שכר קנאתו של פנחס
שכרו וגודל מעלתו של פנחס, על שמו נקראת הפרשה, הם הפותחים את פרשתנו, וכך אומר הקב"ה למשה בנבואה מיוחדת על עניין זה:
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל.
כלומר, הקב"ה אומר למשה שבשל הקנאה שהתעוררה על ידי פנחס מלמטה – נעצרה הקנאה האלוקית מלמעלה.
תמיד התקשתי בשאלה מדוע מעשהו של פנחס ושכרו מופרדים, לשתי פרשיות? מדוע המעשה מופיע בפרשת בלק, ואילו השכר בפרשתנו? – שביניהם פרשה פתוחה?
ונראה לבאר בשני אופנים, שמתחברים לרעיון אחד יסודי ביותר בכל עניין הקנאות:
הדבר הראשון הוא, לעולם אין ממהרים לשלם לקנאי, אף כאשר קינא לאלוקיו, כל מעשה קנאות צריך בדיקה, יש לבדוק את המניעים למעשיו, שכן אם מעורבת בקנאות איזושהי נגיעה אישית או רצון אישי-אגואיסטי, בקשת כבוד או מעמד, אזי הקנאות הופכת ממעשה עליון ונשגב לחטא ופשע. ולכן, צריך בדיקה יסודית ומעמיקה של הכוונות והפניות במעשה.
הדבר השני הוא שהתורה רוצה להדגיש שהקנאי לא עושה את מה שעושה עבור השכר אלוקי לו הוא צפוי לזכות, אלא לשם שמים בלבד.
קנאותם של שמעון ולוי
וכדי להתבונן בדבר זה ננסה להסתכל מעט במעשה הקנאות הראשון שמוזכר בתורה, מעשה הקנאות של שמעון ולוי.
יעקב אבינו רואה במעשיהם של שמעון ולוי (שאחר שדינה אחותם נאנסה על ידי שכם בן חמור הם מבצעים חיסול לא ממוקד ביושבי שכם) – מעשה שגוי. וכך הוא אומר להם:
עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ… ואני מתי מספר ונאספו עליי והיכוני ונשמדתי אני וביתי.
נראה מדברי הפסוק שליעקב אבינו אין שום טענה אידיאולוגית או טענה מוסרית נגד שמעון ולוי אלא רק טענה טכנית, מציאותית, שכעת בית ישראל נתון בסכנה.
לעומת זאת בפרשת ויחי, שם מברך יעקב את השבטים, הוא מתבטא בחריפות גדולה כנגד שמעון ולוי ונמנע מלברך אותם. שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל.
כאן כבר נשמעת טענה יסודית על עצם המעשה, על כעסם ואפם, על עצם הפעולה של ההרג, כפי שמפרש רש"י, שהם חמסו את אמנתו של עשיו שהיא ה'חרב'. ויש לשאול מדוע יעקב שינה את התייחסותו למעשם של שמעון ולוי?
קנאה טהורה
אפשר לפרש באופן פשוט שאחר עבור זמן מאותו מעשה התגלה שלא הייתה כוונתם של שמעון ולוי לשם שמים בלבד, והראיה לכך היא שקנאה זו באה לידי ביטוי לא רק כלפי אנשי שכם אלא גם כנגד יוסף אחיהם – מה שמעיד שזוהי גם תכונה קשה ולא רק קנאות לשם שמים.
עוד אפשר לומר כי יעקב ראה זאת גם בתשובה השיבו לו שמעון ולוי על טענתו שמעשיהם גרמו סכנה לכל בית ישראל, שכן הם עונים ליעקב:
ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו.
אין ספק כי באמירה זו מתגלה כי הדברים נעשו גם בשל מניעים אישיים, שהרי אם מעשה הזנות הינו מעשה שלא תואם את רצון ה' ואת המוסר האלוקי שצריך להופיע בארץ אזי אין זה משנה אם זו אחותם או אישה אחרת. וממילא נחשף בדבריהם שיש למעשיהם גם מניעים פרטיים ואישיים.
יסודה של הקנאות הטובה הוא בטהרתה, שהרי עניינה של הקנאות היא פעולה מליבו ומרגשותיו של האדם. ולכן גם זוהי פעולה שאין מורים עליה, אין דנים לפניה, אלא אדם מליבו, ולא משכלו, נדחף לקנא.
זאת אולי גם הסיבה בגינה משה רבנו לא עשה את מעשה הקנאה, שכן זמרי תקף את משה באופן אישי על המדיינית שמשה נשא, ולכן משה חש שהוא איננו טהור מכל סיג של נגיעה אישית.
קנאה היא תולדה של אהבה
הקנאה, כפי שכותב המסילת ישרים, היא תולדה של אהבה: "וזה פשוט כי מי שאוהב את חברו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חברו או מחרפים אותו, ובודאי שיצא לעזרתו. גם מי שאוהב שמו יתברך, לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס וחלילה ושיעברו על מצוותיו".
קנאה זו, כיוון שהיא באה מן הרגש והלב הרי שהיא מחייבת טהרה ונקיות מוחלטת. כאשר הדברים מגיעים מן השכל ניתן לדון עליהם, לנקות את הסיגים, ואין אדם דן יחידי. אך כאשר הדבר מגיע מהלב אזי אין סינון ובקרה ולכן הדבר מחויב לבוא מלב שאין לו אלא רצונו יתברך.
כאשר ישראל נותנים לקב"ה את ליבם, כאשר השמירה על כבוד ה' הופכת להיות הרגש הטבעי והבריא של ישראל, אין הקב"ה צריך לקנא לכבודו, שהרי ישראל עושים זאת, ולכן המגפה נעצרת.
קנאתו של רב אדא
בכוחו של לב טהור הדבק באלוקיו לעצור מגיפות ולחולל פלאות גדולות בעולם. וכך אנו למשל מוצאים במעשה הידוע שמובא בגמרא בברכות כדוגמא למסירות נפש שבזכותה זכו התנאים הראשונים שהקב"ה יעשה להם ניסים, בו מסופר על רב אדא בר אהבה שהלך בשוק וראה אישה הלבושה בבגד אדום המושך את עין הבריות (ועל כן איננו בגד צנוע ואיננו ראוי לבת ישראל) וקרע ממנה בגדה בקנאתו. אלא שלאחר מכן התברר שאישה זו הינה גויה ולכן נאלץ רב אדא לשלם לה ארבע מאות זוז.
ולכאורה, מעשה זה, כפי שאומר רב אדא בר אהבה על עצמו, הוא מעשה פזיז, ולו היה מתון היה מברר ושואל בטרם מתפרץ בקנאה כלפי אותה אישה.
אלא ששוב, כפי שאמרנו, כדי לזכות לדברים שהם מעל לשכל ומעל לטבע, האדם צריך לפעול מהלב ולא רק מהשכל, ופעולה זו הייתה פעולה מתוך ליבו של רב אדא שיסודו מתוך אהבה, כשמו – בר אהבה.
יהי רצון שנזכה לטהר את ליבנו לעובדו באמת ונזכה לקיים את דברי הפסוק "תנה בני ליבך לי" ומתוך שנמסור את נפשנו רק לה' לבדו נזכה לגילוי אהבה אלוקית העליונה, ולגילוי כבודו יתברך בעולם.
