כשמתבוננים בפרשייה הראשונה בפרשת צו (ויקרא ו, ב-ו), מבחינים שהמילה הבולטת היא "אש":
וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ… וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ… וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה… אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.
באופן כללי, האש הייתה אחד הדברים הבולטים ביותר במשכן ובמקדש: היא בערה על המזבחות ודלקה במנורה – ובשניהם הייתה אש ארעית לצד אש תמידית. גם בהשראת השכינה על הר סיני מצאנו את האש (שמות יט, יח): "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ"; ועוד קודם לכן ראינו אותה בברית הגדולה והנצחית שה' כורת עם אברהם אבינו – ברית בין הבתרים (בראשית טו, יז): "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ…"
יתר על כן, הכוזרי (מאמר שני, כו) מסביר שעיקר עניינם של הקורבנות הוא האש:
מַה שֶּׁאָמַר: "לְאִשַּׁי" מְיַשֵּׁר כָּל קָשֶׁה. הוּא אוֹמֵר כִּי הַקָּרְבָּן הַהוּא וְהַלֶּחֶם וְרֵיחַ הַנִּיחֹחַ אֲשֶׁר הֵם מְיֻחָסִים אֵלַי, אָמְנָם הֵם לְאִשַּׁי, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הָאֵשׁ הַנִּפְעֶלֶת לִדְבָרוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר מַאֲכָלָה הַקָּרְבָּנוֹת…
ננסה להבין: מהו עניינה המיוחד של האש? מדוע היא משמעותית כל כך?
האש התגלתה במציאות כיצירה אנושית. ברור שהקב"ה הוא הוא בורא מאורי האש, אבל כדי שהיא תופיע במציאות – הוצרך האדם לעשות מלאכה ולייצר אש. לפי חז"ל, מלאכה זו נעשתה במוצאי השבת הראשונה של הבריאה, ועל כן רק במוצאי שבת אנו מברכים "בורא מאורי האש" (בניגוד לשאר ברכות ההבדלה, שבשעת הדחק ניתן לברך אותן גם במחציתו הראשונה של השבוע).
לאש יש ארבע תכונות בולטות:
- האש שואפת תמיד לעלות למעלה.
- האש היא הגורם לשינויי האנרגיה (והחומר) הרבים ביותר בטבע.
- האש היא חומר רוחני, וכשלעצמה אין בה ממשות הניתנת לתפיסה מוחשית.
- לאש אין קיום בפני עצמה, וכדי להתקיים היא זקוקה לחומר בעירה.
האש מבטאת את הנקודה באדם ששואפת כל הזמן למעלה, לגודל, לאידאלים, לאלוקות, לאין־סוף. היא לא מסתפקת במצבה הנוכחי ולא עוצרת. כפי שמבטא זאת החכם באדם (קהלת ו, ז): "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא".
כוח האש הוא שמצעיד ומקדם את העולם, הוא הגורם לכל המהפכות והשינויים העמוקים המתרחשים בו. לעיתים אנשים מבטאים זאת בצורות חיצוניות, כמו שאיפה לעוד כסף, לעוד השפעה – אולם ביסוד הכול עומד הרצון לדבקות באין־סוף.
שאיפות האדם, בעומקן, הינן רוחניות ולא חומריות; אלא שכדי לתת להן ביטוי והופעה בעולם זה, אנו מלבישים אותן בהמון רצונות, פרקטיים ומעשיים. כששואלים על הבקשות והרצונות שלנו מספיק פעמים "למה?", מגיעים לאותו יסוד רוחני העומד בבסיס שאיפתנו.
איך מטפלים באש?
הציווי האלוקי הוא "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". עלינו להבעיר כל הזמן את האש, להצית בליבנו את הציפייה והתקווה, את הרצון והשאיפה, את התשוקה וההתלהבות. בכוחנו להדליק את האש הזו בתוכנו. ואכן, המילה שעל שמה נקראת הפרשה היא "צו", ומסביר רש"י: "אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות". כדי שתהיה בנו מידת הזריזות, אנו מחויבים להבעיר אש בתוכנו.
