בפרשתנו מופיעה הברכה, שאותה מברכים כל הדורות ההורים את ילדיהם. זהו דבר מופלא, שכבר בשעה שיעקב אומר את הברכה, הוא מנבא ומצווה:
"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וּכְמְנַשֶּׁה" (בראשית מח, כ).
וכדברי רַשִׁ"י:
"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל – הַבָּא לְבָרֵךְ אֶת בָּנָיו, יְבָרְכֵם בְּבִרְכָתָם וְיֹאמַר אִישׁ לִבְנוֹ: יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וּכְמְנַשֶּׁה".
ואכן מאז ועד היום, מדי ליל שבת, מניחים הורים את ידיהם על ראשי בניהם ומבקשים עבורם שיהיו דווקא כאפרים וכמנשה. רבים מוסיפים את הברכה שאמר יעקב לאפרים ומנשה:
"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".
השאלה שנשאלת היא: במה זכו אפרים ומנשה להיות הברכה של כל ישראל לדורות? מדוע לא לברך את הילדים שיהיו כאבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב? מה מצא יעקב באפרים ומנשה שהפך אותם לדמויות שאנו מברכים את ילדינו שיהיו כמותם?
המהפכה של הדור השלישי: יהדות בלב מצרים
התשובה הראשונה והחשובה ביותר לענ"ד, היא שאפרים ומנשה לכאורה לא ראויים לברכה! שהרי הם לא נראים כילדים יהודיים, הם לא לבושים כיהודיים, הם לא נוהגים כמנהגי היהודים; שהרי כאשר הם מגיעים ליעקב, יעקב שואל: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה?"
רַשִׁ"י מחדד ואומר:
"וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה – מֵהֵיכָן יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵינָן רָאוּיִן לִבְרָכָה?"
ואז עונה יוסף:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹקִים בָּזֶה!"
אלו הם בניי! – אל תתרשם מהלבוש החיצוני, בפנימיות הם בניי! – ממשיכים את הדרך!
אם נרחיב את הדברים, ניתן לומר: כנראה שילדינו לא מתלבשים כמונו. הרבה דברים חיצוניים משתנים בין הדורות – לבוש, סגנון דיבור – אבל הדבר החשוב זה הפנימיות. מה הערכים והאידיאלים? מה האמונות, המחשבות והעקרונות?
אפרים ומנשה הם הראשונים שגדלו בסביבה רחוקה מאד ממשפחתם. הם חיצונית לא שייכים, אבל באמת הם מחוברים לגמרי לדרך הגדולה שהנחילו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב. הברכה שאנו מברכים את ילדינו היא שמחד – יתקדמו, יהיו מחוברים לחברה, ומאידך – יהיו מחוברים לגמרי לאמונה ולתורה, לקדושה ולדרך ה'.
כעין זה כותב הָרַב שִׁמְשׁוֹן רְפָאֵל הִירְשׁ:
"אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה הֵם הַנְּכָדִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל יַעֲקֹב. הֵם נוֹלְדוּ בְּמִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ נֵכָר, וּבְכָל זֹאת גָּדְלוּ עַל בִּרְכֵי סָבָם וְהָיוּ כְּרָאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן. לְפִיכָךְ, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל: בְּכָל דּוֹר וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת, יִתְפַּלֵּל הָאָב שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו כְּאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה – שֶׁיִּשְׁמְרוּ עַל יַהֲדוּתָם גַּם בַּתְּנָאִים הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר".
הברכה טומנת בחובה את היכולת לשמור על זהות יהודית גם מחוץ ל"חממה" הרוחנית. כאשר הורה מברך את בנו, הוא יודע שהבן ייצא לעולם הגדול, לאקדמיה, לשוק העבודה ולמפגש עם תרבויות זרות, אבל הברכה היא שהפנים יישמר!
ירושת האבות: מנכדים לבנים
יש כאן משהו עמוק יותר: הפיכתם של אפרים ומנשה מנכדים לבנים: "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי". אפרים ומנשה, בשל חיבורם העמוק לערכים ולאידיאלים, מתעלים לדרגת בנים.
