חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

הלכות שבת

כב' הרב שליט"א שלום בהלכות שבת "חשמל ומכשיריו" בסעיף הדן בהפעלת מדיח כלים בשבת כותב כב' הרב שבחימום המים בשבת עוברים על איסור בישול. מאידך, בהמשך כותב כב' הרב ש"אם ינתקו את המנגנון התולה את הפעלת המדיח בסגירת הדלת….מותר גם שלא בשעת הדחק להניח שם כלים מלוכלכים כדי לנקותם במשך השבת" שאלתי, ניתוק המנגנון עוקף את הפעלת המדיח, אבל עדיין נשארת בעיית חימום המים בשבת שהרב כתב שזה איסור בישול. לכאורה, מה ההבדל בין בישול המים במדיח לבין הנחת תבשיל חי על פלטה עם שעון שבת. בברכת אך טוב וחסד ירדפו את כב' הרב כל ימי חייו דוד כהנא

אין בעיה בחימום המים, שהרי המדיח מופעל על שעון שבת מלפני השבת, וכיוון שבפעולת סגירתו בשבת לא עושה כלום, שכן המדיח יפעל בכל מקרה, נמצא שלא עשה שום פעולת איסור בשבת.

לגבי אוכל חי שמניח על הפלטה לפני שבת, חששו חכמים שמא מתוך שאדם להוט שתבשילו יתבשל כראוי לסעודת ליל שבת, ייטיב את האש אחר כניסת השבת, ויעבור על איסורי הבערה ובישול. כפי שמובא בפניני הלכה פרק י' סעיף יד, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור.

אבל אין גזירה כזו לגבי מדיח כלים.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-30 07:04:27

האם ציפוי אבן / שיש נחשב כמתכת או חרס

שלום, ראיתי בפניני הלכה שיש הבדלים בין כלי עץ וחרס לבין כלי מתכת. למשל כתוב: מחלוקת זו קיימת כיום לגבי כלי חרס ועץ, וכלי מתכת וזכוכית שלא נוקו היטב עם סבון. אבל בכלי מתכת וזכוכית שנוקו כראוי עם סבון, הואיל וידוע שלא נותר בהם שום טעם מהמאכל הקודם, בני כל העדות רשאים לנהוג כדעה המקילה, כמבואר להלן לב, יא, 14. אמנם לכתחילה כדי לשמור על ההפרדה בין בשר לחלב, נוהגים כמבואר למעלה. קניתי סיר שכתוב עליו: non stick – solid rock ובעברית כתוב – ציפוי שיש טבעי – נון סטיק. ציפוי חדשני, חזק ועמיד מכל ציפוי אחר, מונע הידבקות של המזון. השאלה היא האם הסיר הזה נחשב כחרס או כמתכת. תודה רבה

עיקר הקולא שנאמרה לגבי כלי זכוכית ומתכת ללא ציפוי שייכת גם בכלים אלו, וכפי שמובא בפניני הלכה לגבי כלי חרס מצופים, וכך מובא בסיכום הדברים בספר הקיצור לפניני הלכה:

מאכלים שבושלו בכלים שלא הוכשרו

יא. טעה ובישל או אפה או חימם לחום גבוה מאכל בכלי איסור שנוקה היטב עם סבון אך לא עבר הכשרה, או שבישל חלב בכלי בשרי ולהפך: אם הכלי עשוי זכוכית או מתכת, המאכל לא נאסר, כיוון שכיום כלים אלו איכותיים ואינם בולעים לתוכם טעמים. אמנם צריך להכשיר את הכלי כפי שציוותה התורה (במדבר לא, כא-כג. ביאור הסוגיה בפנה"ל, ו-י). וכן דין כלי אמייל וארקופל.

גם בכלי חרס המצופים בשכבת זכוכית דקה המצויים כיום (פורצלן-חרסינה), ניתן להקל בדיעבד, ובתנאי שאין בהם סדקים. לכן אם למשל חימם במיקרוגל מאכל בשרי בכלי פורצלן חלבי נקי – המאכל מותר, ובמקום הצורך ניתן להכשיר את הכלי בהגעלה (לעיל, י).

