הרב מתייחס בפרק זה לאופן תפישת מושג האמת כפי שהוא משתקף במחשבה המודרנית. לעומת האמונה שרווחה בקרב החברה האנושית בעידנים הקודמים, לפיה האמת מתגלה על ידי כתבי הקודש או רוח הקודש ששורה על נבחרי בני אדם, בעת החדשה המדע הפך למקור גילוי האמת והכרתה. בתחילה בלטו הישגיו של מדע הטבע בגילויו את הרבדים במציאות שנסתרו מן העין ומן התחושה הפשוטה, וכן את החוקיות שמארגנת את כל הרבדים החומריים השונים לכלל תמונת עולם מוחשית. בהמשך להישגים אלה נעשה ניסיון לבחון על פי מתודה דומה גם את תחומי הרוח, האמנות והמוסר, את הארגון החברתי, את היחסים הכלכליים, ואת הנטיות הנפשיות. גם בשטחים אלה הושגה התפתחות מרשימה ביותר, ולכן נוצרה התדמית שאכן הולכת ונחשפת האמת שבעולם ובאדם, שאכן התברר לאדם מהי הדרך הנאותה ואולי היחידה להשיג את האמת – על ידי המתודה המדעית.
גישה זו, הולידה משבר רוחני וערכי, משבר החילון. כל ההויה האנושית הועמדה רק על יסודות חומרניים-חברתיים-כלכליים-תחושתיים, עד כדי כך שגם כתבי הקודש ורוח הקודש נחקרו ופורשו בהתאם לגישה זו. עוצמתה של גישה זו והתקבלותה הרחבה, נובעות מן הבהירות ההגיונית, המצמצמת והמקטינה את כל המושגים הגדולים, המטאפיזיים והמיסטיים רבי-המשמעות, לכדי הסבר חד-משמעי ופשטני. השלב הזה בהתפתחות המדע, גרם לאדם לדמות בנפשו כאילו הוא המבין-כל והריבון היחיד בעולמו. אולם עד מהרה התברר שאי אפשר להסתפק בתפישה חומרנית פשטנית המבוססת על נטייה לחשוב שההויה כולה אינה אלא צירוף של חלקיקי חומר יסודיים, שטיבם הוא כמותי – מספרם סופי, משקלם מסוים וגודלם ניתן למדידה. מצד אחד, השכלול במכשור ובשיטות המחקר הראה שהמגוון הכמותי והאנרגטי של חלקיקי החומר מרובה לאין ערוך ממה שנדמה היה בתחילה, עד כדי הפרכה של מושגי היסוד האנושיים כמו מקום, מהירות, כמות, ובעצם להיעלמות תפישת החומר השגרתית והמקובלת. מצד שני, הלך והתרחק היעד – להבין ולנסח במדויק את חוקי התנועה והצירוף של החלקיקים השונים לכדי אותה מציאות שאנו תופשים אותה בחושינו ובהכרתנו באופן בלתי אמצעי. התברר, שהשאיפה המדעית המרכזית היא דווקא למצוא את החוק האחד שיוכל להסביר את כל ההויה כולה, ולהכיל את כל המגוון והריבוי הבלתי נדלה בתוך נוסחה הגיונית ופשוטה. עולם שנדמה היה שהוא מורכב מאוד אך מובן באופן עקרוני, הפך למסובך, מעורפל וצופן סודות בלתי ניתנים לפענוח ולהגדרה מדויקת וודאית. כך בתחום מדעי הטבע ועל אחת כמה וכמה בתחום החברה, התרבות, הרוח והמוסר. מסתבר אם כן, שהמדע, הנובע כולו מתבונת האדם ורצונו להיות ריבון, הביא את האדם למבוכה רבתי ביחס לאמת בכל תחום שהוא. לעומת זאת, דווקא המושג הנשגב מבינת האדם, הבלתי ניתן להגדרה מדעית ואשר אפילו רגשי לב האדם צרים מלהכיל אותו – מושג האל – דווקא בו צפונה הפשטות המוחלטת של האמת האחרונה אודות מקור הכל ומשמעות הכל.
