בפרק זה הרב מאפיין את ייחודיותה של כנסת ישראל בתכונת נפשה, רוחה ונשמתה. הרב פותח בתכונת הנפש: תְּכוּנַת נַפְשָׁהּ שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. שתי משמעויות למילה 'תכונה': האחת – מלשון הכנה. קווי אופי מסוימים שיש לאדם יוצרים בו מוּכנוּת ונטייה לדברים מסוימים. ומכיוון שכל ההכנות בדרך כלל כרוכות בתנועות, בשינויים, ממשמעות זו נגזרת משמעות נוספת – תנועה. 'תכונה רבה' זו תזוזה ותנועה מרובה. אם כן, תכונת נפשה של כנסת ישראל זו הנטייה הבסיסית שלהם, המוכנות הטבעית שאינה נלמדת ממקור חיצוני, וניכרת בהתנהגות הממשית של האומה במרחב ההיסטורי של הזמן והתרבות.
אותה תכונה, הִיא נִבְדֶּלֶת בְּעִקָּרָהּ מִתְּכוּנַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל כָּל עַם וְלָשׁוֹן. ההבדל הוא לא רק בפרטים, בפרטים יש ייחודיות לכל עם ועם המתבטאת בפולקלור ובמנהגים השונים, אך בעיקר, בשורש, אין הבדל בין העמים השונים. לא כן בכנסת ישראל, שתכונת נפשה שונה גם בַָּעיקר. וכפי שהרב כותב בהמשך הפרק, במונחים השאולים מהתאולוגיה – ההבדל הוא בעצם, בעצמוּת, ולא רק בתארים החיצוניים יותר. "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט) ההבדלה הקיימת בין ישראל לעמים מקובלת זה דורות בהגות היהודית. אולם יש שפירשו הבדלה זו באופן המעשי בלבד – בכך שישראל מקיימים את המצוות, אך בלא קיום המצוות, אין כל הבדל. כאן הרב מבהיר שההבדל עמוק הרבה יותר – בתכונת הנפש, שיש לתת לה ביטוי ראוי. השוני הוא לא דווקא במובן של גנאי לגויים, אך אין להתעלם מקיומו של שוני זה.
הרב פותח בנורמה המקובלת בכלל האנושות: בְּכָל עַם וְלָשׁוֹן הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית שֶׁל חֵפֶץ הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים מְיֻסֶּדֶת הִיא עַל הַתֹּכֶן הַכַּלְכָּלִי לְכָל צוּרוֹתָיו, בִּיסוֹד הַדְּאָגָה הַפְּנִימִית הַשְּׁרוּיָה בְּקֶרֶב הָאָדָם לְבַצֵּר אֶת מַעֲמַד חַיָּיו הַגַּשְׁמִיִּים. כל אדם רוצה לחיות ברווחה ובבריאות, ורצון זה הוא המכונן את הסדר החברתי, כי אין כלכלה בלי חברה. היחיד לא יכול להשיג לבדו את אותן תכליות של רווחה חומרית – הוא יצור יחסית חלש לעומת יצורים אחרים, אין לו שיניים חדות וטפרים, הוא לא רץ מהר ואין לו פרווה שתחמם אותו. הוא נולד חסר אונים, כשהוא מזדקן הוא חוזר לחולשתו וכשהוא עובד הוא לא יכול להגן על עצמו מאויבים ומפגעי הטבע. את מכלול ההגנה והרווחה הנצרכים לאדם החברה יכולה לספק, כאשר יש חלוקת תפקידים ומקצועות המאפשרת קיום סביר של כל יחיד ויחיד. לכן האדם הוא יצור חברתי, כי אינו מסוגל להשיג את צרכי חייו הבסיסיים בלא החברה.[153]
בשונה מבעלי החיים, שכאשר הם שבעים אין להם יותר דאגות, באופן מֻבנֶה קיימת בנפש האדם דאגה לקיום החומרי שלו בעתיד. לכן החברה האנושית יוצרת מוסדות שונים שיספקו את צרכי החיים שלה, כדי להשיג ביטחון חומרי, יציבות שתפיג את הדאגה הפנימית לביסוס הכלכלי. הנטייה לבצר את מעמד החיים הגשמיים נובעת מכך שהאדם תמיד חש עצמו תלוי במשהו, שאין לו ביטחון במציאותו. תחושה עמוקה זו היא גם התשתית ליצירת הדתות השונות, כי היא היוצרת את הנטייה למצוא את הפטרון הגדול, בעל הכח. הרב מציג פה את התפיסה המרקסיסטית,[154] שפירשה את ההיסטוריה האנושית ואת מבנה החברה על פי היסודות הכלכליים. דבר זה עמד גם ביסודו של האקזיסטנציאליזם המודרני; שנים לא רבות לאחר כתיבת דברים אלה, יצא לאור ספרו של היידגר[155] 'הוויה וזמן', בו הוא טוען שהדאגה לקיום היא היסוד האותנטי של האדם, ההתנהגות העצמית שאינה מלאכותית.
