חיי אדם הם מערכת נורמטיבית – מלאת חוקים וכללים, שמאפשרים התנהלות של יצור סופי בתוך גבולות הוויתו. תפישה זו הביאה הוגי דעות רבים למסקנה שההכרח והגבול שולטים בכל. לעתים מסקנה זו התנסחה בחומרה מופלגת ולא הותירה לאדם אפילו בדל של חירות ובחירה, ולעתים הנוסח היה מרוכך יותר והותיר בחירה מסוימת מבין האפשרויות השונות הקבועות וההכרחיות. מהנחות יסוד אלה אפשר לגזור שמשמעות וערך בחיים ימדדו לעולם על פי מידת ההתאמה לאותו ההכרח החקוק במציאות. באופן זה גם הערך המוסרי מתמצה במידת התועלת הנמדדת בפשטות. מערכת נורמטיבית כזאת אינה מותירה מקום לערכים מוסריים אוטונומיים כמו חירות, שמחה ועונג.
לכאורה גם מערכת היחסים שבין אדם לאלוקים ומעמד האדם בה, מתנסחת במורשת היהודית כמערכת נורמטיבית של חוקים וכללים, חיובים והיתרים. גם כאן על האדם לבחור במוצע לו מפני שזהו ההכרח ואין להימלט ממנו. תפישה כזאת נובעת מדימוי המציאות והאדם כסופיים ומוגבלים בהחלט, כאלה שהמהות האין-סופית אינה נוגעת בהם כלל ורחוקה מהם באופן קוטבי במרחק אין-סופי. כך מתפרשת גם ההתגלות האלוקית – כהודעה לאדם מהי מהותו וממילא מתבררת מידת כפיפותו להכרח העליון.
אולם, התורה מתארת לנו מערכת יחסים שחורגת הרבה מעבר לגילוי חוקים וקביעתם כנכונים. במרכז התיאור של התורה את האדם והעולם עומדת אישיות מלאת רצון ומשאלות לב, כישרונות ושאיפות, גם חולשות, כישלונות ואכזבות. התורה לא מבטלת את כל אלה כחזיון שווא ולא מכריזה שהם טעות והזיה, אלא מדריכה ומכוונת את האדם לזכך, לברר ולהיות מודע לכל מגוון העושר הנפשי שבו. לא רק האדם הפרטי כי אם גם חברה שלמה, מופיעה בתורה כבעלת עושר נפשי כפול ומכופל, אף מעבר לסכום נפשותיהם של חבריה. התגלות ה' לאדם הפרטי, וביתר שאת לעם שלם, אינה אך ורק כפיה של חוקים, גם אם הם אמת צרופה – אלא הענות למשאלות הלב, לתקוות ולבקשת ההתעלות, וכן סיוע ממקור עליון לברר מהן דרכי ההתנהגות הראויות והמתאימות כדי לממש את משאלות הלב ולבטא את שאיפת החירות, העונג והשמחה. עיקר הגילוי הוא שנשמת האדם היא חלק אלוה ממעל, שיש מגע בין הסופי והאין-סופי, ודווקא המגע הזה הוא מקור הערכים והמשמעויות, אפילו בתוך גבולות המציאות. לכן, המציאות הקיימת, הנתפשת בחושים והמצטיירת בעיני התבונה – אינה תכלית כשלעצמה, היא במגמת התעלות מפני שמקורה באין-סוף, וערכה הקיים נקבע על ידי החזון העתידי דווקא. מכאן, שקנה המידה המוסרי איננו מידת ההתאמה למציאות הקיימת בלבד, אלא בעיקר עצמת הקשר וההתאמה אל החזון, אל מושא השאיפות הנעלות והרחוקות ביותר.[1]
במבנה האישיות ישנה דיפרנציאציה בין רבדים שונים. הגבוליות והסופיות הן נחלת הרובד הגופני-גשמי שבאדם, חוקי התנהגותן במרחב ובזמן קרובים ביותר אל מושג ההכרח. לעומת זאת, הרובד הרוחני שבמרכזו המחשבה, רחוק הרבה יותר מן הגבולות וההכרח ומבטא בעיקר את החירות.