יב. כלי מתכת המצופים בשכבת טפלון דקה, בולעים ופולטים טעמים בשכבה זו, וכך המציאות בשאר סוגי הכלים. לכן אם למשל חימם במיקרוגל מאכל בשרי בכלי פלסטיק חלבי נקי עד שנעשה רותח – המאכל אסור, שכן אין בתכולת כלי פי שישים מדפנותיו, וממילא הטעם הבלוע בדפנות הכלי עלול להיות ניכר במאכל.

אבל אם עברו 24 שעות מהרגע שבו בישלו או חיממו בכלי מאכל חלבי, טעם החלב הבלוע בכלי נפגם, וממילא כיוון שלא נותן טעם טוב של חלב במאכל הבשרי, אינו אוסר אותו (ועי' לעיל כה, יח). וכשיש ספק אם עברה על הכלי יממה משעת בליעת האיסור או הבשר/חלב, מחשיבים אותו כמי שעברה עליו יממה.

יג. ידע שהכלי לא הוכשר ובכל זאת עבר והכין או חימם בו מאכל – התבשיל אסור עליו ועל כל מי שבישל עבורם, בין אם הכלי ממתכת וזכוכית ובין אם מסוג אחר ועברה עליו יממה. אמנם לאנשים אחרים מותר לאכול את התבשיל אם הוא נעשה בכלי זכוכית או מתכת ללא ציפוי טפלון, או בשאר כלים לאחר יממה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-30 06:26:01

כשרות

אני עובד במקום שלא שומרים תורה ומצוות. אין כשרות במקום מדובר בדיוק מוגן. הם מחממים אוכל בשבת. האם יש היתר כל שהוא לאכול במקום? ואם כן מה אפשר לאכול. המוצרים עצמם כשרים.

אפשר לאכול אוכל שלא בישלו או חיממו אותו שם, כגון ירקות ופירות, לחם קנוי, גבינה וכדומה.

כמו כן, אפשר לחמם במקרוגל או בתנור שלהם אוכל שלך כשהוא סגור בתוך קופסה או לפחות מכוסה, ובלבד שמונח על משטח נקי.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-30 00:43:48

שלב איסור קירבה בלידה

ממתי אסור לי לגעת באשתי כשמתקרבת ללידה האם מהצירים? ירידת מים? או מאחרי הלידה

עניין זה נמצא בפניני הלכה טהרת המשפחה פרק ט. אביא לך את הדברים מתוך חוברת הקיצור לפניני הלכה – זוגיות ומשפחה, שיצא בקרוב:

מאימתי היולדת נטמאת

ח. מעת שיצא ראשו של התינוק או רוב גופו, גם אם לא יצא עימו דם, היולדת נטמאת מהתורה בטומאת לידה. אבל לפני הלידה, אף אם ראתה כתמי דם על בגד צבעוני או על תחבושת הגיינית או על נייר טואלט, אינה טמאה (לעיל ב, ז). אמנם אם ראתה דם רב, נטמאת. ועדיף שלא תבדוק את עצמה בבדיקה פנימית, כדי שלא תיכנס לספק.

ט. בדקה המיילדת את שיעור פתיחת צוואר הרחם והופיע דם מועט על הכפפה; אם ברור לה שמקור הדם מפציעת צוואר הרחם שנעשה רגיש מאוד לקראת הלידה – היולדת טהורה. ואם היא מסופקת אולי הדם מהרחם – היולדת טמאה.

י. הפרדת קרומים (סטריפינג) מדופן הרחם לזירוז הלידה הגורמת ליציאת דם בעקבות פציעת הרחם, אינה מטמאת כל זמן שלא החל לזוב דם רב.

יא. ירידת מים שאין בהם דם, אינה מטמאת. וכן אם יצא מצוואר הרחם 'פקק הרחם', כל שאין בו צבע דם – טהורה. ואם יש בו צבע דם, יש מחמירים, והרוצים להקל רשאים.

עזרת הבעל ליולדת

יב. נטמאה האישה לפני הלידה, ויש הכרח לתמוך בה בכניסתה לאמבולנס או בהליכתה לבית החולים – אם אין שם אישה שיכולה לעזור לה, בשעת הדחק יכול בעלה לעזור לה (לעיל ג, יג).

