דבר תורה לפרשת ויגש – מפגש שני המלכים

בתחילת פרשתנו ניצב המפגש המעניין בין יהודה ליוסף. לאחר שיוסף מצליח בעורמה להפליל את בנימין בגניבת הגביע, יהודה נחלץ לעזרתו וממש את הבטחתו לאביו " אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ–מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:  אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים ".

שני מלכים

חז"ל מבקשים לרומם את מבטנו אל המפגש, ומלמדים כי אין מדובר כאן רק על מחלוקת בגורלו של בנימין, אלא קיים כאן ויכוח מהותי על תפיסת עולם, שבנימין הוא רק גילוי קטן שלו!

וכך נאמר במדרש בראשית רבה (ויגש ב):

"כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו (תהלים מח, ה) כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים, זֶה יְהוּדָה וְיוֹסֵף. עָבְרוּ יַחְדָּו, זֶה נִתְמַלֵּא עֶבְרָה עַל זֶה וְזֶה נִתְמַלֵּא עֶבְרָה עַל זֶה".

אם נשים לב נראה כי במדרש יהודה ויוסף אינם אנשים פרטיים, אלא מכונים מלכים. תפקיד מלך הוא למשול ולהנהיג את מדינתו אל עבר החזון שהוא בעצמו הציב ומאמין. וכפי הידוע, שני מלכים אינם יכולים למשול באותה הכיפה, ולכן ממילא 'זֶה נִתְמַלֵּא עֶבְרָה עַל זֶה וְזֶה נִתְמַלֵּא עֶבְרָה עַל זֶה' .

בכדי שנבין היטב את עומק המחלוקת, נתבונן באמותיהם, לאה אמו של יהודה, ורחל אמו של יוסף.

רחל – עלמא דאיתגליא

כבר בפגישתו הראשונה עם רחל זיהה יעקב את ייחודיותה, ואהבתו אליה זרזה אותו לקחתה לאשה. תיאור התורה את רחל 'יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה', משייך אותה לדמויות מופת אשר יופיין החיצוני משמש כעדות נאמנה על קיומו של טוהר פנימי המתגלה בצד החיצוני והמעשי בעולם.[1]

בבסיס אהבת יעקב לרחל עומדת הכרתו כי קיים קשר עמוק וייחודי ביניהם. ביכולתה של רחל לפעול בעולם הגלוי והמעשי מתוך חיבור פנימי עם נשמת העולם. כשרונה הייחודי הוא בבחינת 'עלמא דאיתגליא', המבטא את הצד הגלוי שדרכו היא פועלת בעולם.[2] בשל תכונתה זו שהועברה לצאצאיה, התמנה יוסף להיות משביר לכל ארץ מצרים, ונחקק בזיכרון האומה כדוגמא ראויה של איש חזון ומעש.

אהבת יעקב לרחל צמחה מתוך הכרה עמוקה כי היא משלימה אותו לצורך בניית בית ישראל. תכונתה תסייע בהשגת ייעודו של עם ישראל, בחשיפת האמת האלוקית הנסתרת בעולם.

לאה- עלמא דאיתכסיא

בעוד שהתורה הציגה את יופייה של רחל, לאה מתוארת כבעלת עיניים רכות. כשם שחומר רך ניחן בתכונה המאפשרת להשפיע עליו, כך לאה נראית כלפי חוץ כשברירית ובעלת עשייה מצומצמת. מכאן ניתן להבין את דרשת חכמים, שדמעתה הייתה מצויה, בשל הבנתה כי נגזר עליה להינשא לעשו הרשע, ולא פעלה כלפי חוץ לשנות את רוע הגזרה.[3]

עם זאת, מצד האמת לאה פועלת מאד במציאות, אך באופן שאינו מעורר רושם חיצוני כמו אצל רחל, ועל כן היא מבטאת 'עלמא דאיתכסיא', עולם מכוסה ונסתר. דמעותיה שנדמה היה כי מבטאות חולשה וייאוש, פעלו ושינו את הגזרה.[4] עשייתה הנסתרת מבטאת התקשרות איתנה עם האידיאל אותו היא מבקשת לממש – גילוי האלוקות בעולם.

בזכות שאיפתה לדבוק בקודש, יכלו בניה לקום פעם אחר פעם מעפר הנפילה ולבנות את דרך התשובה, דוגמת דוד שהכיר בטעות מעשהו עם בת שבע, ובניגוד לשאול מבני בניה של רחל, שהתקשה להודות בטעותו במלחמתו בעמלק.

לאחר היכרות יעקב עם לאה ומגמתה בעולם, הבין כי תכונתה תשלים את בית ישראל לצורך מימוש ייעודם. תכונתה הייחודית של לאה לדבוק בחפץ לגילוי הטוב חרף סיבוכי המציאות, זיכו את זרעה למלכות וכהונה המגלים את האלוקות בעולם.