המחשבה אינה רק שכל, אף שהוא מרכיב יסודי בהתהוותה, אלא היא תוצאה של עצמת הרצון, החוויה הרגשית, תעופת הדמיון ופעולת השכל. על כן, כאשר קובע הרב שצריכים להרחיב את המחשבה הרבה, זוהי הנחיה למקד את המאמץ האנושי בחתירה אל המגע הקרוב והמשמעותי ביותר עם האין-סופיות, שהיא מקור החירות, ולא לשעבד את המחשבה למאמץ הישרדותי בלבד, שמתמקד בהבנת גבולות האדם כגוף הפועל במרחב ובזמן.
באורך ברוחב, בעומק ברום, בהתפשטות ובגודל – יש לחפש את עקבות הנוכחות האלוקית בכל מימדי ההויה האנושית: באורך, קווי הזמן ההיסטוריים, ברוחב, מלוא האופק של ההווה החברתי והתרבותי שעל פני שטח הקיום הטבעי, הפוליטי והטכנולוגי, בעומק, המניעים הפסיכולוגיים של יחידים ושל ציבורים, מיני הכרח ופיתוי שביסוד התהליכים והמאורעות, ברום, הציפיות, התקוות, האידיאלים והחזונות אשר לאדם שהם ביסוד האמונות הגדולות והשאיפות הנשגבות, בהתפשטות, המחשבה על ידי הקשריה המסתעפים והולכים אל כל שאר המחשבות והגילויים לכלל מערכתיות, ובריבויה הבלתי-פוסק, ובגודל, המחשבה על ידי מיצוי מלוא העצמה, הערך והמשקל שבה ושבמערכותיה.[2]
לחדרה הרבה בחידור פרטי – מן העיסוק בהכללות ומימדיהן, עובר הרב לעסוק בערכם של הפרטים. בהקשר זה משתמש הרב במונח חידור שמסמל, כנראה, את המתודה האנליטית, המבחינה. במתודה זו אין החוקר רואה בית אלא מבחין בחדריו השונים, כאילו חודר מבעד לקירות המבנה הכולל. כך בשפה המקראית אנו מוצאים "חדרי לב" ו"חדרי בטן", למרות המעטפת המכסה עליהם והכוללת אותם. ביחידות, בהגדרת התכונות המיוחדות של כל פרט כזה אשר מבדילות אותו מפרט אחר, ובפירוט, במאמץ מתמיד להבחין בעוד ועוד פרטים מיוחדים המרכיבים כל יחידה אף שברובד אחר גם היא נחשבה לפרט אחד בלבד ביחידה גדולה יותר. כך אברי הגוף הם פרטים המרכיבים אותו, תאים הם פרטים המרכיבים את האיברים, מולקולות הם פרטים שמרכיבים את התאים, אטומים הם פרטים שמרכיבים את המולקולות, והחלקיקים התת-אטומיים מרכיבים את האטום וכו'. בחיפוש ובקוטן, על ידי השתדלות מיוחדת והמצאת שיטות ומכשירים שיוכלו לחדור אל הקוטן, עד כדי נימא דקה מן הדקה. דוגמה מאלפת לכך היא המצאת המיקרוסקופ, שגילה לאדם עולמות שלמים הרוחשים תנועה ופעילות בתוך המציאות המוכרת זה מכבר שללא המכשיר נדמתה כפשוטה וחדגונית.
הרב מתאר את פעולת הרחבת המחשבה. המחשבה הרחבה נוטה להתפשט אל כל הקצוות מבלי לשמוט אחד מהם ולהצטמצם בקוטב אחד בלבד. נטייה זו מהותית למחשבה הרחבה מפני שאין בה זלזול במימד זה או אחר, אלא להיפך, הוקרה והערכה לכל המימדים והצדדים, ואף ניסיון לכוללם יחד מבלי לאבד את הייחודיות של שום פרט. פעולה מחשבתית זו יכולה להיראות כמאמץ מייגע ועמל רב. אולם הרב מדגיש את העונג והחופש שבפעולה זו על ידי הפועל 'טיול' – הליכה להנאה, והפועל 'טיסה' – המהירות שבהברקה רוחנית, כאשר הדברים שנדמים רחוקים וזרים מתקשרים ומולידים חידוש ופלא. ההתמדה שבפעולת הרחבת המחשבה מסגלת ומכשירה את האדם החושב להיות מיומן יותר ויותר ועל ידי כך לדלג על העמל והטורח אל השליטה והחופש. השליטה מחזקת את הביטחון ומאפשרת חופש מרבי הן בהגדרת יעדים ומטרות והן בהשגתם. במצב כזה נחשפים בפני החושב אופקים רחוקים ומרהיבים של קיום רוחני המשכיחים כמעט לגמרי את העמל והטורח שהתלוו לתחילת התהליך.