בנוסף לצרכים הפיזיולוגיים, לאדם יש גם צורך נפשי: וְהָרוּחַ הָעֶלְיוֹן הַמְחַיֶּה וּמֵאִיר אֶת הַנְּקֻדָּה הַזֹּאת הוּא רוּחַ הַסֵּדֶר וְהַיֹּפִי, שֶׁהוּא חֵפֶץ הָעֹנֶג שֶׁל הַחוּשִׁים, עַל־פִּי מִשְׁאֲלוֹת לֵב הָאָדָם. הטענה שעמדה בבסיס הביקורת על המרקסיזם, היא שהחברה האנושית אינה מתפקדת רק בתחום הכלכלי; יש בה קונצרטים ואצטדיונים, ספריות ומוזיאונים, ישנו מדע תיאורטי שאינו רק שימושי, פילוסופיה ואומנות. זהו הרוח העליון, הנעלה מדאגת הקיום, שהוא המחיה ומאיר את יסוד הדאגה הכלכלית. משאלת לב היא דבר נעלה יותר מהצורך החומרי הפשוט. הלב לא סובל מרעב או מקור. מעבר לקיום החומרי הבסיסי חשובים לאדם שאר רוח, ספרות ואומנות לסוגיה, וחיים בסביבה בה אנשים מתנהגים באופן נאות ובמוסריות בסיסית. זה חלק מאותה הרווחה הקיומית שאדם רוצה בה. וּכְשֶׁהֵם בְּאֵיזֶה קִבּוּץ עַל־פִּי סִגְנוֹן אֶחָד, עוֹשֶׂה הַשִּׁוּוּי הַזֶּה אֶת הַתֹּכֶן הַלְּאֻמִּי. הלאומיות נוצרה מתוך התאספות של אנשים שכולם היו בעלי סגנון זהה במדת מה, משום שהרגישו שהתאספותם עונה על צרכי החיים ומשאלות הלב.[156] כאשר בני האדם התאספו לציד משותף, לדוגמא, כי הבינו שכדאי לפעול יחד עבור ציד יעיל יותר, בסופו של הציד הם גם ישבו לאכול יחד, ומצאו שפה משותפת. כך נוצר רצון למסד חיים משותפים באותו אזור, נתהוו קשרי חיתון שיצרו דאגה משותפת זה לזה והתפתח גרעין שצמח לשבט ולאומה. עד כאן הרב אומר בקיצור נמרץ את תפיסתו על היווצרות אומה באומות העולם, מלבד ישראל.
כעת הרב עובר לדון בלאומיות הישראלית: אָמְנָם בְּיִשְׂרָאֵל מֻנַּחַת הַתְּכוּנָה הָאֱלוֹהִית בְּמַעֲמַקֵּי טֶבַע נִשְׁמַת הָאֻמָּה. שתי פרשנויות ניתן לתת לביטוי 'תכונה אלוהית', ששתיהן נכונות לגבי כנסת ישראל: האחת – תכונת היצירה שיש באלוהים, אי-ההסתפקות בכך שההישרדות בעולם תהיה נעימה, אלא נטייה לתיקון העולם. הבדל מרכזי שישנו בין הבורא לבריאה הוא שבעוד הבריאה היא פאסיבית, ומטבעה עוסקת בעיקר בניסיון לשרוד למרות הקשיים שיש בה, לא להתאיין, הבורא הוא אקטיבי, פועל ולא נפעל. מבחינה זו, לישראל ישנה תכונת האקטיביות הבוראת. לכן על ישראל נאמר "אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות סא, א) – אלא רק 'בני אדם'. אדם הוא שם פרטי, כפי שהיה שמו של אדם הראשון, ובני אדם זה כבר לא שם פרטי, אלא שם המין הכללי.[157] בני אדם שונים מאדם בכך שאין בהם אותה מהות ראשונית של יצירה וחתירה מתמדת לתיקון העולם.
