דבר תורה לפרשת עקב – שבח ארץ ישראל

בפרשת עקב, כמו בכל ספר דברים, אנו ממשיכים בהכנות לכניסה לארץ.

ספר דברים, הוא משנה תורה, חזרה על כל התורה כולה. חזרה במבט של יישום ומימוש התורה, במבט של חיי התורה שאפשריים באמת רק בארץ ישראל.

התורה משבחת עוד ועוד את ארץ ישראל, ודומה שאין פסוקים מופלאים כפסוקים המופיעים בפרשתנו:

• שבח הארץ בארציות:

"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה, אשר נתן לך, לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת".

• שבח הארץ ברוחניות:

"ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

ונבאר את הדברים על דרך הפשט ועל דרך הדרש:

בפשט, יש כאן הדרכה אלוקית לראות את טוב הארץ, את המים, הפירות, המחצבים השפע והברכה, ולהודות לה' על כל הטוב הנפלא הזה. בימים אלו בהם רבים מטיילים בשבילי ארצנו הקדושה והיפה, זוהי הדרכה הלכה למעשה: לראות את טוב הארץ, ולשבח לה' על הטוב הגדול הזה.

את השבח הרוחני, אנו מבינים היטב: דע שאתה נמצא בארץ קדושה, ארץ הנבואה, ארץ שיש בה את האפשרות לחיות את חיי התורה. אבל מה הסיבה שהתורה חוזרת ומשבחת את הארץ, במובן הארצי כל כך?

בכדי לבאר את העניין אביא את דבריו של מו"ר הרב אליעזר מלמד שליט"א, בפתח ספרו פניני הלכה, ליקוטים בענייני העם והארץ, וזו לשונו:

"חטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים. מתוך התבוננות בכוחות השונים שבעולם, הגיעו אנשים לתפיסה כי גם שורשי הכוחות הם נפרדים. ועל כן ישנם אלים שונים, וכל אחד מהם שולט בתחומו המיוחד.

הפירוד הגדול ביותר שישנו בעולם, וממילא בתפיסת העבודה הזרה, הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעיתים נחשב לפירוד בין הטוב והרע. וכיוון שבחוץ לארץ יכול היהודי לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה מזה כאילו דבר ה' מתגלה בתחומי הרוח בלבד, וכאילו אינו יכול להתגלות בתוך המציאות הגשמית הממשית. ואין פגיעה עמוקה יותר באמונת ישראל, מאשר לומר שהוא יתברך יכול להתגלות רק בצדדים הרוחניים שבחיים, כאילו כל התחום הגשמי מתקיים בלעדיו ואף בניגוד לו. ולכן הדר בחוץ לארץ, במקום שהאמונה מתגלה בחיי הרוח בלבד, נחשב כמי שעובד עבודה זרה, ואין לו א-לוה, כי ה' אלוהינו הוא אחד, וזה שגר בחוץ לארץ אינו מתקשר עם ה' אחד, שמחיה את השמים ואת הארץ.

לעומת זאת, סגולתה של ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש. אע"פ שהיא ארץ גשמית – היא קודש, וניתן לגלות גם בגשמיותה את דבר ה'. לשם כך בראה הקב"ה. ולכן מצווה ליישב את הארץ, לבנות בה בתים ולנטוע עצים. ולכן גם פירותיה קדושים, ובשנת השמיטה נצטווינו להפקירם לכל, ובשאר השנים נצטווינו להפריש מהם תרומות ומעשרות.

נמצא אם כן, שבארץ ישראל מתגלה האמונה האחדותית, שהיא עיקר ויסוד אמונת ישראל, וכפי שאנו אומרים בכל יום שחרית וערבית: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד", הקב"ה ברא את כל העולם, את השמים, את הארץ ואת כל אשר בם, את הרוחניות והגשמיות. ותפקידנו להיות דבקים בה' בכל תחומי החיים.

וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל: 'הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה…".

לאור דברים אלה ניתן להבין שאדם מאמין רואה את החיבור בין הקדושה לבין המציאות, שבמציאות השלימה הרוחניות והגשמיות מחוברים. במציאות זו הצדיקים גם יפים באופן פיזי, כדברי הגמרא (ב"ב נח, א):"שופריה (יופיו של) דרב כהנא,  מעין שופריה דרב, שופריה דרב, מעין שופריה דרבי אבהו, שופריה דר' אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון". וכדברי הגמרא (ברכות מג, ב): "ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון שנאמר' ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון". (וכן במקומות נוספים רבים).