במקרים רבים, הדור השלישי נוטה להתרחק מהמורשת. יעקב אבינו רואה את אפרים ומנשה ומבין שהם אינם "חיקוי" של העבר, אלא יצירה חדשה ורעננה ששומרת על השורש. כפי שמסביר ה"שְׂפַת אֱמֶת":
"יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וּכְמְנַשֶּׁה – כִּי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה הֵם בְּחִינַת הַתִּיקּוּן שֶׁל הַגָּלוּת… וְזֶהוּ 'בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל', שֶׁיִּהְיֶה כֹּחַ זֶה נִמְצָא בְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה, יוּכַל לִדְבֹּק בְּשָׁרְשׁוֹ הָעֶלְיוֹן."
תיקון חטא השנאה: אחווה ללא קנאה
דווקא החיבור העמוק הזה לשורש, מאפשר את התיקון העמוק של ספר בראשית. ספר בראשית רווי במתחים משפחתיים: קין והבל, ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב, ויוסף ואחיו. השיא השלילי היה מכירת יוסף – הרגע שבו הקנאה כמעט החריבה את בית ישראל.
במעמד ברכת אפרים ומנשה, יעקב משכל את ידיו ומניח את יד ימינו על ראש אפרים הצעיר. באופן טבעי, הדבר היה אמור לעורר מריבה. אך כאן מתרחש הנס: מנשה הבכור אינו מוחה, ואפרים הצעיר אינו מתנשא. הַכְּלִי יָקָר (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ) כותב על כך:
"שֶׁיַּעֲקֹב רָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לֹא יִהְיֶה שׁוּם פֵּרוּד לְבָבוֹת… שֶׁהֲרֵי יַעֲקֹב שִׁכֵּל יָדָיו לְהַקְדִּים אֶפְרַיִם לִמְנַשֶּׁה, וְלֹא קִנֵּא מְנַשֶּׁה בְּאֶפְרַיִם, וְאֶפְרַיִם לֹא נִתְגָּאֶה עַל מְנַשֶּׁה. וְזֶה הַבְּרָכָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁאָדָם יָכוֹל לְבָרֵךְ אֶת זַרְעוֹ – שֶׁיִּהְיוּ בְּאַחְדוּת גְּמוּרָה".
מה מאפשר את האחדות הזאת? החיבור העמוק אל השורש. כאשר אנו מברכים "כאפרים ומנשה", אנו מתפללים שהמשפחה שלנו תהיה המקום שבו תיקון שנאת האחים יושלם. שכל ילד ימצא את מקומו הייחודי מבלי להרגיש מאוים מהצלחת אחיו.
השילוב המושלם: תורה ועבודה (רוח וחומר)
החיבור לשורש נותן מקום לכל הצדדים. אפרים ומנשה מייצגים שני טיפוסים של עבודת ה'. המדרש מתאר את מנשה כמי שעסוק בצרכי הממלכה, ואת אפרים כמי שדבוק בלימוד התורה. מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא (ויחי, ו) מפרט:
"מְנַשֶּׁה הָיָה עוֹסֵק בְּצָרְכֵי אָבִיו וּבְהַנְהָגַת הַבַּיִת וְהַמַּלְכוּת, וְאֶפְרַיִם הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי יַעֲקֹב וְהוֹגֶה בַּתּוֹרָה."
מנשה הוא ה"עסקן", איש המעשה שיודע לנהל מדינה, אפרים הוא איש הרוח והישיבה. הברכה של עם ישראל היא האיזון: אנו זקוקים למנשה כדי להביא את הבשורה לעולם, כדי לתת לאורות כלים, ואנו זקוקים לאפרים כדי לשמור על הלב הרוחני, לפתח את אוצרות הפנים והרוח.
יעקב מברך את נכדיו – ואנחנו את בנינו – שכל אחד מהם יכיל את שני הכוחות הללו, או לכל הפחות שיידעו להוקיר זה את זה כחלק ממערכת אחת שלמה.
סיכום: הברכה כגשר בין דורות
ברכה זו היא סוד הקיום היהודי. היא המבטיחה שלמרות כל השינויים החיצוניים יישמר השורש. בכל פעם שיהודי אומר "יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וּכְמְנַשֶּׁה", הוא מעניק לבנו שלוש מתנות:
- חוסן רוחני מול סערות העולם.
- אחדות ואחווה עם סביבתו ומשפחתו.
- חיבור חי לשורשים, שאינו מתפוגג גם בחלוף הדורות.
יהי רצון שנזכה לראות בבנינו ובבנותינו את התגלמותן של מידות אלו, שיהיו כנטיעות המחוברות למקורן, מפיקות פרי הילולים של תורה, מלאכה ואחווה.
