוצפה תרבה ותגדל, עד אשר לא יהיה כבוד לדורות הקודמים ולא בושה מפניהם, והצעירים ילבינו את פני המבוגרים; אולם באופן מפתיע, לצד החוצפה והזלזול הבוטה במסורת ובדורות הקודמים, מתגלות בבני הדור גם תכונות נעלות: ולעומת זה – רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים, הכוח המדעי והאידאלי פורץ ועולה. אם כן, מובן כי החוצפה והעזוּת אינן נובעות מתוך רוע לב, אלא מתוך אידאליזם ורצון עז לתיקון חברתי, יחד עם התפרצות של כוח מדעי ויצירתי. הדור המתהווה בראשית המאה העשרים ניצב נוכח מהפכה חסרת תקדים – מבחינה טכנולוגית, מוסרית, רעיונית ותרבותית. זהו דור המוכן להתמודד עם כל גזירות הגורל והמורשת ההיסטורית המכבידה של משטרים מלוכניים ומדכאים, על־מנת לשנות את המציאות מיסודה. מדובר בעידן של מהפכות מדעיות שהניבו שינוי מהותי במבנה החיים. בראשית התהליך התפתח מנוע הקיטור, שהביא לפריצת הדרך בתעשייה ובתחבורה – רכבות, אוניות, בתי חרושת. התעשייה הידנית הפכה לתעשייה המונית, שהביאה עמה רווחה כלכלית וחברתית. הייתה גם פריצת הדרך בתקשורת: טלגרף, טלפון, רדיו – רעיונות שכבר נבטו בשליש האחרון של המאה התשע־עשרה. דברים שאיש לא העלה על דעתו בעבר הפכו למציאות: תקליטים ראשונים, המקליטים קולות של אנשים שכבר אינם בחיים, בדיבור, שירה ונגינה. הצילום, שהופיע כבר באמצע המאה הקודמת הפך לנחלת הכלל; לא עוד פורטרטים יקרים של ציירים מומחים, אלא תמונות הזמינות לכל. המרחקים והזמנים התקצרו, והיכולת לפקח, לדווח ולהעביר מידע הלכה והתרחבה. בתוך עשורים בודדים אורח החיים האנושי השתנה כליל. מובן, אם כן, כי בני הדור החדש סירבו להישאר אסורים בתוך כבלים שנקבעו ונותרו מן העבר ומיהרו להצטרף לתנועת ההתפתחות החומרית והמוסרית. הם ביקשו לפרוץ קדימה, וממילא חשו ניכור ובוז למה ולמי שרצה להשאיר אותם בעבר.

על כן חלק גדול מהדור הצעיר איננו חש כל כבוד לכל מה שהורגל, לא מפני שאופלה נפשו, שהשתלטה עליה אפילה מוסרית, לא מפני שנשפל מאותו הגבול, שהחוק והמשפט עומדים עליו בדעה ההמונית הרגילה, שנעשה שפל מכדי לעמוד בגדרים ולא לפרוץ את הגבול המקובל בהמון מדורי דורות – ההמון שממשיך את המסורת בכוח האינרציה, מבלי לתהות אם זה נכון או לא; כי־אם מפני שעלה עד המקום, שלפי אותו הצביון שהורגל בו עד כה שיביט על־ידו על החוק והמשפט, על המסורת והאמונה בכלל, על כל טהור וקדוש, על כל אמת גדולה נצחית ואלוהית אשר במושגים, מפני מיעוט העבודה בתלמודם של יסודי הרגש והדעת שבמרחב התורה, – "הועם זָהָב ושׁוּנא הַכֶּתֶם הַטּוֹב" (ע"פ איכה ד, א), מה שהיה נחשב לזָהָב בדורות הקודמים, שביסס את חיי הקהילות, את חיי האמונה והמוסר – הועם, כָּהָה, נעשה עמום, לעומת האידאלים החדשים של שינוי פני המציאות. עד שנדמה לו שהכל הוא שפל הרבה מערכו. חלק מהדור הצעיר חש שהוא התעלה לרמה אינטלקטואלית ומוסרית גבוהה יותר, שממנה המוסכמות, המושגים והתפיסות הישנות נראות לו מוגבלות מדי ובלתי מספקות. הוא אינו מוצא בהן מענה לשאיפותיו הגדולות, שכן הוא מחפש תיקון עולם, והמסורת כפי שהוא מכיר אותה נראית לו קטנונית ומצומצמת. אנשים אינם מקיימים את המצוות לא מפני שהם חלשים, אלא מפני שלדידם אין זה אמת, אין זה מוסרי, אין זה אנושי. הם מתנגדים למסורת מתוך אידאליזם, לא מתוך תאווה. אך התנגדות זו, היא מפני מיעוט העבודה בתלמודם של יסודי הרגש והדעת שבמרחב התורה. עם־ישראל לא השכיל לעסוק מספיק בלימוד יסודות הרגש, החוויה והשאיפה, וכמובן הדעת, ההבנה והמשמעות – שמצויים בספרי האמונה והקבלה.