וחיים ככה חיים עליזים, השמחה שבחיים רוחניים כאלה, היא תוצאה של הנאת הטיול במרחבי המחשבה, העונג שבהופעת ההברקה ועוצמת החיוניות שבתנועה המתמדת[3] המאפיינת את דרך המחשבה הרחבה. חיים קדושים, בגאון שם ד' – חיים שבהם מתבלטת יותר ויותר הנוכחות של המקור האין-סופי ומתעצם הקשר איתו, לעומת הגבוליות ההישרדותית. שם ד' הוא הביטוי הניתן להיאמר של הנוכחות האלוקית. הגאון של הביטוי הזה הוא בהרחבה, גודל ועוצמה עד כדי דומיננטיות של שם ד' בחיי הרוח, המוסר והמעשה. משתוקקים לבטא את השם, מתאוים לפרש את האור העליון, מתמלאים צמאה עליונה, רוית תענוגים, למלא פה תהלת אל אלים, עצמת החיוניות של חיים כאלה מהפכת את הסבל והחיסרון שבהשתוקקות, הִתאוות וצמא, לעונג מיוחד שבציפיית הגילוי והחידוש העומדים אחר כתלנו. החרדה והאימה של חיים, שבהם הגבוליות היא הדומיננטית, מתחלפות בתענוגים של חיי אהבה מלאת השתוקקות וגעגועים אך גם ביטחון מוחלט של היענות ללא גבול המרווה את הצמא ובה בעת מגבירה עוד יותר את הרצון. לבטא את השם, לגלות את הקשר שבין התופעות השונות בחיים למקורם הנסתר. לפרש את האור העליון, להראות שהכל מואר, שהאור הוא עליון ושולט אפילו במקום שנדמה חשוך לגמרי, וזאת מפני שהוא בא ממקור עליון שאין בו חושך כלל. ומרוב יראה טהורה, מעוצם חרדת קודש, שבים אל הדממה, דווקא מפני שמצליחים לספר בפה מלא את תהילת האלוקות העליונה והארת השתלמותה בכל הקיים והנברא, מבינים את רוממות האין-סופיות של עצמות המקור. הבנה זו היא יראת הרוממות, טהורה מכל זיוף וסילוף של החלפת הרוממות באיזושהי תופעה נבראת. אין חרדה משום דבר נברא, משום ביטוי של קודש, אלא מפני הקודש בעצמותו, שמא חס וחלילה נחשוב שהוא זהה לאחד מביטוייו. לכן, שבים אל הדממה, אל נקודת החיבור הראשיתית עם השלמות, אל שבת מנוחה שהיא תוצאה של ימי הפעולה והמעשה וגם המקור להם.
בדברים הבאים מתאר הרב את מהות הדממה. בלשון יום-יומית דממה היא שקט כזה, שאם הוא מתארך הוא מתמלא בשעמום, אי-נוחות ותדהמה של חלל ריק. כך, כאשר נפסקת הפעילות הרגילה אצל אדם שאין בחייו אלא העיסוק בהישרדות, הרי משתררת דממה מעיקה שמזוהה עם חידלון ומוות. לעומת זאת, בחיי אדם שגילה את עולם המחשבה הרחבה והטהורה ואת גודל הארתה, הדממה היא היחשפות ומגע עם האין שבו מקור כל היש האפשרי. מגע כזה, של הנשמה המיוחדת הזאת, שהגיעה אליו בדרכה הייחודית, ועל כן זוכה לחוויה ייחודית וחד-פעמית, נקרא – יחוד. ומיחדים יחודים קדושים, יחודים עליונים, ברנה, בקדושה, בשירה, בחדוה, בטהרה, בחילה, ברעדה, בדיצה. דממה זו מלאה, אם כן, במיני צירופים של הנשמה עם מקורה, בלוויית כל הרגשות, הציורים ותנועות הנפש והרוח שנולדים על ידי צירופים אלה. מצב פנימי זה הוא תוצאה של פעילות מכוונת ולא תוצר לוואי של היפתחות הנפש וריקונה מהבלי העולם. שבת היא אמנם הפסקה של כל המלאכות, אך כולה פעילות פנימית נפשית המכוונת לעונג מרומם ולחוויה של התאחדות עם מקור העושר והמלאות הצפון מבראשית – ומיחדים יחודים.
