בפרשת השבוע אנו נפגשים עם דמותו של אהרן הכהן. זהו אהרן, שהיה שותף מלא להנהגת האומה במדבר, לצד משה רבנו ומרים הנביאה; אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה; אהרן, שהלל הזקן מורה לנו ללכת בדרכיו, ללמוד ממידותיו הטובות (אבות א, יב).
אהרן ומשה הם זוג האחים הראשון במקרא, שאנו מגלים אצלם יחסי אהבה מופלגים וכבוד מופלא איש לרעהו. ננסה לעמוד על אחת מתכונותיו של אהרן, שהובילה לאותם אהבה וחיבור, והיא ענוותו המופלאה. למרות גדולתו וקדושתו, למרות היותו מנהיגם של ישראל במצרים עוד לפני משה אחיו, אהרן מלא כולו בענווה. תמיד הוא חש שאינו ראוי, כדברי רש"י בפרשתנו: "'קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ' – שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת!"
אהרון מתבייש, חטא העגל עומד מול עיניו, ומשה רבנו צריך לזרזו ולומר לו: גש, אתה ראוי, אתה נבחרת. היינו מצפים שאחרי המילים המחזקות הללו ישתכנע אהרן, אך כמה פסוקים לאחר מכן אנו רואים שאותה תחושה ממשיכה לפעם בליבו, כפי שמביא רש"י:
"וְיָבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן"… לְמָה נִכְנְסוּ?… כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְנַעֲשׂוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים, וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה מִצְטַעֵר וְאָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁכָּעַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי, וּבִשְׁבִילִי לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה אָחִי, כָּךְ עָשִׂיתָ לִי, שֶׁנִּכְנַסְתִּי וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי? מִיַּד נִכְנַס מֹשֶׁה עִמּוֹ, וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים וְיָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל.
כמה מרגש לקרוא את דבריו אלו של רש"י. אהרן יכול היה לתלות בעם ישראל את אי־השראת השכינה. הוא הרי לא היחיד שהשתתף בחטא, ולא מי שיזם אותו; יתר על כן, היו לאהרן סיבות מדוע לא נאבק מול העם, אלא בחר לשתף איתם פעולה במידת מה; אבל אהרן לוקח את מלוא האחריות עליו. רק מי שיודע שאיננו שלם, שחש בחסרונו, יכול לנהוג כבוד באחר, לראות בעין טובה ולהגיע לאהבה ולאחדות.
האחים הענווים
גם משה רבנו כולו מלא ענווה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). למרות היותו גדול הנביאים, שגדולתו אינה זקוקה לתיאור, הוא גם העניו ביותר. כפי שממשיך רש"י ומביא:
שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, שֶׁהֶעֱמִידוֹ מֹשֶׁה לַמִּשְׁכָּן וְשִׁמֵּשׁ בּוֹ וּפֵרְקוֹ בְכָל יוֹם, לֹא שָׁרְתָה בּוֹ שְׁכִינָה, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְלָמִים וְאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ! כָּל הַטֹּרַח שֶׁטָּרַחְנוּ – שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינֵינוּ וְנֵדַע שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָנוּ עֲוֹן הָעֵגֶל. לְכָךְ אָמַר לָהֶם: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" – אַהֲרֹן אָחִי כְּדַאי וְחָשׁוּב מִמֶּנִּי, שֶׁעַל יְדֵי קָרְבְּנוֹתָיו וַעֲבוֹדָתוֹ תִשְׁרֶה שְׁכִינָה בָכֶם, וְתֵדְעוּ שֶׁהַמָּקוֹם בָּחַר בּוֹ.
האחווה הזו היא הדרך המביאה להשראת השכינה בישראל, כאשר כל אחד מהאחים אינו תולה את הדבר בעצמו, אלא באחיו, ולכן שניהם נכנסים יחד. את האחווה הזאת פגשנו כבר ברגע מינויו של משה. כאשר ה' מורה לו להוציא את בני ישראל ממצרים, אומר משה: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג), ומבאר רש"י: "'ביד תשלח' – ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן". והקב"ה, בתגובה, מעיד על אהרן: "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ", ומבאר רש"י: "לא כשאתה סבור, שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב".
כמה גדולה צריכה להיות בליבו של אהרון, כמה ענווה, כדי לשמוח במינוי אחיו במקומו, לקבל אותו כמנהיג ולהפוך להיות שמשו.
אחווה עומדת במבחן
יחסי האחווה עומדים למבחן בפרשתנו, כאשר משה ואהרן מוצאים את עצמם במצב מורכב. במהלך אירוע השיא של השראת השכינה מתים שני בניו הגדולים של אהרן, נדב ואביהוא. שני בניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, הופכים להיות אוננים – ולכן אינם יכולים לאכול את קורבן החטאת, ושורפים את הבשר במקום לאוכלו. משה רבנו מגיב על כך בכעס, שהרי אכילת הקורבן היא חלק מתהליך הכפרה; וכך מתארת התורה את תגובתו (הפירוש בגוף הפסוקים לקוח מאתר "בני־ציון"):
אֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת – של ראש חודש, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה – ביקש לדעת, שאל עליו. וְהִנֵּה שֹׂרָף – אהרן ובניו שרפו אותו כיוון שהיו אוננים ולא יכלו לאכול ממנו. וַיִּקְצֹף – כעס עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר – בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ – בחצר המשכן, כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם – לאכול לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה' – כי כשהכהנים אוכלים הבעלים מתכפרים. הֵן – הרי לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה – הרי זו לא חטאת פנימית שנשרפת, אלא חטאת חיצונית! אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ – הייתם צריכים לאכול אותה בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי – כמו שציוויתי אתכם במנחה ובשלמים! ואם לא יאכלו את החטאת לא תהיה כפרה לעם.