כל מה שהאמת היא יותר גבוהה היא יותר פשוטה, ויותר נחוצה לכל – המדע הראה שהאמת הנמוכה, זאת המוגבלת לעולם החומר שמתחת לרגלינו, היא דווקא מאוד מורכבת ומאוד מביכה. לא זו בלבד שאינה מסוגלת להסביר את עולם הרוח והמוסר, את החזון ומשאלות לב האדם, אלא אף את העולם הנמוך שמתוכו היא נובעת. לעומת זאת הקודש, שבמרכזו מושג האל, משקף נאמנה את האינטואיציה הרוחנית האנושית שמזהה את האמת עם המקור הטרנסצנדנטי הגבוה, הפשוט, שהוא אחד יחיד ומיוחד. הקִרבה אל המקור הזה היא מחוז חפץ האדם, בו רואה האדם את מושגי הנצחיות, הגאולה מכבלי הסופיות החומרית, האושר והבהירות של האמת. אמת זו, הגבוהה – עולם האמת – היא היותר נחוצה לכל כדי להשתחרר מדימוי ההויה כעולם נמוך השולל את מציאותו של העולם הגבוה, להשתחרר מן ההבל המרובה שבתפישה זו, ולגלות את האמת העצמית שבכל ההויה, את הקודש המאיר בכל חלקיה ואיבריה, החושף את אחדותה הפשוטה.
צרות הלב של האדם עלולה היא לנסות לנתח את האמת לחלקים, להקטין אותה. מתירא הוא מפני גדלה, וחושב שבהקטנתה תהיה יותר פפולרית. יותר שוה לכל נפש, ובאמת בזה הוא מכביד יותר, ומונע מהכל את היותר נחוץ לו. את הסיבה להפנית העורף אל הגודל והגובה של מקור האמת, הרב רואה בקושי פסיכולוגי של האדם להתמודד עם הגודל והגובה האדירים והבלתי נתפשים בחושים. הלב שמתכווץ מרוב פחד, מנסה לחלק את האמת הגדולה ולברור ממנה את החלקים המתאימים יותר למצב האדם, מבלי שהוא יצטרך להשתנות ולהשתפר באופן מהותי. נדמה לאדם שיותר קל ויותר נוח כאשר האמת היא בגובה העיניים או אף למטה מכך, נדמה לו שאמת כזו מעניקה לו ביטחון ושליטה על חייו ועולמו. התפישה האלילית היא דוגמא מובהקת של גישה כזו. מושג האל הגבוה והמופלא מתחלק על ידי האלילות לכוחות שונים שהאדם בורר מתוכם את אלו הנחוצים לו לפי מצבו, מקומו וצרכיו. יתרה מזאת, כאשר הוא מצייר את הכוחות האלה בדמותו ובצלמו הרי הוא גם יודע כיצד לרצותם ולשחדם כדי לנצלם לטובתו. את גלגולה של האלילות אנו מוצאים בחלוקה המלאכותית של ההויה למקצועות מדעיים שונים, שכאילו לכל אחד מהם יש חוקים משלו ושהמומחה באותו המקצוע איננו נזקק למקצועות זולתו. בתחילה נדמה שלגישה זאת הישגים רבים, אך עם ההתקדמות מתברר שהקשר האחדותי בין חלקי ההויה ורבדיה הוא הדומיננטי ואין מקצוע מדעי אחד יכול להתבאר כל צורכו ללא הקשר לשאר המקצועות ואף אל אופיו וערכיו של האדם החוקר ודורש האמת. כמובן שחלוקה ואבחנה בין הרבדים, הצדדים והבחינות שיש במציאות היא נכונה ולגיטימית, אך השקר האלילי שעלול להשתלט עליה הוא בניסיון להתעלם מן האחדות ולהמליך את החלק, גם אם שלטונו הוא זמני ומוגבל. כן הדבר במדע – גם אם לא מדובר באלילות ממש אלא בסוג של הגשמה, שאף היא מנמיכה ומגבילה לכדי הבנה נוחה בפשטנותה את המציאות של האמת הגדולה. אכן, הגשמה כזו עלולה להיות יותר פֹפולרית, כלומר, מתקבלת על דעתם של רבים מבלי לחייב אותם למאמץ מחשבתי, לאומץ לב ולתעוזה רוחנית. אולם גישה כזו גוזלת מהם דווקא את הגדלות והרוממות שכל אדם באמת ראוי להם. לכן, אל לו לאדם, הוגה, מדען, מנהיג, להיכנע לצרות הלב הנובעת מיראת השווא, מחרדת הגדולה ומעבודה מאומצת התובעת מסירות. אדרבה, אהבת ה' המרחיבה את הלב, הפותחת אותו לשמוע, לקלוט ולהרגיש את כל מה שבתוכו ומעבר לו, על ידו ולמעלה ממנו, היא שמאחדת את כל כוחותיו – את כל הלב, את כל הנפש, בכל מאודם.
האמת האחרונה, האמת האלוהית נתבעת בחזקה מכל, ודוקא בכל אמתה, ברום גובה אורה, במלא האמת שלה, ודוקא בשביל כך היא ראויה לכל, לכל בשר, לכל יצור, לכל פועל.
