כמו בפסקה הקודמת, גם כאן העיסוק אינו בהסרת הגאווה בפועל אלא בהכנה לקראתה: מי שמתאמץ. אף שעוד לא הצליח. העיקר הוא המאמץ, הרצון הכֵּן, מפני שהאדם אינו יכול להיות ערב לתוצאות – אך יכול להיות ערב להשתדלות. זהו הדבר היסודי ביותר שנדרש ממנו. וכך כמובן גם ביחס לגאווה. הגאווה היא טבעית לאדם, שכן במהלך התפתחותו האדם מרגיש קודם כל את עצמו. אך אם הוא אינו נזהר בכך, המיקוד הטבעי בעצמו משנה את מערכת היחסים הנכונה ומעוות את המבט האובייקטיבי הפשוט.
ככל שיש פחות גאווה בלב יש יותר מקום לאהבת הזולת, ליחס קרוב ואינטימי, לרגישות ויכולת להזדהות עם אדם אחר. גאווה היא אהבה עצמית מופרזת. אמנם, אין כל פסול באהבה עצמית (עי' אורות הקודש ח"ג, עמ' יג). אך כאשר אדם אוהב את עצמו יתר על המידה הוא מתקשה לאהוב מישהו אחר. הפתרון אינו לשנוא את עצמו חלילה – דבר שבעצמו גם מונע את אהבה הזולת, אלא הידיעה כי ההתמקדות המופרזת בעצמו יוצרת כמין מחיצה הסוגרת על הלב. הגאווה מונעת מן האדם לראות את האחרים, לחוש אותם, להבין, לרחם ולהזדהות.
בתקופת חייו של הרב קוק הרוב הגדול של היהודים היה בגלות. רובם חיו בנוחות יחסית, והעלייה ארצה הייתה מעשה נדיר. על רקע זה ניתן להבין מדוע זוכה המתאמץ להסיר מליבו את הגאווה דווקא באהבת ארץ־ישראל. באופן טבעי אדם אוהב את השבתות, את החגים והתפילות – מצוות המתקיימות כחלק משגרת החיים. אולם בכדי לאהוב ארץ רחוקה ועזובה, לרצות להגיע אליה וליישב אותה, יש לחרוג מן המצב הרגיל. רק כאשר אדם מתאמץ לשנות את מיקוד חייו כך שלא הוא יהיה במרכזו, אלא להביט במבט מרומם יותר על עצמו ועל סביבתו ולהעריך את הכל באופן אובייקטיבי יותר, לשאוף לדברים הראויים וממילא לאהוב אותם – אז יוכל להבין ולחוש כמה חסרים החיים היהודיים בגלות.
גם כיום, כאשר ארץ ישראל מיושבת על ידי בניה, משגשגת ועשירה, נדרשת עמדה נפשית טהורה מגאווה כדי להעריך כראוי את ייחודיותה של הארץ על פני כל יתר הארצות. נדרש מבט־על שמאפשר להעריך את המציאות האידאלית וממילא את הפער העצום שבינה לבין ההווה החסר. והדרך לאותה מציאות אידאלית עוברת דרך אהבת ארץ ישראל, הרצון בשלמותה ובבניינה, ביישובה על ידי בָּנֶיהָ ובבניין מקדשה. וכלשון הפסוק אליו מפנה הרצי"ה קוק בהערתו: "וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם" (תהלים לז, יא).