וכל עצמותיהם תרננה – העצמות, שהן השלד שנושא את האדם הן בהופעתו הגופנית והן כאישיות בעלת נשמה, מסמלות כאן את העצמה ואת העצמיות הייחודית שלו. על העצמות מוטל לשאת בכל כובד הכרחי הקיום וגם לאפשר תנועה ופעולה חופשית של הנשמה. כובד העול של ההכרח, הכפייה והכניעה עלול להביא את האדם אל סף שבירת עצמותיו ועצמיותו. לעומת זאת, פעילות גופנית מתוך חופש שיש בו פן של שעשוע ותחושת שליטה במרחב ובזמן, מעצימה את החיוניות הבריאה של הגוף ושל הנפש גם יחד.
מייחדי הייחודים הם אלה שחרגו מגבולות ההכרח וגילו את המרחב והגובה הבלתי-גבוליים, הם אלה ששמו את ההכרח תשתית לחופש ואת העול תשתית לשעשוע. עצמותיהם של אלה מרננות מתוך גילוי העצמה והערך של קיומם היונק מן הרצון האלוקי ומרננות ביתר שאת לקראת חיים מלאים של גילויים בלתי-פוסקים על ידי ההתייחדות עם הרצון האלוקי הזה והגשמת מגמתו. ומלכות שמים מתעלה, העול שבמלכות שמים שנתפש בתחילה ככפיה והגבלה חמורה כלפי רצון האדם, מתגלה כמדרגה ראשונה במעלות הקודש, המובילות אל מרומי קודש הקודשים של דממה מלאת ייחודים. והכבוד העליון מתרומם, כבוד ה', שהוא בהגדרתו עליון ביחס לכבודו של האדם, נראה כסותר ומאפס את כבוד האדם, כמשפיל ושם ללעג את רצון האדם ואשליית ריבונותו בעולם. נדמה שכבוד ה' לא מותיר מקום ומעמד של ממש לאדם. דימוי כזה של כבוד ה' נצרך כדי לרסן את רעת האדם, קטנות המוחין שלו ובריחתו מכל גודל האחריות כלפי העולם שבו הוא חי וכלפי עצמו הוא. אולם, משגבר האדם בכח מחשבתו על דימוי עצמי מעוות כמי שנתון בסוגר ההכרח ושרק ההפקר משמש אשנב לנטיית החופש שלו,[4] אז הוא מגלה ומבין שכבוד ה' הוא כבודו, שהוא מסוגל למעמד מלכותי של מי שמופקד על הבריאה, ושמסוגלות זו נובעת דווקא מהיותו מחובר אל כבוד ה'. ממילא, הדימוי של כבוד ה' מתרומם אל גובהו הראוי ולא נשאר במקומו הירוד הקודם. "השמים שמים לה'", כאשר, "והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו, טז). מאז שירד ה' אל הר סיני לטובת האדם, מצווה עלינו לגלות במעשינו את גודל רוממות כבודו, בהעפילנו מיראת העונש הירודה אל יראת הרוממות הנשגבה, על ידי אהבה הולכת וגוברת אל הקודש שבתוכנו, סביבנו ומעלינו. ונפשם דורכת עז, גם הנפש, הקרובה ביותר אל הגוף וחסרונותיו, זו שעליה הוטל עול הריסון, דורכת, הולכת צעד אחר צעד במסלול התיקון וההתעלות מן השפל, עז, כוחותיה שבים אליה והיא מעיזה יותר ויותר להביע את חווית גבורתה שבהתחברות אל הגבורה העליונה. והלל וזמרה הנם מתמלאים, הלל הוא הילת החירות שבמעמד החדש של קרבת ה' ויראת רוממותו (עי' מגילה יד, א). וזמרה, כשם שאמר דוד המלך "זמירות היו לי חוקיך" (תהילים קיט, נד) – מן העול הקצוב שבחוקים אל השמחה שבמקצב הזמירות. הנם מתמלאים על ידי הידיעה המורגשת שהוא 'ממלא כל עלמין' ו'לית