אנו עומדים ערב חג הסוכות, ההכנות בעיצומם, ויחד עמם השמחה וההתרגשות הגדולה לקראת הכניסה לחג, הכניסה לצילו של הקב"ה בסוכה, הרגשת החיבוק האלוקי, כתיאורו הנפלא של האר"י הקדוש:
"…והנה נודע זה שארז"ל, כי עיקר הסוכה הם ב' דפנות כהלכתן, וג' אפילו טפח, והוא ענין חיבוק הזרוע הנ"ל, והוא, כשהאדם מחבק את אשתו, הנה היא עומדת פב"פ, ואז מתחבקת בזרועו. והנה בזרועו יש בו ג"פ, א' היא הפרק הסמוך לכתף, ופרק הזרוע עצמו, ופרקי של אצבעות. והנה כשאדם מחבק, הוא מחבק בצד שמאל של נוקבא, עם פרק העליון של הזרוע עצמו, אחר כך כופף זרועו יותר, ומחבק האחור של הנוקבא, בפרק ב' של הזרוע, הרי הם ב' דפנות גמורים, ואמנם עוד כופף דופן ג' שהוא פרק היד עם האצבעות לבדם, הנכפף ומחבק צד הפנים של הנוקבא, וזהו שתים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח, כי צד הפנים של הנוקבא אינה בבחי' חיבוק כולה, רק בחי' שיעור טפח ממנה לבד…".
וננסה לבאר קצת מדוע נקרא החג הנפלא הזה 'זמן שמחתנו'? מדוע דווקא בו חזרה ושנתה התורה שלוש פעמיים את מצוות השמחה?
בסוכות אנו מוצאים שלוש מצוות:
- מצוות ישיבה בסוכה.
- מצוות נטילת ארבעת המינים (מה"ת ביום ראשון בכל הארץ, ובשאר הימים בהר הבית).
- מצוות השמחה.
וניתן לבאר שיש כאן בשלוש המצוות האלו יחד הדרכה מופלאה של התורה כיצד ניתן להגיע לשמחה בימי החג, ומתוך כך בכל השנה (דברים אלו מיוסדים על דברים שאמר בשבת מו"ר הגר"א מלמד שליט"א).
הגדרתה של הסוכה היא 'דירת ארעי', מחד הסוכה צריכה להיות ראויה לדירה, לאכילה ולשינה, מאידך מדובר בדירה ארעית, שאין בה את נוחות הבית, האקלים לא נוח כבית, ישנם רעשים ורחשים, אור וחושך לא כהרגל, זבובים, אין הסוכה רחבה ונוחה כביתנו, והתורה מצווה אותנו 'ושמחת בחגך', תלמד לשמוח בדירת הארעי, שחרר את ההתניות והקיבעונות, שאי אפשר להיות שמחים, אם לא יהיה לך את המיטה הזאת, את הכסא הזה, את הרכב הזה, את הבית הזה…השמחה לא תלוייה בגורמים חיצוניים, הסיפור שאדם מוכר לעצמו ולסביבתו, שלו רק יהיה לו את הבית הזה, במיקום הזה, עם הגימורים והאיבזורים האלה הוא יהיה שמח ומאושר הוא פשוט לא נכון, אפשר לשבת בחנייה, בסוכה וקישוטים מעשה ידי הילד הקטן שרק נכנס לגן כלנית, ולהיות שמחים ומאושרים ממש!
שמחה לא תלויה בגורמים חיצוניים אלא במה שנמצא בלב ובראש, אם אתה יודע שה' צלך, אם אתה יודע להודות על הטוב מקיף אותך, אינך צריך אלא דירת ארעי, ואתה יכול לשמוח שמחה עצומה, וזהו לימוד אדיר לשנה כולה, אינך תלוי בגורמים חיצוניים[1], לא צריך להילחץ, להתרגז ולכעוס מכך שהבית לא בדיוק כמו שאתה חולם.