דברי הרב קוק מבוססים על דברי הגמרא שדורשת מפסוקים אלו יסוד הלכתי הנוגע לסדר קדימה בברכת הפירות, וכך מספרת הגמרא במסכת ברכות (מא, ב):

"רב חסדא ורב המנונא היו יושבים בסעודה. הביאו לפניהם תמרים ורימונים. נטל רב המנונא תמר וברך עליו בראשונה. שאל אותו רב חסדא: ולא סבור מר המוקדם בפסוק זה (של שבעת המינים) קודם לברכה? (והרי רימון קודם בפסוק לתמר). אמר לו רב המנונא: זה (תמר) שני לארץ (הנזכרת בפעם השניה) וזה (הרימון) חמישי לארץ (הנזכרת בפעם הראשונה)".

ומסיימת הגמרא שרב חסדא כה התפעל מתשובתו של רב המנונא עד שאמר לו: "מי יתן לנו נגרי דפרזלי ונשמעינך", היינו: "מי יתן לנו רגליים של ברזל ונשמשך ונלך אחריך תמיד" (רש"י). לאור סוגיה זו נפסקה הלכה למעשה בשולחן ערוך (רי"א סעיפים א, ג):

"היו לפניו מיני פירות הרבה, אם ברכותיהם שוות ויש בהן ממין שבעה, מקדים מין שבעה… וכל הקודם בפסוק 'ארץ חיטה ושעורה' קודם לברכה. אבל 'ארץ' בתרא הפסוק העניין וכל הסמוך לו חשוב יותר מהמאוחר ממנו ל'אר'ץ' קמא. הלכך תמרים קודמים (אפילו) לענבים שזה שני ל'ארץ' בתרא וזה שלישי ל'ארץ' קמא".

ומבאר את הדברים בדרך הדרוש הרב קוק זצ"ל:

"חיבת הארץ היא יסודה של תורה… על כן סדרי קדימתן של הברכות תלויים במידת סמיכותם של המינים אל הזכרת הארץ בתורה, להורות כי כל הקרוב קרוב יותר לארץ ישראל, ומי שיש לו יותר קשר אהבה לארץ ויותר השתדלות בישובה – הוא מוקדם לברכה.

והנה חיבת הארץ מחולקת לפי מעלת האנשים: יש מי שמחבב את ארץ הקודש כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ ובשביל התכלית העליונה הנמצאת בה… ויש מי שמחבב את הארץ ומשתדל בישובה בשביל התכלית של המנוחה החמרית לכלל ישראל, שהוא גם כן דבר טוב ונשגב, ובכל זאת לא בא עד למעלה הראשונה… על כן רמוז כאן בפסוק קירוב הברכות לארץ בשתי מערכות: חמישה מינים, כנגד ההשתוקקות לארץ באופן העליון המעולה… ושני מינים, כנגד המכירים את ההשלמה הטבעית.

ולמדנו מכאן כמה גדולה המעלה של מי שמשתוקק לישב את ארץ הקודש אפילו לשם התכלית החמרית של הכלל, כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני והתכלית העליונה בֹא תבוא…

על כן מי שיש לה קרבה יתרה לארץ ישראל אפילו במדרגה הנמוכה, יש בזה לחזקו ולאמצו ולהקדימו בברכה, ממי שמתאחר ומתרחק. ואע"פ שבתוך הלב יהיה המתרחק בעל דרגה יותר עליונה, מכל מקום ישוב הארץ וחיבתה בפועל קודם לברכה.

ויש לנו ללמוד מכאן שצריך לחזק את הכוחות החומריים של כלל האומה, ומזה יבוא גם כן חיזוק לכוחות הרוחניים. …ולפיכך אמר רב חסדא: 'מאן יהיב לן נגרי דפרזלי ונשמעינך' היינו – מי יתן לנו חוזק גופני וכח חמרי אמיץ כברזל, להיות שרירי הגוף חזקים ונוכל לקבל ממך שלמות רוחנית גדולה כמידתך, לחבב את החוזק החומרי שהוא מביא ודאי לחוזק הרוחני…".

והארות קטנות מדבריו:

ברכה מיוחדת לת"ח אוהבי ובוני הארץ.

הכרה בברכה המיוחדת של בוני הארץ, אפילו ממניעים 'חילוניים'.

חיבור בברכה המשותפת בין אוהבי ובוני הארץ – אנשי התורה ואנשי העבודה.

בוני ואוהבי הארץ, יגיעו בסופו של תהליך לאהבת ה', הברכה החומרית והרוחנית תתחבר.

יהי רצון שנזכה לראות את ברכת הארץ, לחבר את כל רבדי המציאות והחיים.