אתר פנוי מניה', וזהו המקור לנביעת ההלל והזמרה מתוכם. ושמים וארץ שמחים בשמחתם, מפני שמאז בריאתם הם כביכול מחכים ומייחלים למילוי הייעוד של האדם ביחס לבריאה כולה, שהרי בשבילו נברא העולם והוא ורק הוא עתיד לתקנו, להעלותו ולגלות את הצפון בו מימי בראשית. ראשית השמחה בהתרת הספקות – הספק של המשך קיומם וערכם של שמים וארץ, נפתר בהעלות האדם אל מרומי מעמדו, בקבלו על עצמו כתר של צלם אלוקים.[5] המשך השמחה בהתגברותה על ידי מימוש של כל מה שבכוחם לעשות, להצמיח ולהחיות. וכל הדינים מתמתקים, כל מה שהתגלה בבחינת דין שיש בו הכרח, הגבלה ועונש, מתגלה במתיקותו כסוג של הכשר האדם וההויה לקראת מילוי הייעוד בשמחה וצהלה.[6] ושרפים ואראלים מזמרים אתם יחד, כוחות מעלה שמבטאים את הרצון האלוקי כלפי הבריאה וכל אשר בה, בהציבם את גבולות המציאות כישות סופית במהותה, שמחים יחד עם האדם בברכת יבול מעשיו ובקצירו, שהיא תוצאת מימוש תפקידו "לעובדה ולשומרה" (בראשית ב, טו), שמהפכת את קללתה של האדמה לברכה נצחית של טעם העץ כטעם הפרי.[7] ומתקבצים מלאכי השרת אלה הם כוחות מעלה שמלווים את האדם תדיר ותפקידם לסייע לו ברצונותיו הטובים ולשמור אותו מפורענות שבאה עליו או שהוא מביא על עצמו. כבמזמוטי חתן וכלה כשם שחתן וכלה ביום חתונתם ושמחתם טהורים הם כיוון שנמחלו עוונותיהם וקל למלאכיהם לשמוח איתם כי אין עליהם דינים וגזרות, כך מייחדי הייחודים, המטהרים עצמם בקדושה של מעלה ומחברים עצמם אל מקור נביעתם, גורמים לכל הכוחות המשרתים את המגמה האלוקית, להצטרף ולשמוח איתם יחד.
והכל – כל המציאות כולה, בכל מימדיה ורבדיה, אומר – מבטאת במפורש ובמודע, כבוד – את גדולת השם וטובו הנוכחים בכל ומחיים את הכל. ברוך כבוד ד' ממקומו (יחזקאל ג, יב), יתרה מזאת, לא רק נוכחות וקיום, אלא שפע בלתי-נדלה נוהר ומתגלה בריבוי הופעותיו. כל הריבוי העצום הזה מגלה עוד פן אחד שבכבוד ה' – האחדות, כי ממקום אחד בא וכולו מכוון ומואר על ידי הרצון העליון, שהוא מקומו של עולם (בראשית רבה סח, ט). ברוך הוא ומבורך שמו הגדול, "ברוך המקום ברוך הוא" – מקור הברכה והשפע הוא בנקודת הרצון אשר במציאות הנבראת והקיימת, ובהכרתנו אותו נוצר שמו. כך מתממש הכישרון הייחודי לאדם – לברוא עולם של מילים ושמות, עולם של תופעות. דווקא על ידי העמקת חקר בטיבו של עולם ייחודי זה, עולם ההכרה, מבין האדם הן את הגדולה היצירתית שבו והן את גבולותיו המהותיים, שמעבר להם גדולה בלתי-נתפשת – הנעלם מכל חי, וחבוי מכל יש – לית מחשבה תפיסא ביה, שהוא באין-סופיותו, מעבר לעצם החלוקה שבין חי ללא חי, שבין יש לאין. ועל כל יתגדל ויתנשא סלה – ואין לנו אלא הידיעה של מהות הגבוליות עם כל יחסיותה, והאמונה ההחלטית, הנובעת ממנה, שמעל למהות זו ועל ידה יתגדל ויתנשא האין-סוף, שאף היא נכללת בו.
