פרשת אמור פורשת בפנינו את לוח השנה האלוקי. זוהי פרשת המועדות, המבנה המדויק והמסודר של הקדושה בזמן. בפרשת אמור, הכול נעשה "בְּמוֹעֲדָם" – יש זמן לכל חפץ, והציווי יורד מלמעלה למטה, כסדר אידיאלי של "לכתחילה". שבת, פסח, שבועות וסוכות – כולם פועלים בתוך מסגרת של חוקים בל יעברו.
אך היום יום שישי, י"ד באייר, מגיח מועד חרישי ומפתיע: פסח שני. פסח שני הוא תופעה ייחודית בנוף המקראי. הוא אינו מופיע ברשימה המקורית של פרשת אמור. מדוע? כי פסח שני לא נולד כיוזמה אלוקית, אלא כתוצאה מתביעה אנושית מלמטה. פסח שני הוא תופעה ייחודית, תיקון לקורבן שהתפספס, בניגוד לכלל השגור בפינו 'עבר זמנו בטל קורבנו' (או ע"פ מקורו בגמרא בברכות כו, א – "עָבַר יוֹמוֹ בָּטֵל קָרְבָּנוֹ"). הוא השלמה של קורבן שיש לו זמן מדויק והתפספס.
המציאות הרגילה אומרת שעל איחורים משלמים, ש – "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" – אך פסח שני בא לשבור את הכלל הזה. הקב"ה מלמד אותנו שאצל יהודי אין דבר כזה איחור, ואין מצב שאי אפשר לתקן.
הצעקה שיוצרת מציאות
בפסח שני אנו פוגשים קבוצת אנשים שנגרע מהם הפסח המקורי. הם היו עסוקים במצווה, חסד של אמת (כגון קבורת מת מצווה), ולכן נטמאו. במקום להרכין ראש ולהשלים עם הדין, הם באים למשה בטענה מטלטלת: "לָמָּה נִגָּרַע?!". טענתם לכאורה אינה הגיונית. הרי בעצמם אומרים: "אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם", כלומר, אנחנו מבינים שאין אפשרות לעשות קורבן בטומאה. המציאות הפשוטה אומרת שיש חסימה. אבל הצעקה "לָמָּה נִגָּרַע" אינה מוכנה לתת לעובדות להכריע: "אנחנו לא מוכנים לא להיות חלק מעם ישראל!".
שואל האור חיים הקודש, הרי משה רבנו לימד אותם שהם טמאים ולא יכולים להקריב, אז מה הם דורשים? אלא, טענתם הייתה מהותית: עסקנו בדבר חיובי, במצוות ה', מדוע שמצווה תוביל להפסד?
יותר מכך "ספר החינוך" מסביר שפסח הוא לא עוד מועד – הוא היסוד של אמונתנו ויציאת מצרים, לכן מי שיכל להיות חלק מן הפסח ולא היה שותף נכרת מעמיו, לא ייתכן להתעקש על זמנים טכניים כשמדובר במצווה המגדירה מי שייך לעם ישאל.
לכן פסח שני הוא החג של אלו שאיבדו את ה"סשן הראשון" ונלחמים על מקומם. הם תובעים: "גם אני בסיפור!".
ועל פי זה מובן קושי נוסף: למה משה מתקשה ועונה: "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם"?. ואז מגיעה התשובה המפתיעה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'…", משה מתקשה כי זה לא היה מתכונן, הקדוש ברוך הוא שומע לצעקה ואפילו מרחיב את ההלכה: הזכות לפסח שני ניתנת לא רק למי שהיה אנוס וטמא לנפש, אלא גם למי שהיה ב"דרך רחוקה", כולל מי שהזיד ולא הקריב בראשון (כדברי הרמב"ם בהלכות קורבן פסח). הצעקה יצרה מציאות ששברה את הכללים. זוהי המצווה היחידה בתורה שלא ירדה מלמעלה למטה, אלא התחילה מבקשה מלמטה.