מהות הוויכוח

אם כן, מהי המחלוקת?

מרכז הכובד בחיים אצל יהודה הוא הקישור אל הקודש, ואל ההתכנסות פנימה. לשיטת יהודה, על עם ישראל לדבוק ב"עם לבב ישכון ובגויים לא יתחשב", אין לנו לשתף פעולה עם אומות העולם, רק נזק ייגרם לבית ישראל בכך. לכן, עלינו להקים ממלכה שתשמור על קיום החזון ועולם הקודש.

מנגד, יוסף הוא המשביר לכל ארץ מצרים. לשיטתו, תיקון עולם לא יכול לעולם להתקיים אם עם ישראל ייכנס לתוך עצמו. ולכן, יש לפעול ביחסי גומלין עם אומות העולם.

למעשה, יוסף שלא פחד מלהיות חלק מהאנושות עמד בניסיונות שהזדמנו לפתחו ולא נפל, לעומת יהודה שלמרת דבקותו בקודש, נפל וקם וכך קרה אצל צאצאיו, בועז ודוד המלך. אולם, דווקא נפילותיהם של בני שבט המלוכה מעידים על כוחותיהם הגדולים וכישרונותיהם הברוכים. החיסרון הקיים בבריאה מתבטא בחטאי האדם אשר מחויבי המציאות.  ככל שטמונים באדם כוחות גדולים של יצירה ומעשה, כך ההתמודדויות המונחות לפתחו יהיו רבות וקשות.  בטבע שבט יהודה קיימת מנהיגות פורצת דרך, המיועדת להוביל את העולם אל עבר ייעודה. תכונה זו המזמנת לפתחה אתגרים ונפילות, טומנת בחובה גם יכולת קימה מעפר הנפילה, ובזכותה יהודה קיבל את מלכות ישראל.

עץ יהודה ואפרים

בית ישראל נבנה על שני יסודות אלו, רחל ולאה המהוות שתי בחינות המשלימות זו את זו, כי שנאמר במגילת רות: "…כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל…".

מגמתה של רחל תתגלה ביסודו של משיח בן יוסף שבזכות כשרונו יפעל במציאות הגלויה, ובחינת לאה תתבטא במשיח בן דוד האמון על ההנהגה רוחנית וקביעת החזון. ההתנגשות בין מגמות אלו הייתה בלתי נמנעת כפי שמתבטא בפרשתנו,  אך העיד הקב"ה כי גאולת ישראל תיבנה בזכות חיבור עצמי של יסודות אלו.

יהי רצון שיתקיימו דברי הנביא יחזקאל (לז, יט): "…כֹּה-אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי".

ועל כך אמר הראי"ה (שמונה קבצים ז, קסג): "…ועץ יוסף ועץ יהודה נעשים עץ אחד. אורו של משיח הוא זה, ד' צדקנו זה שמו אשר יקראו לו, המלך שהשלום הוא שלו".

שבת שלום

[1] מסכת בבא בתרא (נח ע"א): "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם כקוף בפני אדם, אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם… שופריה (יופיו) דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון", וכן עוד דמויות כדוגמת האמהות וכו'.

[2] זוהר (ח"ב, כט ע"ב): "…אבל רזא דמלה דרחל ולאה תרי עלמין נינהו, חד עלמא דאתכסיא וחד עלמא דאתגליא…". (אבל סוד הדבר של רחל ולאה- שני עולמות הן, אחת עולם המתכסה, ואחת עולם המתגלה).

[3] מסכת בבא בתרא (קכג ע"א): "רב אמר לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה. שהיתה שומעת על פרשת דרכים, בני אדם שהיו אומרים שני בנים יש לה לרבקה שתי בנות יש לו ללבן גדולה לגדול וקטנה לקטן. והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת גדול מה מעשיו איש רע הוא מלסטם בריות, קטן מה מעשיו (בראשית כה, כז) איש תם יושב אוהלים והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה…".

[4] זוהר (ויחי, ער): "ותא חזי, דמעות רבות הזילה אותה הצדקת לאה בשביל שתהיה בחלקו של יעקב, ולא לאותו רשע עשו, וזהו שלמדנו, כל אדם המוריד דמעות לפני הקב"ה, אף על פי שכבר נגזר עליו העונש, יקרעו את הגזר דין, ולא יוכל העונש לשלוט עליו, מאין לנו זה, מלאה, כי נגזר על לאה להיות בחלקו של עשו, והיא בתפילתה הקדימה להינשא ליעקב, ולא ניתנה לעשו".