הרב מבאר כאן אופי מחשבה שאיננו רגיל בתפישתנו. לפי התפישה הרגילה יש שתי דרכים ללמוד תוכן מסוים. הדרך הפשוטה והרגילה היא מלמטה למעלה – אדם על ידי שכלו, כישרונו ומאמציו מצרף דבר לדבר, מסקנה למסקנה, תוך תהליך מתמשך של ניסוי וטעייה, של חשיבה והסקת מסקנות, וכך הוא מגיע אל התוכן. הדרך השניה היא מלמעלה למטה – השראה עליונה, אדם לא עמל, לא התאמץ ולא למד ובכל זאת מצא. כאן הרב מציג דרך שלישית – הכמוס הגמור בגלוי. אדם עושה מאמצים אינטלקטואלים, אך התוצאה לא מוכתבת על ידי המאמצים אלא היא כבר קיימת ועומדת, היא כבר גמורה במעמקי הנשמה. על ידי המאמצים הגלויים האדם מפלס לו את הדרך מתוך אינטואיציה ודחיפה פנימית. הוא מעבד את התחושות הפנימיות בדרך שכלית רגילה, והוא מגיע אל תוכן שהוא גמור מצד עצמו. התוכן איננו תוצאת התהליך החשיבתי, אלא תוצאתו היא רק המודעות של האדם לאותו התוכן. כמו שאדם הולך דרך ארוכה ומגיע למעיין. המעיין איננו תוצאת ההליכה, הוא כבר היה עשוי, אלא התוצאה היא הימצאות האדם ליד המעיין. התוכן הכמוס כבר עשוי וגמור, אך כדי להיות מודע אליו אדם עושה את הדרך מלמטה למעלה.
לעתים עולה התהיה – איך ייתכן ששני אנשים הגונים, ישרים, מוכשרים וטובים, יגעו ועמלו על עניין מסוים ובכל זאת הגיעו למסקנות שונות. ההסבר הוא שהמאמץ חשף את מה שכבר היה מונח בנשמתו של כל אחד, זהו המקור לשוני במסקנות. המקוריות הבסיסית והיסודית איננה תוצאה של מאמץ, היא קיימת ועומדת מראש, והיא זו שמנחה את האדם. הדברים הללו תקפים גם בתגליות מדעיות. למשל הדרך שעשה איינשטיין בדרך לתגליתו לא היתה שונה מזו של מדענים אחרים בתקופתו. האמצעים היו דומים, הם למדו באותן הפקולטות, השתמשו באותם כלים מתמטיים, ואפילו מבחינת הכישורים השכליים הטכניים איינשטיין לא עלה על מדענים אחרים. אף על פי כן הוא הגיע למסקנות שונות, מפתיעות ואפילו משונות. אף בתחום כמו פיזיקה, שהוא כמעט מנוכר לחייו האישיים של האדם, גם בו יש לאדם מקוריות ייחודית ואישית לו, שרק הוא יכול לחשוף אותה. מקוריות שאינה תוצאה של לימוד קונבנציונאלי.
המודעות למקוריות מתחילה מתחושה עמומה, אינטואיטיבית,[1] אשר כדי לבררה צריך לגייס את כל הכח האינטלקטואלי ולהשתמש בכל כלי הניתוח וההגדרה שאדם כבר קנה לעצמו. אז הוא מגיע לתוצאה בלתי צפויה, לא מוכרת ולא סטנדרטית. מובן שצריך מידה לא מבוטלת של חופש וחירות פנימית, כדי להגיע אל הכמוס הגמור. כאשר אדם חושב אך ורק בדרך הקנויה לו זה מכבר, וכופה את התבניות המקובלות על מחשבתו – הוא שובר את המקוריות שלו, ומגיע אך ורק לאותן מסקנות שהוסקו כבר לפניו.
יש אופי מחשבה כזה, שמפני שהוא כבר עומד במעמקי הנשמה ושרשה, בכל צביונו ועושר תכניתו של האדם כסובייקט, הוא שולח את קויו על ההופעות השכליות הגלויות שבדרך עבודת העיון, היא האובייקטיביות ההגונה והישרה ללא פניות אישיות. וחושב האדם שהוא בא לדברים חדשים מלמטה למעלה, כיוון שהוא יכול להצביע על הכלים והמידע בהם השתמש, כדי להגיע להשגות הללו, אבל באמת הכח הגמור עושה הוא את פעולתו עליו ממרומיו, מושכו ומקרבו אל הצפיה הגמורה, היא האינטואציה, בכל קויה. והוא הולך ומתקרב, בכל עת עמלו בדעת ובכשרון, אל המקום הרוחני, ששם עומדת היא ההצטיירות הבנויה בכל שכלולה, ומלא קומתה של המחשבה, שראשי פרקיה הם הם המתחילים להתגלות בעבודתו. תיאור זה דומה לתפישה האפלטונית שבה האדם החושב והחוקר, אינו אלא נזכר במה שכבר מונח בנשמתו.[2] המציאות המוחשית שאותה הוא חוקר ומנסה להבין, מתגלה כעין בבואה, ראשי פרקים, של המציאות השלמה, האידיאה – היא ההצטיירות הבנויה בכל שכלולה ומלא קומתה של המחשבה. והחלק השכלי, ועוצם החיים שבלשדו, כל אלה באים הם, ע"פ רוב, מהתוכן הנגמר הכמוס, האצור במרומיה של הנשמה השכלית. חכמת הסוד, אשר משתמשת בתבנית מושגית אפלטונית לביאור תכניה, מלמדת שהתרבות האנושית, על כל הישגיה וכוחות ההתפתחות והקִדמה שבה, איננה חידוש יש מאין, אלא השתקפות של האצור במרומיה של הנשמה השכלית, אלו הספירות העליונות – חכמה, בינה ודעת שהן כעין נשמה לעומת גוף בניין הספירות. נר ד' נשמת אדם (משלי כ, כז). הנשמה היא הנר המאיר את רצון ד' כפי שהוא מתגשם במציאות שהאדם בעצמו חלק ממנה. אור הנר לא יוצר את מה שנראה לעיניים אלא רק מגלה אותו. על ידי המאמץ השכלי נחשף הדבר הקיים. נשמת אדם היא הנר המאיר על הקיים כבר, תפקיד ההארה השכלית להאיר את המציאות הקיימת, הבנויה והמשוכללת כבר בנשמתו ובעולם. ככל שהשכל יתאמץ יותר כך הוא יאיר יותר, כך הציור הקיים יתגלה אליו, הוא יהיה מודע לו ביתר שכלול וביתר פירוט.