כוח התיקון: לעולם אין זה מאוחר מדי
היסוד העמוק של פסח שני הוא "אין דבר אבוד". לעולם אין זה מאוחר מדי. הכלל "עבר יומו בטל קורבנו" תקף ברובד ההלכתי היבש, אך ברובד של ההשתוקקות – השער לעולם אינו ננעל. כדברי רבי נחמן מברסלב: "אִם אַתָּה מַאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִים לְקַלְקֵל, הַאֲמֵן שֶׁיְּכוֹלִים לְתַקֵּן". תיקון יכול ליצור הלכה חדשה ופרשה חדשה בתורה.
הריי"צ (מאדמו"רי חב"ד) פירש את הפסוק: אפילו מי שהוא בדרך רחוקה 'לָכֶם' – שההתרחקות נעשתה מרצונו ובאשמתו – גם אז בידו לתקן. שני היסודות הללו חשובים לחיינו: לדעת שניתן ליצור דרך להתקרב לה' אפילו כשנראה שאין, ושלעולם תמיד ניתן לתקן.
מהשתוקקות למעשה: הקשר לבנות צלופחד ולימינו
הזעקה "לָמָּה נִגָּרַע" מיד מחברת אותנו לבנות צלופחד שזועקות: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ!". גם שם משה לא ידע לענות והקריב משפטן לפני ה', והתשובה הצדיקה אותן: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה"
בנות צלופחד למדו את הכלל מאנשי פסח שני: השתוקקות וצעקה לשם שמיים מסוגלות לחדש מצווה.
אמנם רש"י מבאר שפרשת נחלות בנות צלופחד הייתה ראויה להיכתב "ראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה", אך אצלנו בפסח שני התחדשה ההלכה לגמרי רק בעקבות הבקשה. התשוקה דילגה על המכשולים. הרבי מליובאוויטש מלמד שאם ליהודי חסר משהו בענייני רוח, עליו לצעוק ולתבוע "למה ניגרע!" ולא לסמוך על הנס.
הספר "תפארת שלמה" מוסיף שהתשוקה היא המנוע של הגאולה. התשוקה שלנו לירושלים ולארץ ישראל היא שתוריד את המקדש. אנו בימי התקומה, וניזכר בדברי ה'כוזרי': "וִירוּשָׁלַיִם לֹא תִבָּנֶה עַד שֶׁיִּכְסְפוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּכְלִית הַכֹּסֶף, עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֶת אֲבָנֶיהָ וִיחַבְּקוּ אֶת עֲפָרָהּ, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב: 'כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ'".
עניינו של חודש אייר:
חודש אייר, שבו חל פסח שני, הוא חודש של אקטיביות. זהו זמן שבו אנו לוקחים את הגעגוע והופכים אותו למעשה. זוהי התנועה של המעבר מ"לכתחילה" שניתן במתנה (יציאת מצרים), לעבודה קשה של תיקון וצמיחה (ספירת העומר ופסח שני).
חודש אייר הוא זמן של הפיכת געגוע למעשה, כך הפך הקב"ה את ההשתוקקות להלכה, וכך אנו צריכים בחודש הזה, להפוך את ההשתוקקות שלנו לגאולה למעשים שבונים מדינה, ובקרוב, ובנים מקדש!
המסר עבורנו
בימים אלו, כאשר אנו קוראים את פרשת אמור ומציינים את פסח שני, עלינו לשאול את עצמנו: היכן אנו מרגישים "גרועים"? היכן אנו מרגישים שהחמצנו את המועד, את הזוגיות, את הקריירה או את הקשר עם ה'?
המסר של פסח שני הוא: אל תוותרו. אל תסמכו רק על הנס שיבוא מלמעלה, אלא תבעו את מקומכם. כפי שאומר הרבי מליובאוויטש – כשיהודי מרגיש שחסר לו דבר שבקדושה, עליו לצעוק "למה ניגרע!". הצעקה הזו, ההשתוקקות הזו, היא עצמה כלי הקיבול לתיקון.
בעולם שבו לעיתים הכל נראה סגור ומובנה, בא פסח שני ולוחש לנו: יש הזדמנות שנייה. יש כוח לרצון. אם תשתוקקו מספיק, הקדוש ברוך הוא יפתח לכם שער חדש. יהי רצון שנזכה לסלול דרך חדשה ולהמשיך לקדם את גאולתנו השלמה!