הזריזות והמהירות מולידות אש, כפי שכותב הרמח"ל במסילת־ישרים (פרק ז):
וְתִרְאֶה שֶׁהָאָדָם אֲשֶׁר תִּלְהַט נַפְשׁוֹ בַּעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ, וַדַּאי שֶׁלֹּא יִתְעַצֵּל בַּעֲשִׂיַּת מִצְווֹתָיו, אֶלָּא תִּהְיֶה תְּנוּעָתוֹ כִּתְנוּעַת הָאֵשׁ הַמְּהִירָה, כִּי לֹא יָנוּחַ וְלֹא יִשְׁקֹט עַד אִם כִּלָּה הַדָּבָר לְהַשְׁלִימוֹ. וְאָמְנָם הִתְבּוֹנֵן עוֹד, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַזְּרִיזוּת הוּא תּוֹלֶדֶת הַהִתְלַהֲטוּת הַפְּנִימִי, כֵּן מִן הַזְּרִיזוּת יִוָּלֵד הַהִתְלַהֲטוּת…
כשם שהאש צריכה להיתפס בדבר מה כדי לבעור, כך השאיפות והרצונות צריכים לבוא לידי ביטוי מעשי – במצוות, במעשים טובים, בפעולות פרקטיות. אדם שיהיו לו רק שאיפות וחלומות, אך לא יממש אותם במעשים, סופם שיכבו.
התורה אוסרת לכבות את אש המזבח. עלינו להיזהר לא לפגוע באש שלנו ושל אחרים, כמו שכותב זאת הרב קוק באורות־הקודש (ג, דרך הקודש, יא):
אֶת הַצִּמָּאוֹן הָאֱלוֹקִי, הַבּוֹעֵר וְסוֹעֵר בְּשַׁלְהֶבֶת עֻזּוֹ בַּלֵּב, אָסוּר לְכַבּוֹת. אִם כָּל הַמְּכַבֶּה גַּחֶלֶת מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַגַּשְׁמִי, עוֹבֵר הוּא בְּלָאו שֶׁל "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה", קַל וָחֹמֶר הַמְּכַבֶּה גַּחֶלֶת רוּחָנִית עֶלְיוֹנָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הָרוּחָנִי, הַמָּלֵא חַיֵּי קֹדֶשׁ, הַלֵּב הַיִּשְׂרְאֵלִי. אָמְנָם צְרִיכִים תָּמִיד לְהוֹסִיף אֵשׁ מִן הַהֶדְיוֹט, בְּשֵׂכֶל טוֹב, בְּחָכְמָה וּבְבִינָה, בְּאוֹר תּוֹרָה וְנֵר מִצְוָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַשַּׁלְהֶבֶת עוֹלָה וּמִתְרוֹמֶמֶת, עוֹלָה וּמוֹסִיפָה כּוֹחַ וּגְבוּרָה, בְּכָל הַדְּרָגוֹת שֶׁל הַחַיִּים…
השבוע ליווינו למנוחת עולמים את חברנו האהוב, ר' אוריה סרוסי זצ"ל, אוריה היה איש אשכולות, שילוב מופלא של תורה ודרך ארץ, לימוד תורה והצטיינות בהייטק, איש משפחה וחסד, איש של עבודה עם הידיים בכל תחום יחד עם עבודה עם הראש בלימוד התורה ובעולמות הטכנלוגיה המתקדמת. תמיד חיפש איך לעשות הכי טוב, במלחמה האחרונה במאמצים עבר מההגמ"ר להנדסה קרבית, כדי לעשות יותר, וכך בכל תחום ותחום.
לעיתים שרואים אנשים מופלאים ונדירים כאלה, עולה השאלה, איך הם מספיקים כל כך הרבה? – אצל אוריה התשובה הייתה ניכרת לעין, אוריה היה מהיר, מהיר בהליכתו, רץ לבית הכנסת, תמיד קופץ ראשון לכל מה שנצרך, תכונת הזריזות והחריצות, יחד עם תבונתו וחכמתו, הפכו אותו לאיש מעלה, היה מגיע מעבודתו ומיד ממשיך בסיוע בבית, בשיח עם ילדיו ואשתו, בלימוד התורה ועוד ועוד.
יהי רצון שנזכה ללמוד מדמותו, להדליק את האש שבתוכנו, וכשם שהאש מתפשטת וגדלה, כך נזכה להבעיר אש גדולה בעם ישראל – אש קודש.