האמת האחרונה, בכל תהליך של חשיבה ומחקר אנו חושפים אמיתות ביניים ביחס לעובדות ופרטים של המכלול, כאשר מטרתנו הגדולה והאחרונה, להכיר ולהבין דווקא את המכלול. לכן, ממצאי המחקר נחשבים לאמת, רק כאשר הם מותנים בהכללה האחרונה, באמת האחרונה שתכלול את כולם על פי ערכם היחסי.
האמת האלוהית שהיא האמת האחרונה של העולם הנברא והסופי. כל שאיפת המחקר והמדע היא לגלות את נקודת הראשית של הבריאה, שממנה ועל ידה כל ההויה התחילה ומתקיימת. נקודת ראשית זו היא לא תוצאה של קיום ההויה אלא הסיבה הקודמת לקיום זה, אך בו בזמן גם מתקיימת בתוכו. מפני שראשית זו אינה פרט מתוך ההויה, אנו מזהים אותה כאלוהית, כלומר, מחוץ להויה וממעל לה, במהותה ובכוחה. עם זאת, הראשית מקיימת את ההויה ולכן נוכחת בכל גוון ובכל פרט של ההויה כפי שהיא מופיעה בהכרתנו. אין אנו מסוגלים לגלות את האמת על אלוהים, אך אנו שואפים לגלות את האמת האלוהית של ההויה – את נקודת הראשית, שהיא רצונו ומגמתו של הבורא האין-סופי בבריאה הסופית שאנו חלק ממנה.[1] כל החושב שבתהליך זה יוכל לדעת את האמת על אלוהים הרי הוא נכשל בחטא עבודה זרה, כיוון שהוא חורג מגבולות הכרת ההויה ומדמה בנפשו שהוא מכיר את עצמות יוצרה, ולא רק את כוונתו כפי שהיא מופיעה בהוויה עצמה. לעומת זאת, כל המתייאש מהכרת האמת על אלוהים ומתוך כך מצמצם ומגביל את הכרת האמת אך ורק לפרטי ההויה על כל ארעיותם ויחסיותם, מבלי לתת את הדעת על היסוד היציב והקבוע שמקיים אותה ומקדם אותה – הרי הוא נכשל בחטא הכפירה.
נתבעת בחזקה מכל – על ידי כל חלקי ההויה, כל הבריות כולן. תביעה זו יסודה ברצון בלתי ניתן לכיבוש ואף בלתי-מודע לרוב, לחרוג מן הסופיות המייאשת אל הערך הנצחי ואל המשמעות המתמידה של הקיום. מתוך רצון זה נובעת אי-ההשלמה עם המצב הקיים כפי שהוא, וחתירה לשיפור והשתלמות בלתי פוסקת בכל שטחי החיים ותחומי הקיום – על ידי מדע, אמנות, מוסר ואמונה דתית, על כל מסגרותיהם.
ודוקא בכל אמתה, ברום גובה אורה, במלא האמת שלה, ודוקא בשביל כך היא ראויה לכל, לכל בשר, לכל יצור, לכל פועל. לא עוצמה קלושה של איזו הכרזה אידאולוגית או דוגמתית, אלא במלוא ההכרה, ההרגשה והדמיון. ממילא אין אמת זו נחלתם של אנשי רוח, לוגיקנים או מיסטיקנים בלבד, אלא של כל באי עולם לכל מדרגותיהם וערכיהם. התגלות האמת הזאת היא הגאולה השלמה הנשאפת – גאולת הבשר על כל חושיו ותחושותיו, גאולת הדמיון על כל רשמיו והתרשמויותיו, גאולת התבונה בכל דיוקי הכרותיה ובכל פעולותיה הנגזרות מהם.
והמדע הבחירתי והרצוני של האדם – לעומת האמת האלוהית הגדולה, שמתגלה בנבואה ולא תלויה בבחירתו ורצונו של האדם, הרי המדע נובע מבחירת האדם להתבונן ומרצונו לפתור את בעיותיו בדרך של מחקר והגיון. האמת האלוהית היא הנתון הבסיסי – ההויה, טבע האדם כיצור רוחני וחומרי, מתן תורה והמשך נבואה ורוח הקודש. המדע פועל וחוקר, מבהיר ומנסח, מכליל ומפרט את הנתון לו כדי להכיר ולהפנים את האמת, ולצאת ממעמד של פריט אחד בהוויה, חפץ בין אין-ספור חפצים שמשועבדים לחוקי הטבע, למעמד של בן ברית ושותף לבורא, על ידי הפעלת הסגולה הייחודית שבאדם – הבחירה החופשית ופעולה מתוך רצון. אמנם אין שוויון בין אדם לאלוהים, ולכן השלב הראשון בעמל המדעי האנושי הוא, לנתח את האמת, לקצרה, כדי להקטינה ולעשותה מוכשרה לרבים, מפני קוטן יכולתו של האדם להכיל את האמת בגדולתה, אך בשלב השני חוזר ועומד הוא על מרכזו של המדע,[2] כלומר על ההתקרבות של האדם לאלוהים גם בלא שוויון ביניהם, הן באמצעות פיתוח התבונה והבחירה, והן באמצעות הכרת היחס הנכון שבין אדם לאלוהים. לכן, מוכרח הוא, לשוב על ידי תהליך ההתקרבות והגילוי המדעי, אל גדלה וטהרתה של האמת, שהרי היא והיא בלבד, המטרה של המדע.