שהאדם משתחרר מהגורמים החיצוניים ומשחרר את הלחץ והמתח, את המועקה הבלתי פוסקת סביב ענייני הכלכלה, הוא הופך להיות שמח ומאושר, ויכול להשקיע בתחומים הגורמים אושר ושמחה אמיתית, התפתחות רוחנית, זוגית ומשפחתית, תרומה וחסד, ועוד.
ולהשלמת השמחה התורה מצווה אותנו לקחת ארבעה מינים, צמחים פשוטים חיים וירוקים, ממגוון הצורות של הטבע, לולב ואתרוג, הדסים וערבות, ולשמוח בהם – "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", לשמוח בטבע ולשמוח בדברים הפשוטים, לשמוח בחיוניות, בצמיחה, בטבעיות, בפשטות, מי שיודע להתבונן בחלון, לראות את הזריחה והשקיעה, את הפרח והעץ, לראות בהם את אהבת ה' אותנו ולשמוח –
"צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור.
האלהות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה, להבלע בקרבה, להאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למדה זו של מלוי תשוקתנו, יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו, ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה, מוצאים מרגע ושלום במנוחתה".
אם יודעים לשמוח במה שיש, ולחוש עשיר בחלק הנפלא שה' נתן לנו, ויחד עם זה לשמוח בדברים הפשוטים, בצחוק של ילד, בחיוך של חבר, בראיית רעננות הערבה, זקיפיתו של הלולב, ריח ההדסים, ויופיו של האתרוג, נהיה שמחים מאד גם בסוכות וגם כל הזנה כולה, חג שמח!
מצרף סיפור מתוק מר' שלמה קרליבך, מומלץ להדפיס ולספר בסוכה:
בעיירה אחת, לא רחוק מקרלין, חיו שני אנשים. האחד היה עשיר מופלג שהיה לו הכול, חוץ מדבר אחד: שמחה בלב. בליל שבת ישב ליד שולחן מפואר ומלא כל טוב, אבל הוא ואשתו רק רבו וצעקו. השני, שגר מולו, היה חסיד קרלין עני ואביון אבל מלא שמחה. בשבת הוא ומשפחתו היו יושבים מול מנות צנועות ודלות – ושמחים ושרים עד לב שמיים.
העשיר סבל פעמיים. גם מהמריבות בתוך ביתו, אבל לא פחות, ואולי יותר, הוא סבל מקולות הזמרה והשמחה שעלו מבית השכן העני. כל שבת הוא איכשהו התגבר, סגר חלונות, הגיף תריסים, אבל בסוכות הסיפור הפך באמת לבלתי נסבל. שתי הסוכות, של משפחת העשיר ושל משפחת העני, עמדו ברחוב זו לצד זו, דיקט לצד דיקט, בלי שום יכולת להשתיק את קולות השמחה. והעשיר, באמצע המריבה המשפחתית הקבועה, היה שומע את השירה הנפלאה של שכניו העניים ומתפוצץ.
פעם אחת, לפני סוכות, החליט העשיר שאין לו כוח לעמוד בעוד חג כזה, והורה לכל אנשי העיירה, שהפרנסה שלהם הייתה תלויה בעיקר בו, לא לאפשר לשכן החסיד לבנות סוכה. כל מי שייתן לו חתיכת עץ – יפוטר מעבודתו. החסיד העני, שבכל שנה יצא לקושש קצת עצים וקרשים וענפים מתושבי העיירה, הבין אט אט שלא תהיה לו סוכה השנה (וכאן מוסיף קרליבך: "אתם יודעים, רבותיי, העולם חושב שהומלס הוא רק אדם שאין לו בית. אבל דעו לכם: הנשמה של יהודי היא הומלס אם אין לה סוכה לשבת בה שבעה ימים…").