הפרשנות השנייה לביטוי 'תכונה אלוהית' היא אופייה של האומה, בו יש תנועה נפשית של שאיפה לקשר עם אלוהים. זהו מניע הקיום וממילא הרצון להביא את דבר נוכחותו, השגחתו והנהגתו של אלוהים אל כלל המציאות. ניתן לראות תכונה אלוהית זו בתיאור המדרש על דרכו של אברהם אבי האומה, עד שזכה לגילוי אלוהי:
"משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם" (ב"ר לט, א)
בירה דולקת זה מבנה שיש בו תכונה רבה, אנרגיות אדירות, רדיפות והישגים.[158] כל איש רוח רואה את העולם כבירה דולקת, מציאות עשירה רבת פנים ואפשרויות. אנשי רוח גדולים כמו בודהה, קונפוציוס, מוחמד, אריסטו ועוד, תהו גם הם על קנקנה של המציאות – אולם תהייתם הייתה רק בכדי להבין את החוקיות שבדליקה זו, כיצד להשתלב בה באופן המיטבי. חשוב להבין את המציאות מתוך עצמה אך זה לעולם לא יספיק. אם לא מבינים מה כוונת היסוד בעצם בריאתה, אי אפשר להבין את המציאות גם אם מגיעים להישגים חשובים בפיתוח כלים והגדרות מדויקות. אריסטו הגיע למסקנה שהעולם יכול להיות קדמון ויכול להיות שלא, הוא לא שאל על 'מי', אלא רק על 'מה'. לא כפר ב'מי', אך גם לא התעניין בו. אברהם אבינו לעומת זאת, מחפש את מקור המציאות, חוקר מי הוא בעל הבירה. שאלת ה'מי' היא תפנית, כך מכיר אברהם אבינו את בוראו, כשזוכה להתגלות. מעתה הדיאלוג של אברהם אינו עם העולם אלא עם האלוהים; וודאי שהעולם מושפע מאוד מדיאלוג זה, אברהם פועל בעולם, העולם חשוב לו, אך אברהם כבר לא כפוף לעולם. זו התכונה היסודית המיוחדת של עם ישראל, בקשת הקשר לאלוהים וניהול החיים לאור קשר זה.
הַצִּמָּאוֹן לְדֵעָה וְהַרְגָּשָׁה אֱלוֹהִית, בְּתַכְלִית עֶלְיוֹנוּתָהּ וְטָהֳרָתָהּ, הִיא לוֹ הַנְּקֻדָּה שֶׁהַחַיִּים מֻרְגָּשִׁים בָּהּ. אפשר להתרשם מעוצמת הקיום מבחינת ההרגשה הגשמית – כאשר יש עונג או לחילופין כאב גדול, פיזיים או חברתיים, מרגישים את החיים במלא עוצמתם. אולם גם חווית הקודש והטהרה, ההשגה העליונה, עוצמתית לא פחות – "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד). אלא שחוויה זו כולה פנימית, לא נובעת מהדברים הגלויים שעל פני השטח.
חוויה זו מיתרגמת לדעה והרגשה אלוהית, בשני פנים; הפן האחד הוא ממטה למעלה – דעת אלוהים ותחושת קרבת אלוהים שאדם מגיע אליהן על ידי מאמץ ועבודה רוחנית, לימודית והרגשית. הפן השני, ממעלה למטה, הוא לדעת ולהרגיש כלפי העולם כפי שאלוהים מתייחס לעולם. בפשטות, אנו זקוקים למציאות, משועבדים לכוחות הטבע, אנו רעבים, צמאים וצריכים חברה, כבוד ואהבה. אלוהים לעומת זאת, אינו זקוק למציאות, ובכל זאת בורא את המציאות, מעורב בה ומשגיח. הסגולה המיוחדת שבישראל היא היכולת לאמץ סוג כזה של מעורבות במציאות, לפעול בה ולהיטיב אותה לא מתוך השתעבדות לה. להביט אל העולם בפרספקטיבה של מי שלמעלה מהעולם, לא כהתנשאות אלא מאהבה שאינה תלויה בדבר. זהו יסוד עניין 'העלאת הניצוצות' שמתואר בספרות המקובלים – אכילה שאינה מתוך הכרח להתקיים או תאווה, אלא מתוך רצון לתקן את המציאות.