האמת האלוהית בגדולתה וטהרתה תתגלה במלואה כאשר האדם, בכל דרגות ההכרה שיש בו, יביע אותה בכל עוצמת הבחירה והרצון שבו. וידע – מלשון מדע ניסיוני, כל פעול כי אתה פעלתו – כנגד עולם העשיה, ויבין – על ידי הכללה תבונית שבחוקי היצירה, כל יצור כי אתה יצרתו – כנגד עולם היצירה, ויאמר – התחברות אל המגמה של ההויה שנבראה במאמר כל אשר נשמה באפו – כנגד עולם הבריאה, ד' – המאציל העליון הנעלם, הוא אלוהי ישראל, והוא מלך שרצונו, חכמתו יצירתו ופעולותיו אחד הם, ורק הם המלכות והממשלה – ומלכותו בכל משלה. נראה, שבפסוק שהובא כאן, מודגם המסלול של המדע. מתצפית אמפירית, מיונה ושימושה, דרך הבנת המבנה הכולל של העולם על חוקיו, ועד לחזון תיקון העולם על פי המגמה המוסרית של בוראו. תיקון זה יבטא את מלוא היכולת האנושית הנובעת מחירות הרצון והבחירה להצטרף ולפעול עם אל, בבחינת "ותגזר אומר ויקם לך".[3]
האמת הגדולה שהיתה ידועה לאדם הראשון הועמה והתכסתה בחִשבונות הרבים של צאצאיו במשך הדורות. התרחקות האנושות מן האמת וסילופה הביאו את העולם עד משבר ופרשת דרכים: חזרה לתהו ובהו או שיבה אל האמת הגדולה. בנקודת הכרעה זו, התגלתה התרופה המוכנה בכח זה מכבר – זרע אברהם, יצחק ויעקב שהבורא בחר ליצור מהם עַם בעל בשורת עולמים, שנאמר: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".[4] המון בני ישראל שירשו מאבותיהם הגדולים כישרונות נעלים ונטיות לשנות את העולם ואף כוחות ועזות לממש את השאיפות הללו, גובשו להיות עַם בני ישראל על ידי מסע יציאת מצרים והיבדלות מעַם חזק וגדול אחר, ובעיקר על ידי קבלת התורה כאיש אחד בלב אחד. במעמד נשגב זה נוצרה הזהות הלאומית, תודעת הייחודיות והחזון על ידי קרבת אלוהים ומשמעותה הכוללת בלימוד תורתו וקיום מצוותיו. מנקודה זו ואילך כל הקורות את העם ואת בניו הם בסימן השגחה עליונה מיוחדת, שתכליתה גילוי האמת שבקשר בין הבורא לבריאתו ולבריותיו. אשרינו מה טוב חלקנו, שבשביל השבת האמת הגדולה והפשוטה בעולם, שבה חיי כל נשמה תלויים, וחידוש אור העולם ומלואו שלובים, נבחרנו אנו. ויש לנו זה הכשרון בעצמיותנו הפרטית והכללית, בתואר תולדתנו, בטבע בשרנו, במזג ארצנו, בנשמת אבותינו הגדולים. לקדושים למיוחדים לטובה ולקרבת ה', אשר בארץ המה בתוך המציאות הארצית של בני אדם ועמים, ואדירי כל חפצי בם (תהילים טז, ג). שכל כחם בא מכח החפץ האלוהי השוכן בם והבוחר אותם למשימתם. ואנכי נטעתיך שורק – כפי הנראה, הרב מכוון כאן לדברי רש"י על הפסוק: "שורק הוא זמורות גפן טוב, כלומר בני אבות כשרים וצדיקים, ומדרשו נטעתיך שורק הוספתי לך על שבע מצות של בני נח שש מאות ושש כמנין שורק", כלו זרע אמת (ירמיהו ב, כא).