ונמצא שבכמיסה נולדת הנשמה המשוכללת בתחלה, ומאצלת היא ממנה קוים ונקודות שונות, בהעתקות רבות, מאירות וכהות, עד שהאדם לפי כשרונו, מתחיל הוא לחפש את אמתיותיו, לסדר את ציוריו, ולברר את צבעיהם. כאן מתאר הרב את תהליך עיצוב העולם מלמעלה למטה בהאצלה מנקודת הבריאה שבה הכל כלול ועד לנפש האדם הפרטי. תנועות הנפש של האדם, חיפושיו ותהיותיו באשר לעולם ולעצמו, הם הארה שכלית הולכת וגוברת כתוצאה ממה שכבר מונח בנשמתו ותובע את הבנתו. ובגילוי נולדה היא המחשבה המטושטשת הרפויה בתחלה. והיא הולכת ועולה, עפה ומתקרבת אל המחשבה הגמורה, החבויה בגנזי המרומים. כאן מתאר הרב את ההתפתחות הפסיכו-פיזית של האדם, הן בהבשלת מערכות הגוף והן בהתפתחות הכושר השכלתני להתמודד עם בעיות ההישרדות בסביבה. כאשר האדם נולד מחשבתו היא מטושטשת ורפויה, ורק עם התבגרותו והתנסותו היא הולכת ועולה, עפה במדרגת הרוח שבה ומתקרבת אל המחשבה הגמורה, הנשמה החבויה בגנזי המרומים.
וכשם שהדבר נוהג ביחידים אישיים, כן הוא נוהג באומה שלמה ובמהלכי חייה, בנשמה ההיסתורית ובכל מעבדיה. התפתחות של תרבות דומה להתפתחות אישית של יחיד. אדם המתפתח לומד מניסיונם של אחרים, אך האישיות המתפתחת היא האופי האנושי שהיה מונח בו עוד מלידה. כך גם התפתחות היסטורית של תרבות שלמה. גם בה יש התנסות של דורות על גבי דורות, אבל התרבות היא התפתחות האופי היסודי שהיה קיים מלכתחילה באותה אומה, והוא שהולך ונחשף במשך הדורות. וכן נוהג הדבר בכללות האדם וארחות חייו הרוחניים, על פי המסבות הרבות הרוחניות והחמריות, לשכלול העולם ובנינו, ביחש החבורה האנושית הכללית, ירידותיה ועליותיה. הערכים שהאנושות יוצרת מתוכה, תבניות התנהגות וחשיבה, הישגים ומעשים, כולם נובעים מאופיו היסודי של האדם כיצור. לכל גילויי התרבות השונים, במשך דורות, במקומות שונים ובתנאים שונים, ניתן למצוא את הקווים המשותפים, כיוון שכולם נובעים מטבע האדם שאינו תלוי בתנאי הסביבה החיצוניים. דרך הלימוד המיוחדת שבה הפרק עוסק, באה לידי ביטוי יותר מלא אצל האנושות בכללותה, החבורה האנושית הכללית, כיוון שאדם פרטי ואפילו אומה שלמה יכולים להיות מושפעים מאדם אחר או מתרבות אחרת, ובכך להתלות בדבר שהוא חיצוני לאופי העצמי. אך לאנושות בכללותה אין אנושות אחרת ממנה היא יכולה ללמוד, לכן תהליך ההתפתחות הוא עוד יותר עצמאי. האנושות נמצאת בתהליך מתמיד ורציף של התפתחות וחשיפת האופי העצמי שלה.
לאחר שהרב תיאר את שלושת השלבים הקודמים בהתפתחות – יחיד, אומה, אנושות, הרב מציין כאן את השלב הרביעי בהתפתחות ההויה – הגאולה שבחזון הנביאים, כאשר הארת הנשמה העליונה נוגעת אף ליחסים שבין בעלי החיים ומערכות הטבע בכלל. הצפיה העליונה, כאשר התודעה של ההארה הזו מביאה אותנו לראיה ממשית של אור ההויה בכללות היש. באופן זה נראה החזון לנביאים וכך הוא ראוי להיראות לכל באי עולם לעתיד לבוא. בית יעקב לכו ונלכה באור ד' (ישעיהו ב, ה) כמו שלגבי היחיד – נר ד' נשמת אדם, הנר חושף את מה שחבוי בנשמה, כך לגבי האנושות – אור ד' הוא שמגלה את החזון. העתיד כבר קיים וישנו, אנחנו רק חותרים לחשוף, לגלות ולהגשים אותו. בית יעקב לכו ונלכה באור ד'. הבשורה של האומה הישראלית שסיפור תולדותיה הוא תורת ה', היסתור-יה,[3] היא שההליכה בנתיבות ההיסטוריה לא סוללת אותן, אלא מתגלה כשיבה אל המקור, אל גן העדן מקדם, אך מביאה איתה אור של מודעות והערכה כדי לא להיכשל שוב.