כנגד הרוח העליון שיש בבסיס הלאומיות שבאומות העולם, הרב מוסיף את מה שיש בלאומיות הישראלית: וְהָעִדּוּנִים הַנּוֹבְעִים מִשְּׁלֵמוּת צִיּוּר זֶה בְּכָל רַחֲבֵי הַחַיִּים וְעָמְקֵיהֶם הֵן הַמְּגַמּוֹת הָאֶסְתֶּתִיּוֹת. כאשר הדעה וההרגשה האלוהית מנוסחות היטב, מבוררות ומורגשות, והן מביאות לחידושים והבנות עמוקות – מבחינת הדעה, ולעוררות של המדות הטובות, החסד והפעולה להטבת המציאות – מבחינת ההרגשה, אז ישנן תחושות של שגב ורוממות. הן מבחינת המוסר והן מבחינת החוויה האינטלקטואלית של ההלכה והרעיונות, המציאות נראית יפה ונוצרת חוויה אסתטית כפי שיש כאשר מביטים בנוף יפה, יצירת אומנות או מוזיקה שנוגעת בנפש.
הַדֵּעָה הַפְּנִימִית, חז"ל אומרים שמתן תורה היה בכפייה: "שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א). יש בכך בעיה מסוימת – מוסר הטרונומי, שבא מהחוץ, לא מחזיק מעמד לאורך זמן. רק למוסר אוטונומי, שנעשה מתוך האדם בהזדהות ובחירה, יש קיום לטווח ארוך. לכן הרב אומר שמדובר בדעה פנימית; התורה אמנם ניתנה מהקב"ה, אך קדמו לנתינת התורה השתוקקות וצימאון פנימי בישראל. כפי שקודם שנגלה הקב"ה לאברהם, אברהם שאל וחקר מי הוא בעל הבירה. "שאלת החכמים – חצי חכמה" ('מבחר הפנינים' לר"ש אבן גבירול), טיפש לא יודע מה מטריד אותו, ואילו החכם יודע ולכן מנסח את גבולות השאלה, שמכתיבים את התשובה במדת מה.
הַמַּכֶּרֶת שֶׁבְּמִלּוּי תְּשׁוּקָה עֶלְיוֹנָה זוֹ הַכֹּל מִתְמַלֵּא, שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר מִכָּל מְגַמּוֹת הַחַיִּים וְעִדּוּנֵי הַחַיִּים, סִדְרֵי הַחַיִּים וְתָכְנֵיהֶם, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּלוּל בְּתוֹךְ נְקֻדַּת עוֹלְמֵי עוֹלָמִים זֹאת, הַכָּרָה זוֹ הִיא עִנְיָן מְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל מֻנָּח בְּטֶבַע נִשְׁמַת הָאֻמָּה. אחרי שהרב תאר את ההבדל בין תכונת נפשה של כנסת ישראל לתכונת הנפש של שאר האומות, יש מקום לחשוב שמשום כך הצרכים הכלכליים, החומריות ועונג החושים לגמרי לא שייכים לנו. הרי לנו יש דעה והרגשה אלוהית, ולהם דעה והרגשה גופנית. הרב אומר שזה לא כך. השאלה, הצימאון שיש בנשמת האומה, הוא הציפייה לקדש ולרומם את הכל,[159] בלי לוותר על שום דבר שיש בחיים, גם הכלכלה, הגוף ועונג החושים. "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו) ברוח ובחומר לגווניהם. אמנם, שילוב זה הוא ייחודי לישראל. כמעט בכל דת גדולה יש מוסד נזירות, קבוצת אנשים שמחליטים שאין לנו חלק בעולם. הם רוצים להיות בקשר עם אלוהים, ומבחינתם העולם רק מפריע לכך. לדידם של נזירים אלה, מי שלא גוזר על עצמו נזירות זה משום שאינו מספיק טהור ומזוקק. אמנם, מבחינה מסוימת העולם עדיין נקרא 'עלמא דשקרא', בכך שהנוכחות האלוהית לא גלויה בו על כל רבדיו, גם החומריים. משמעות הגאולה בישראל היא לרומם את החוויות והרצונות מהקטנוּת שבהם, שבכל תחומי החיים נחווה ונדע את הנוכחות האלוהית. הבסיס לכך זו הדעה הפנימית, הצימאון לקרבת אלוהים בכל רבדי המציאות.
