אדם שמלווה לחברו סכום כסף, נותן בו אמון שהוא ישיב לו את ההלוואה, מתוך מחשבה ותחושה המבוססות על חוויות מהעבר שזהו אדם הגון וישר. האמון השורר בין המלווה ללווה מאפשר את הביטחון הנפשי בכך שסכום הכסף ישוב בעתיד לבעליו. תחושת האמון היא מרכזית בחיים האנושיים. כל מערכות היחסים שמתקיימות לטווחים ארוכים מבוססות על אמון. האמונה באלוהים, כמו אמון בין אנשים – היא זיקה אל עניין שקיים מעבר לרובד המוחשי והמיידי.
בדברים אלה מתייחס הרב קוק לתפיסה מטריאליסטית קיצונית, השוללת את קיומו של כל מה שאינו מוחשי ומוגדר. קשה לחיות בתפיסה כזו, ועל כן מעטים הם המטריאליסטים הקיצוניים, אך השקפתם משפיעה על רבים בצדדים שונים. גרסה אחת של המטריאליזם באה לידי ביטוי בעמדתו של קרל מרקס,[44] שראה את הדת כמבוססת על אמונה בלבד, שאין לה כל גורם מדעי מוחשי שיכול לאשש אותה. על כן מרקס השווה את הדת לאופיום – סם הגורם לתודעה כוזבת של אושר, אושר מדומה שאין לו טעם וסיבה אמיתית במציאות, מלבד הסם שהשפיע על מערכות הגוף והמוח.[45] גם אדם אומלל שאין לו כל סיבה לשמוח, ירגיש מאושר על ידי צריכת הסם. כך, טען מרקס, עושה הדת למאמינים: הדת יוצרת תודעה כוזבת של אופטימיות וביטחון, וכך בפועל מונעת מן האנושות להתפתח ולהתקדם לקראת אושר אמיתי, חומרי ומוחשי. ואילו תודעת אמת, לפי מרקס, משקפת את מצבו הפיזי, החברתי והגלוי של האדם – האם הוא בריא או חולה, עני או עשיר, שולט או נשלט.
אדם אובד הוא הכופר. שכן הוא איבד את זיקתו אל כל מה שמעבר לגבולות החומר. כמו אדם שטעה בדרכו והוא תועה ביער עבות, ללא אפשרות ליצור קשר עם מכריו וחבריו שהוא יכול לסמוך עליהם. לכופר אין דבר מלבד העולם החומרי. הוא תועה ביער המציאות החומרית הסבוכה, ללא זיקה אל מה שמעבר לה, ואין לו עוגן להיאחז בו כדי שיושיע אותו ממגבלות החומר ואכזבותיהן. ממילא חייו אינם חיים. בחייו חסר ממד כה מרכזי – קשר אל הרבדים הנשגבים יותר של המציאות, עד שאינם יכולים להיקרא חיים.
כיוון שאין אידאל במציאות הכללית, לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשרות לזיק של אידאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו. מכיוון שאין לו ציור של שלמות אלוהית אידאלית, דגם נשגב שאפשר לנסות ולדבוק בדרכיו, גם אין לו לאן לשאוף. אין לו מטרה עליונה שתאיר את חייו מחשכת מוגבלותם, אלא רק מטרות זמניות וחלקיות – שאינן עצמיוֹת אלא חולפות ומשתנות בנסיבות החיים. וחיים בלא אידאל מושרש בעומקם הרי הם גרועים מחיי בהמה. חיי בהמה הם מיידיים ומוחשיים. אמנם אצל בעלי חיים עיליים, כמו קופים וכלבים למשל, קיימת יכולת מסוימת של זיכרון המבוסס על רפלקס, שנראית כמו האמון והאמונה שקיימים אצל בני אדם – אך זה ודאי איננו הדבר המרכזי בחייהם, שעיקרם מבוסס על המיידי והמוחשי, בעוד העבר והעתיד אצלם חסרי משמעות כמעט לחלוטין. מכיוון שבבהמה לא קיים חוש האמונה (עי' לעיל פסקה ו), היא איננה יכולה להיות מודעת לחסרונו. ואילו האדם הכופר מרגיש בחסרון האמונה, ומנסה לפצות על כך בתחליפים שונים ולא מספיקים, לכן חייו של הכופר גרועים מחיי בהמה.
ועל כן מי שמטהר נפשו, מנקה אותה משכבות ההסתרה החומרית, כך שאפשר לראות מבעדה את הממדים הרוחניים העמוקים יותר שבאישיות, [46] ובכך מעמיד את סכום חייו – עיקר חייו, על התוכן האידאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוק רק בו, מכיוון שהוא אינו מתמקד בנתוני החושים, מעייניו נתונים לערכים ולעקרונות שעומדים בשורשי המעשים החיצוניים. אדם ישר חושק בכוונות הטובות ובמימושן הראוי, ולא רק בחוויית החושים החומריים שבמציאות הגלויה. כאשר אדם יתעלה למדרגה זו, ימצא מיד את נטייתו החזקה אל האמונה. יעמיד את האמונה במרכז חייו, כך שמעשיו יהיו הביטוי הממשי של אותה אמונה, והשעשוע העליון של אור אלוהים יחייהו. העיסוק הרוחני והמעשי בהשפעה ובמעבר מממד אחד של קיום לממד אחר, מן המציאות האלוהית האידאלית אל המציאות הממשית המוחשית ולהפך, יעצים אותו ויענג אותו, כך שהוא יותר ויותר ייפתח אל מלוא העומק של ההוויה וייגאל מן השעבוד לגבולות החושים החומריים.
וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההתנהגות החיצונית, על פי אותו העניין המתאים אל החשק האידאלי הפנימי. הוא ירצה לתת ביטוי לאמונה, שעולמו הפנימי, ערכיו ושאיפותיו יופיעו בחייו הגלויים באופן מוחשי. שכן על ידי טהרת הנפש הולך ופוחת הנתק והפער בין הכוונות הנעלות למעשים הגלויים. ומשום כך בעצמו ידור נדרים ויסכים הסכמות לסמן בהם חייו בסימנים של זיקוק אלוהי. הזיקה אל הרבדים הרוחניים בחייו, אל הערכים והאידאלים, גורמת לאדם לרצות לתת ביטוי מעשי ומוחשי לאמונה. כך הוא מסמן ומגלה תחומים בחייו שיש בהם זיקוק אלוהי, טהרה שמאפשרת זיקה וקשר אל המקור האלוהי. וקל וחומר שישמח מאוד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות. מאחר שאדם שטיהר את נפשו מחפש כיצד לבטא את הזיקה למקור האלוהי, הוא כמובן שמח על כל אפשרות שכבר קיימת עבור כך – על ידי מצוות ומנהגים שהתקבלו במסורת ישראל במשך הדורות, בזיקוקם העממי הכללי. הזיקה שיצר העם כנדר כללי שהציבור קיבל על עצמו, מתוך זיקוק וטהרה נפשית, לצור משגבם ואלוהי חשקם ותשוקתם. גם ההחלטה להתקשר אל צורת החיים המסורתית היא בחירה חופשית של היחיד כמובן. בעבר, תלותו של האדם בחברה ובקהילה בה היה חי הייתה גדולה הרבה יותר ממה שהיא כיום. מבחינות רבות כל אדם היה מוכרח לקבל על עצמו את ההסכמות הציבוריות. אחד מסימני התקופה המודרנית הוא אותה יכולת להחליט באופן חופשי – כשם שהאדם הוא בן חורין לכפור באמונה ולהתעלם מזיקותיו אל העולמות הרוחניים, כך הוא בן חורין לעצב את חייו על פיהן.
ובירור דעה עליונה וטהורה זו תנצח את העולם כולו ביפעתה. בירור הדעה שיגרום לה להיות עליונה וטהורה יביא אותה לכך שהיא תנצח, כלומר – תוביל את העולם. העולם יבין שמעשי מצוות ומנהגים שנעשים כדי לבטא בחיים את האמונה, אינם עול מעיק, אלא ביטוי לצד הפנימי והאידאלי שיש באדם. ודווקא כאשר תפיסה זו תהיה מבוררת, שהאמונה וביטוייה יהיו מזוככים מכל מיני סיגים של טעויות ודמיונות כוזבים, כך שהם ירוממו את האדם ויעשו אותו יותר מוסרי, שלם ואידאלי, ולא להפך. במצב עתידי זה, כל היצורים יתנו כבוד לשם ד'. שם הוא הגדרה להופעת הדבר במציאות – כשתנצח הדעה העליונה של זיקת האדם לאלוהים, מכל היצורים יותן כבוד להופעה מוגדרת ומוכרת של ה' הנעלה ונעלם מכל הכרה כשלעצמו. שמות רבים לה'. אף שבמסורת ישראל יש אמנם שמות מבוררים ועליונים יותר, כל אדם, קהילה או אומה, נותנים שם אחר לה', שכן לכל אחד ישנה זיקה שונה לאותו אידאל פנימי נשגב, וממילא גם ביטויים שונים לזיקתו: "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי" (מלאכי א, יא). השוני בין השמות והזיקות לא יהווה גורם מפריד ומסכסך, כלשון התפילה: ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם. מתוך השלמה הדדית של השמות והזיקות השונים, כי המלכות שלך היא. כלל המציאות היא של ה', ובכולה ניתן לבטא את הזיקה אליו, שכן הוא מתגלה בכולה, ולעולמי עד תמלוך בכבוד. בכל אופן ורובד של המציאות יתגלה כבוד ה' – גילוי הזיקה אליו, וכך החיים יהיו מלאי כבוד, משמעות וערך. חיים ללא זיקה אל ה' הם נקלים ושפלים, שכן אין בהם קשר לנצח. עם כל כמה שאדם יפאר וישכלל את חייו בסופו של דבר הם חולפים ואובדים, על כל תענוגיהם, אכזבותיהם ואושרם. ככתוב בתורתך: "ד' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח) – למילה וָעֶד יש משמעות של נצח, וגם של עדות וסימן. כאשר המעשה הוא עד וגילוי לתוכן רוחני אידאלי נעלה, יש לו גם קיום נצחי.