גם כשמשה כועס, הוא מקפיד על שני דברים: ראשית, הוא שומר על כבודו של אהרן ואינו מוכיח אותו ישירות, למרות שגם הוא לא אכל מן הקורבן: "בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס" (רש"י ויקרא י, טז). שנית, הוא אינו פוסק את הדברים באופן מוחלט, אלא שואל – מדוע? זוהי אומנם שאלה נוקבת וקשה, ויש לו עמדה בעניין, אך הוא עדיין נותן פתח לתשובה.
ואז עונה אהרן: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה". וגם פה יש להתבונן: הרי פנייתו של משה היא לבנים – אך הללו, למרות חריפות דבריו של דודם והתחושות הקשות שמלוות אותם ממות אחיהם, מקפידים על כבוד אביהם. כדברי רש"י:
אֶפְשָׁר מֹשֶׁה קָצַף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר, וְאַהֲרֹן מְדַבֵּר? הָא יָדַעְתָּ שֶׁלֹּא הָיְתָה אֶלָּא מִדֶּרֶךְ כָּבוֹד. אָמְרוּ: אֵינוֹ בַּדִּין שֶׁיְּהֵא אָבִינוּ יוֹשֵׁב וְאָנוּ מְדַבְּרִים לְפָנָיו, וְאֵינוֹ בַּדִּין שֶׁיְּהֵא תַּלְמִיד מֵשִׁיב אֶת רַבּוֹ.
בתוך סערת הרגשות עדיין רואים כבוד אב, שיקול דעת. אולי זהו חלק מתשובת המשקל נגד ההתפרצות הרגשית האדירה של נדב ואביהוא. כדברי המדרש (ויקרא רבה יג, א):
אֶלְעָזָר יָדַע אֶת הַהֲלָכָה וְשָׁתַק, אִיתָמָר יָדַע אֶת הַהֲלָכָה וְשָׁתַק, זָכוּ שֶׁנִּתְיַחֵד הַדִּבּוּר עֲלֵיהֶן וְעַל אֲבִיהֶן וְעַל אֲחִי אֲבִיהֶן בְּחַיֵּיהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵיהֶם", תָּנֵי רַבִּי חַיָּא: "לֵאמֹר אֲלֵיהֶם" – לַבָּנִים, לְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר.
וממשיך אהרן בכבוד ובעדינות:
הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' – הרי היום הקרבנו את החטאת והעולה שלנו וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה – וקרה לנו האסון הנורא של מיתת נדב ואביהוא, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם – ואם אוכל חטאת היום כשאני אונן, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' – האם זה יהיה טוב בעיני ה'?
גם כאן הדברים נאמרים בעדינות, כשאלה ולא כקביעה, כשהמטרה היא ברורה – לעשות הטוב והישר בעיני ה'.
וכאן מתגלה משה במידותיו המופלאות: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו!" – "לא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי" (זבחים קא, ב). וכדברי הספורנו: "שמח על טוב סברת אחיו ובניו שהיטיבו לראות ולהורות".
משה לא הצטער על שכחתו, אלא שמח על אחיו ובניו, שמח שהטוב נעשה. זה כל כך מופלא ולא מובן מאליו. כך הם מנהיגי ישראל האמיתיים, אוהבי אמת ושמחים בָּאמת, כפי שכתב הרמב"ם באיגרת מרגשת (אגרות הרמב"ם, עמ' שה-שו):
וַאֲפִלּוּ הָיִיתִי אֲנִי הַמִּשְׁתַּבֵּשׁ, אֵין אֲנִי טוֹעֵן שֶׁהִגַּעְתִּי אֶל שְׁלֵמוּתִי הָאַחֲרוֹנָה בַּתְּחִלָּה, וְלֹא שֶׁאֲנִי לֹא טָעִיתִי מֵעוֹלָם, אַדְּרַבָּה: כָּל מָה שֶׁנִּתְבָּאֵר לִי חִלּוּפוֹ חָזַרְתִּי מִמֶּנּוּ תָּמִיד, בְּכָל דָּבָר מֵחִבּוּרַי וּמִטִּבְעִי.
אלו הכללים שמביאים לחיבור והשראת השכינה: הידיעה שאני לא ראוי, הכבוד ההדדי והשמחה בָּאמת, ולא חשוב מי אמרה.
על יחסים מופלאים אלה, שמביאים את השראת השכינה, אמר דוד המלך בתהילים (קלג):
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד, כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו, כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם.
יהי רצון שנזכה להתחבר ולהתאחד, מתוך ענווה ואהבה, ולקבל יחד את התורה!