תפיסת העולם הישראלית מִתְגַּלֶּה בְּהַכָּרָה פְּנִימִית אֲפִלּוּ לַהֲמוֹנֵי הֲמוֹנִים, וְהוֹלֶכֶת וּמִתְחַוֶּרֶת וּמִתְבָּרֶרֶת לִסְגֻלֵּי הַסְּגֻלּוֹת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. זוהי אותה הדבקות במסורת ישראל שהייתה לאורך אלפי שנים אצל תלמידי החכמים ואצל עמי הארץ. אמנם היא מתבררת ומנוסחת רק בכישרוניים המיוחדים, סגולי הסגולות, אך קיימת בפועל גם ביהודים שהיו רחוקים מהבנת הדברים לעמקם. שלא כמו באומות העולם, בהן יש ניגוד מובהק בין הפילוסופים, אנשי החזון והרוח, לשאר האוכלוסייה. הפילוסופים בשלהם, אפילו אינם מייצגים את התרבות הלאומית של עמם, וההמונים בשלהם. בעם ישראל גם המוני ההמונים מוסרים את נפשם על מסורת ישראל, אף שלעתים קרובות רבים מהם כלל לא מבינים את המושגים המופשטים שעומדים בבסיסה. זאת מפני שהתפיסה הישראלית מונחת בטבע נשמת האומה, כפי שמציין הרב. היא עניין אפריורי, שלא נלמד מהניסיון אלא מולד בהכרתו של יהודי.[160]
עד כה הרב באר את העקרונות הכלליים, עקרון הקיום הלאומי של כל האומות ועקרון הקיום הלאומי של כנסת ישראל. כעת הרב מדבר על גילוי אותם עקרונות בציר הזמן. הרב משתמש במונח הלקוח מספר הכוזרי: הָעִנְיָן הָאֱלוֹהִי. בספר הכוזרי, רבי יהודה הלוי מבאר את עניין ההיסטוריה היהודית כפעולתו וגילויו של העניין האלוהי. הוא מתמודד עם ההתקפות על היהדות, כאשר היא מוצאת את עצמה באחת התקופות השפלות בתולדותיה, נרדפת ונרמסת בגלות. עצם היותה של היהדות במצב כזה זו טענה תיאולוגית כבדת משקל, שהייתה שגורה בפי הדתות האחרות. על כך עונה רבי יהודה הלוי שעם ישראל מגלה את העניין האלוהי אפילו כאשר מבחינת תנאי הקיום הוא מותקף ובשפל, ועל אחת כמה וכמה כאשר תקופה זו מסתיימת: בְּתוֹךְ כָּל עֵרֶךְ הַחַיִּים בְּעֹמֶק טֶבַע הַנְּשָׁמָה, בְּהַתְאָמָה לַלְּשַׁד הַמְחַיֶּה אֶת הַהִיסְתּוֹרְיָה הַלְּאֻמִּית, מצוי הצימאון לקשר עם אלוהים, כי בכל הדרגות מצוי העניין האלוהי. גם כאשר מתבוננים מהחוץ ורואים רק עצמות יבשות, בתוכן ישנו הלשד, אותה לחלוחית המחיה את ההיסטוריה הלאומית, גם בתקופות של גלות ושפל. על שיר השירים נאמר שהוא "קדש קדשים" (משנה ידים ג, ה) – לא הקודש הגלוי והברור, אלא החלק הנסתר בבית המקדש שנפתח פעם בשנה. שיר השירים מתאר גוונים שונים של הקשר בין הדוד לרעיה, בין כנסת ישראל והקב"ה: ישנה אהבה שרק לעיתים באה לגילוי וסיפוק, ופעמים רבות היא בהסתתרות, מרחק וייסורים, ולמרות זאת אינה דועכת, ומקווה כל העת להתחדש. למרות השגיאות שנעשות מצד הרעיה, למרות יסורי הנפש וייסורי הגוף, הרעיה ממשיכה ומחפשת את דודה. השמחה והצער, הגילוי וההסתר, הגעגועים, האכזבה, החרטה והתקווה – כל אלה שיר אחד גדול, כל זה מבטא את ההיסטוריה הישראלית.