הלך החסיד ברחוב, חסר אונים, ותהה איך בכל זאת יבנה השנה סוכה. פתאום הבריק בו רעיון: באותם ימים היו העשירים קונים לעצמם מצבות אבן יקרות לשים על קברם, ואילו העניים היו מסתפקים בעצים זולים. בבית העלמין של העיירה עמדו עשרות קרשים שעליהם כתוב "פ"נ" (פה נטמן), מוכנים לעת הצורך… רק "פ"נ" נכתב עליהם, בלי שם הנפטר כמובן. את זה היו משלימים בזמן הלוויה. החסיד אמר לעצמו: כמה יהודים כבר ימותו בשבעת ימי החג? ניקח לסוכה כמה קרשים כאלה, מצבות עץ, ונחזיר אותם אחרי החג. אמר ועשה. בתוך כמה שעות בנה סוכה נפלאה, מוארת וירוקה. בליל החג נכנס לשם עם כל משפחתו, והשמחה והשירה מילאו את הרחוב כולו. ו-שמחת! ב-חגך! ו-היית אך שמח! נכון שמכל כיוון היה כתוב על הסוכה "פה נטמן", אבל כשכל כך שמח בלב למי אכפת?
העשיר היה המום. הוא חשב שהשנה סופסוף הוא פטר את עצמו מסבל השמחה של שכנו – אבל לא. השמחה השנה הייתה ביתר שאת וביתר עוז. מתישהו, באמצע חול המועד, הוא לא היה יכול לסבול עוד. הוא רץ אל סוכת החסיד וצעק: מי נתן לך את העצים האלה?! איך בנית את הסוכה הזאת?! החסיד ענה: תירגע, שכני היקר. קודם כול חג שמח. אני שמח שבאת לבקר אותי. תנוח דעתך, אף יהודי בעיירה לא נתן לי קרשים, כמו שציווית. פשוט הלכתי לי בערב החג ברחובות העיירה, ופתאום ראיתי את ידידי הוותיק מלאך המוות. אמרתי לו: שלום עליך מלאך המוות, מה אתה עושה בעירנו? והוא ענה: באתי הנה בשליחות מיוחדת, באתי להרוג את הגביר הזה, עשיר העיירה. בשלב הזה פניו של העשיר החווירו, והחסיד המשיך וסיפר שאמר למלאך המוות: לא כדאי לך להרוג אותו. אל תבזבז עליו את האנרגיה היקרה שלך, הלוא הוא כבר מת. הוא יותר ממת. הוא מת במיתה משונה אלף פעמים ביום. הוא מלא רק בכעס ועצבות, אין לו טיפת שמחה, ותאמין לי, זה מתחת לכבודך להתעסק עם סחורה כזו. ענה מלאך המוות: אני מודה לך מאוד, חסכת לי עבודה, ולאות הוקרה אני רוצה לתת לך במתנה את כל העצים של בית הקברות. והנה, סיים החסיד, תסתכל על קירות הסוכה שלי: פה נטמן ופה נטמן ופה נטמן…
דבריו של החסיד חדרו ללבו של הגביר. הוא התחיל לבכות, ואחרי שנרגע מעט אמר לחסיד: אנא, מחל לי, ואמור לי מה אני יכול לעשות, איך להוציא את העצבות מהלב. גלה לי את הסוד שלך. איך לי יש הכול ואין לי שמחה, ולך אין כלום ואתה שמח? ענה החסיד: אם אתה רוצה להיות שמח, תרשה לי לקחת אותך איתי לקרלין, לרבנו הקדוש, ושם תלמד מהי שמחה אמיתית. וכך היה. הגביר התקרב לתורה ולחסידות והפך ליהודי שמח.
[1] ואולי אפילו לחשוב על שינוי סדרי ההשקעה, משפחה מומצעת מוציאה על דיור כ-25% מהוצאותיה, ועל רכב כ-20% (נתוני הלמ"ס), אם מצמצמים את ההשקעה בתחומים אלו (לדוגמא מחיר מומצע לדירת 4 חדרים בשכונות הדתיות בפ"ת וגב"ש כשני מליון שקלים, לעומת זאת בהר ברכה דירת 5 חדרים (130 מ"ר) עולה כחמש מאות אלף שקלים), ניתן להעלות את ההשקעה במשפחה ולהגדיל את המשפחה, ולזכות לשמחה ואושר אמיתיים, והשתחרר מהמרוץ.