הרב קוק אינו ראשון בביקורת זו. התריעו על כך כבר האר"י ותלמידיו, כמו רבי חיים ויטאל בהקדמתו ל'עץ־חיים', על הזנחת תורת הסוד,[29] או הרמח"ל בהקדמת 'מסילת־ישרים', על הזלזול בלימוד המוסר ויראת אלוהים.[30] כך גם הרב קוק קורא שוב ושוב לחזרה ללימוד יסודות האמונה והמוסר, הקבלה והחסידות (עי' 'אגרות־הראיה' א, מג; ולהלן מאמר 'עבודת־אלוהים'). בגלות, עיקר המאמץ הושקע בהישרדות, בשמירה ובהעברת המסורת, אך הדור החדש, בעל העוצמה והאופי לשאול שאלות יסוד, לא מוצא מענה הולם לשאלותיו, ועליו להעמיק ולהרחיב את לימודו עד אשר ימצא מענה.

זוהי תופעה ייחודית: עומק של ניתוק מן האמונה שנובע מעומק של חיפוש אמוני. ככל שהאדם מעמיק יותר בדרישתו לערכים, כך הוא עלול להתרחק מתפיסה דתית שטחית שאינה תואמת את שאיפתו הפנימית. תופעה זו היא מרה, אך גם מעוררת תקווה: הניכור אינו מקרי או חולף, אלא סימן לעוצמה רוחנית שעוד לא מצאה את תיקונה. זהו חידושו של הדור: הוא אינו מסתפק במסגרות הדתיות הקיימות, משום שהוא חש שהן אינן משקפות את השאיפה האלוהית השלמה, הכמוסה בעומק שאיפותיו שלו. ההתנגשות בין הדור לבין המסורת כפי שהיא מוצגת לו, אינה נובעת מרפיון אלא מתוך תביעה עמוקה יותר לאמת מוסרית ואנושית.[31] רק כאשר מבינים את עומק שבר זה כעומק של בקשה, ניתן להתחיל לתקן. לא על־ידי הטפת מוסר או כפייה, אלא על־ידי גילוי עומק התורה, שיכול להעניק מענה לשאלות ולדרישות של הדור. זהו תפקידם של תלמידי־החכמים בדורנו: לגלות את עומק הקודש הטמון בכל תופעות המציאות ותחומי החיים, ולבנות מתוך כך את קומת הדור החדש.

הוא נתגדל ועלה בפעם אחת. כמעט שלא הייתה במהלך השנים איזו רציפות אבולוציונית. בתהליך של עשורים בודדים המשבר הופיע, בצמיחת דור של צעירים שמוכן לשנות כמעט הכול. ההסבר להופעה פתאומית זו הוא שהצרות בכלל, ובמיוחד האנטישמיות, כתופעה כלל־אנושית, מרקוהו, שטפוהו מן הקטנוּת של הסתפקות בשאיפות הקטנות לקיום מינימלי. "יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם" (ברכות ה, א), הצרות יצרו בו דחף עז לשנות את העולם מיסודו, ולא להסתפק בפתרונות מקומיים וזמניים. נתנו לו לֵב־מַתָּנָה (ע"פ קהלת ז, ז) – לב חדש, כמתנה שאינה תוצאה טבעית של חינוך הדור הקודם, ומוח הוגה, מחדש, ועף, ולא יוכל לעמוד בשפל. יכולת אינטלקטואלית ליצור ולחדש. הוא עף, מתרומם מעל המציאות הקיימת, ואינו מסוגל עוד להשלים עם השפל.[32] כנפיים עשה לו רוחו ובמרומים ימריא, ושם לא נתנו לו עדיין את חפצו. ההתעופפות אל האידאלים הייתה מנותקת מדי מהמציאות הארצית, ועל כן אף שמעל ירושלם דלמטה החרבה והשוממה המושפלת עד שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה התעלה – המציאות הקיימת של כנסת־ישראל שברובה עודנה בגלות, שהיא שפלה וחרבה, אינה טובה מספיק עבור הדור, הוא רוצה מציאות מתוקנת יותר; אך עדיין – ולירושלם שלמעלה לא יוכל להיכנס, המציאות האידאלית הנשגבה מצריכה אותנו לתקן את העולם־הזה, כפי שהוא, בעבודה הדרגתית ותמידית. רק אז נוכל להגיע למציאות הנכספת, כמאמר חז"ל: כי "אין הקב"ה נכנס בירושלם שלמעלה עד שיכנס בירושלם שלמטה" (ע"פ תענית ה, א). על כן יש לשוב אל המציאות הקיימת, לבנות מתוכה את העתיד, ולא לנסות לדלג מעליה.