אותו הלשד, הַמִּתְגַּלָּה בְּכִשָּׁרוֹן שֶׁל יְצִירַת הַנְּבוּאָה בִּבְחִירֵי בָּנֶיהָ, הביטוי המופלא לקיומו של העניין האלוהי באומה הישראלית, כפי שמבואר בספר הכוזרי, הוא תופעת הנבואה שהתקיימה בישראל במשך דורות רבים. אותו קשר ישיר וחי בין אלוהים לנביא וממנו לשאר האומה והאנושות, המשיך להתקיים אף לאחר שפסקה הנבואה, אף כי בלבוש אחר – בחכמה, שמבחינה מסוימת עדיפה על הנבואה (בבא בתרא יב, א). הַמְבִיאָה לְמַדְרֵגַת עַם עוֹלָם, שֶׁכָּל הָאֱנוֹשִׁיּוּת תַּכִּיר אֶת סְגֻלַּת נִשְׁמָתָהּ, כשרון הנבואה של ישראל מתאר את הגלות וגם את הגאולה ממנה, במובן ההיסטורי והלאומי וגם במובן העמוק, של גאולת החיים לגילוי הקשר עם אלוהים, בכל הרצונות והמצבים. לכן בזכות עוצמתה ובשורתה המרשימה של הנבואה, כל האנושיות תכיר את סגולת נשמתו של ישראל – עם עולם, במובן של נצח, כי הנבואה פורצת את גבול הזמניות אל השאיפה של ההתגברות על המוות, וגם במובן של קשר עם כל המציאות. התרבות הנוצרית, התרבות המוסלמית ואט אט גם אחרות, מכירות סגולת נשמה זו שמוציאה מתוכה בבחירי בניה את הנבואה, שהיא חזון כלל אנושי.
העניין האלוהי הוּא הָעֶצֶם הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁתְּאָרָיו מִתְגַּלִּים בְּכָל הַתְּנוּעוֹת הַשּׁוֹנוֹת, את העצמות האלוהית איננו מכירים, העניין האלוהי נשגב מבינתנו, אך אנו מתארים אותו בתיאורים שונים על פי פעולותיו. האלוהים הנעלם מאיתנו כשלעצמו, מתגלה בשמות, כינויים ומדות. כך העניין האלוהי בעם ישראל – עצמותו אינה מובנת, אך תאריו מתגלים בתנועות השונות שבישראל: תנועת החסידות ותנועת ההתנגדוּת לה; תנועת המוסר; התנועה הציונית; התנועה הרפורמית על פלגיה השונים והחרדיוּת שקמה כתגובה לה; הבוּנד; הדור הראשון של הנצרות, שהיה ברובו יהודי; הקראים והצדוקים; השבתאים והפרנקיסטים[161] – כמובן שלפי היקף השלילה של עניינים אורגניים בתוך המכלול של היהדות, כך תהיה הלגיטימיות של אותן תנועות כמייצגות את היהדות במלואה, אבל הרב לא עוסק בזה, אלא במשהו אחר – רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ הוֹלֵךְ וּפוֹעֵל אֶת הַשְׁלָמַת צִבְיוֹן זֶה, הגאולה מבושרת גם על ידי תנועות בעייתיות כשלעצמן,[162] על ידי כך שהמשיח יוצר את ההשלמה ביניהן. כל הכוחות השונים נצרכים, אף שכל תנועה בפני עצמה יכולה להיות קיצונית ולועגת לכל השאר, כשהתנועה האחת מדגישה את התמימות של החוויה הדתית, האחרת מאזנת אותה בכך שמדגישה את ההיגיון השכלי שבהלכה שבפרטי הדברים. האחת מוסיפה את חשיבות רוח החירות והיצירתיות, והאחרת מדגישה את הלכידות הלאומית הפנימית. כל עוד אין תנועה אחת שכוללת באופן יותר הרמוני את כל הדברים האלה יחד, הרי אי אפשר בלי אחת מהן. כך נוצר איזון היסטורי שאינו מכוון מראש על ידי הנהגה אחת, משום שבכולן רוחו של משיח קיים, כולן יוצרות את אותה תנועה דיאלקטית של התקדמות, גם אם מתוך הכרח ומאבק, עַד עֵת קֵץ הַשְּׁלֵמָה שאז הדברים מתאחדים.