וכפי ששורר רבי שלמה אלקבץ: "מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא. התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי, עורי עורי שיר דברי, כבוד ד' עליך נגלה". ההפיכה של דור זה היא הקדמה לבניין; יש לצאת מעמק הבכא של המשבר, ולדבר שירה – לבטא את השאיפות הנשגבות מתוך חיבור מחודש למקור. קריאה זו, המשלבת בין תיאור הקושי, עמק הבכא של המשבר, השפל וחוסר המימוש, לבין קריאה להתעוררות ולבניין, קומי אורי, עורי עורי, מופנית אל שני הצדדים. נדרש שילוב כוחות: אלו המכירים בערך העבר וההתנהלות המעשית לאורו, ואלו השואפים את השאיפות הגדולות ופורצים את הדרך – יחדיו צריכים לתקן את ההווה כראוי וכך לבנות את העתיד.

לאחר שאִבְחֵן את הבעיה העיקרית של הדור החדש, כבעיה מחשבתית הנובעת מפער בין שאיפותיו הגדולות לבין התכנים הרוחניים שהוצעו לו – פונה כעת הרב קוק בקריאה אל עצמו ואל תלמידי־החכמים בני דורו, ומתווה את דרך הפעולה הראויה: הבה נכין לו הדרך, נראה לו את מבוא העיר, למען יוכל למצוא את הפתח. האחריות אינה רק לגנות או להילחם, אלא להכין את הדרך עבור הדור הצעיר, ש"טעה בדרך". יש להראות לו את הכניסה, את "מבוא העיר" של התורה, לא לכפות עליו, אלא לאפשר לו למצוא בעצמו את הפתח המתאים לו. הפתרון אינו מלחמה, מרירות, כפייה או הטפה המציגה את דרכו כטעות וטיפשות – דרכים אלו נוסו ונכשלו כישלון חרוץ, שהתבטא בהתרחקות ההמונית ממסורת ישראל. נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש דווקא בגבול ישראל, את מה שהוא עצמו באמת מחפש – את האידאלים הגדולים, את תיקון העולם – הוא ימצא לא מחוץ לאמונת ישראל, אלא דווקא בגבולה, בתוך עולמה העשיר והפנימי של התורה והמסורת. לא רק את מה שאנחנו רוצים שהוא ימצא, אלא את מה שהוא מבקש.

"אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי" (שיר־השירים ג, ד), "אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שם ח, ב). הציטוטים משיר־השירים אינם מקריים. הם מסמלים את העמדה הנפשית שצריכה להיות כלפי הדור החדש: אהבה. מתוך הקשר העמוק והבלתי ניתן לניתוק בין אלוהים לכנסת־ישראל, שמסומל באהבה בין הדוד והרעיה בשיר־השירים. על כן גם כשיש תנועה של ריחוק מן המסורת, יש לשאוף להחזירו באהבה אל המקור – "אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי". אין להרפות ממנו, להתייאש ולהתנכר, יש להשיבו למקור מתוך אהבה, ולא בכפייה, להשקותו מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי, ביין רימונים משובח שרקחו והוסיפו בו תבלינים – לא להתייחס אליו בזלול ובוז, אלא כמו הרעיה המעניקה לדודה את המיטב, את התמצית המתוקה והיקרה. כך גם מגלים שבדור החדש, אף שקליפתו החיצונית קשה ואינה אכילה, אם מעמיקים פנימה אל עומק שאיפותיו, מגלים את התוך המתוק – כפי שידע רבי מאיר לעשות אפילו ביחס לרבו שחטא (חגיגה טו, ב). הרצי"ה קוק היה אומר ביחס לדברי הלל הזקן על אהרן הכהן, שהיה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב) – לא כתוב שהיה אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה; האהבה לבריות היא ערך בפני עצמו, ומתוך אהבה זו נותנים להן את הדבר היקר ביותר – התורה. זו צריכה להיות העמדה הנפשית כלפי הדור הצעיר.

על כן לא נעשוק ממנו את כל האור והטוב, את כל הזוהר והעצמה שרכש לו, כי־אם נרבה עליהם, נזריח עליהם באור של חיים, באור אמת, המנהיר ממקור הנשמה הישראלית. אין לדרוש מהדור הצעיר לוותר על ההישגים, הידע והערכים שיש בעולם החדש. קל להציב תנאי כזה – "אם תעזוב הכל ותחזור להיות יהודי של 'שטיבל' נקבל אותך בחזרה", כפי שנהגו רבים, שראו באוניברסיטאות, בספריות ובקונצרטים דברים מיותרים או אף שליליים שיש להתרחק מהם. אך גישה זו של "עושק רוחני", של פסילת כל מה שהדור מעריך ושואף, שהם אכן דברים ראויים ויפים במהותם, מרחיקה ומנכרת. במקום זאת, יש להרבות על הטוב הקיים, להראות כיצד התורה יכולה להעצים, לחזק ולהאיר את ההישגים והשאיפות,[33] לא באור שיבטל אותם ויחשוף את אפסותם, אלא באור של חיות ושל אמת עמוקה. שני מבחנים לאופן לימוד התורה נדרשים כאן: אור של חיים – האם הלימוד יוצר חיוניות ורצון בחיים, או מייאש ומרחיק; ואור אמת, האם הלימוד עומד במבחן האמת הפנימית, הכּנוּת, וגם האמת האובייקטיבית, מול ידע, הוכחות והתנסות. גם רעיון שנראה מלהיב ומלא חיות בתחילתו, עלול להתברר כשקרי במבחן האמת לאורך זמן. ומנגד, גם אמת שכלית צרופה, אם היא נעדרת חיוניות, חסר בה דבר משמעותי. עבודת אלוהים צריכה להיות מתוך הזדהות וחיוניות, ואם היא יגיעה של הכרח ואפרוריות, כנראה איננה נתפסת באופן הנכון.

האור הכפול הזה – של חיים ושל אמת – צריך לנבוע ממקור הנשמה הישראלית. החיבור בין הערכים המודרניים לתורה צריך להיות פנימי, אורגני, כזה שמתחבר לשורש זהותו של האדם מישראל, ולא כתוסף חיצוני לאישיותו. לא צריכה להיות דילמה כואבת המחייבת בחירה בין שאיפות גדולות לזהות הישראלית. ואז ממילא: ובנינו יביטו אליו וינהרו. התוצאה של גישה כזו תהיה שהדור הצעיר יימשך בחזרה, מרצונו החופשי. ינהרו כאן במשמעות כפולה: יבואו בהמוניהם כנהר שוטף, וגם יאירו – נהרה היא אור, ולא יהיו קודרים ומלאי מרירות ביחס למסורת ישראל.

החיבור בין התורה לתחומי החיים והערכים המודרניים, אינו חייב להיות ישיר וטכני; לא נמצא בתורה הוראות ליצירת חללית. ראשית, יש להחיל את עקרונות המוסר והצדק של התורה על המערכות החברתיות, המשפטיות והכלכליות המורכבות של ימינו, ולפתח פתרונות מעשיים מתוך ראייה תורנית. שנית, גם בתחום המדע התיאורטי, עיון ביסודות האמונה ובדברי המקובלים יכול להעניק פרספקטיבה, מקור השראה והבנה עמוקה יותר של מהות המציאות והקיום. הפתיחות לחיבור כזה דורשת השתחררות מהכבלים המלאכותיים המצמצמים את היהדות. דמות מופת לכך היא הרמב"ם, ששילב גדלות בתורה עם עיסוק נרחב במדע, בפילוסופיה וברפואה. למרבה הצער, לעיתים קרובות מנסים "לנטרל" את גדלותו זו ולהקטין את דמותו, לומר שעיסוקו בדברים שאינם הלכה היה רק מסיבות טכניות ובשל אילוצים חיצוניים שונים, במקום לראות בה דוגמה ומופת לשילוב הראוי.

דברים אלו מקפלים בתוכם קריאה תובענית ועמוקה כלפי תלמידי־החכמים. זו קריאה למאמץ אינטלקטואלי ותרבותי אדיר – להציג את התורה ואמונת ישראל כחזון גדול ומאתגר, שאינו נופל מן האתגרים שמציעים המדע, האמנות והמחשבה החברתית המודרנית, אלא מרומם אותם. אנשי ההשכלה והתרבות לא צריכים לוותר על הישגיהם כדי לשוב לתורה, אלא לראות בה את המדרגה העליונה יותר, המעניקה משמעות וערך מוסף לכל מה שרכשו. משימה זו הייתה ונותרה כבדה וחיונית מאוד, וקשה לומר שנענתה במלואה מאז ועד היום.