יג. משנטמאה האישה אסור לבעלה להסתכל במקומות המכוסים שבגופה (לעיל ג, ה). לפיכך אם היא רוצה שבעלה יהיה איתה בחדר הלידה, נכון להקפיד שעד תחילת הלידה תהיה מכוסה, והבעל יעמוד למראשותיה, כך שגם כשיבדקו אותה, המקומות המכוסים שבגופה לא יתגלו בפניו.

ובעת הלידה עצמה, כאשר אין אפשרות להסתיר את המקומות המכוסים, המחמירים נוהגים לצאת מהחדר או לעבור אל מעבר לווילון. ויש שנשארים ליד היולדת תוך הקפדה לעמוד באופן שלא יראו את המקומות המכוסים.

יד. נכנסה היולדת לחרדה קשה, ודורשת שדווקא בעלה יאחז בידה לשם תמיכה רגשית בשעת הצירים הכואבים והלידה – יש להקל (לעיל ג, יג-יד).

לאחר הלידה

טו. לאחר הלידה מצווה ליולדת ולבעלה להודות לה' בברכת תודה; על לידת בן יברכו "הטוב והמטיב", ועל לידת בת "שהחיינו" (עי' בהלכות ברכות יז, לג-לה).

טז. על היולדת ומשפחתה לשים לב למצבה הגופני והנפשי, וליצור לה תנאים נוחים כדי שתוכל להתאושש לאחר הלידה על ידי שינה מרובה ככל האפשר, שכן בלעדיה הדכדוך המצוי בתקופה זו עלול להפוך לדיכאון.

יז. כאשר היולדת סובלת מדכדוך שאינו עובר, יש לפנות לרופא משפחה כדי לקבל תרופות קלות על מנת להקל על הדכדוך ולמנוע התדרדרות. ובמצב חמור יותר שהגיע לדיכאון, חובה להיעזר בתרופות חזקות יותר שניתנות על ידי פסיכיאטר. במצב זה אין להתמהמה או להסתפק בטיפולים אלטרנטיביים, הואיל ומדובר במחלה מסוכנת.

יח. לאחר שייפסק הדימום מרחמה של היולדת, בין אם היתה זו לידה טבעית או ניתוח קיסרי, תעשה הפסק טהרה ותספור שבעה נקיים ותטבול. ואם לאחר שתיטהר תראה שוב דם, תחזור על תהליך הטהרה ככל אישה שראתה דם וסת.

יט. אם אירע מקרה נדיר שיולדת נקבה הצליחה לסיים שבעה נקיים לפני תום שבועיים מלידתה, תמתין עד סיום ארבעה עשר יום ורק אז תטבול. ואם ילדה בניתוח קיסרי, יכולה לטבול מיד בסוף השבעה נקיים (דין 'דם טוהר' מהתורה מבואר בפניני הלכה, סעיף ח).

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-30 00:46:30

האם מותר ליהנות ממלאכה שנעשתה ביום טוב באיסור?

האם מותר ליהנות ממלאכה שנעשתה ביום טוב באיסור?

עניין זה מובא בפניני הלכה מועדים, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה:

הנאה ממלאכה שעשה באיסור ביום טוב

אף שבשבת במקרים מסוימים אסור ליהנות מפעולה שנעשתה באיסור (שבת פרק כו), ביום טוב יש אומרים שבדיעבד מותר ליהנות מפעולה כזו. והכל מסכימים שאם המלאכה שנעשתה באיסור היא מלאכה שהותרה לצורך אוכל נפש, אף שלא נעשתה באופנים המותרים, מותר ליהנות ממנה.

הנאה ממלאכה שעשה באיסור בחול המועד

כח. העושה במזיד מלאכה אסורה בחול המועד, אסור לכל ישראל ליהנות ממנה עד סוף החג אף אם יש בדבר הפסד, ולאחר החג מותר ליהנות ממלאכתו. ואם עשה את המלאכה בשוגג, מותר גם לו ליהנות ממנה בחג (ועי' בהלכות שבת כו, א-ז).

כט. שוגג הוא רק מי שחשב שהיה מותר לו לעשות מה שעשה, אבל אם לא היה בטוח שהדבר שעושה מותר בחול המועד ולמרות זאת עשה אותו, נחשב מזיד.

 

הלכות שבת:

כו – מעשה שבת ולפני עיוור

הנאה ממלאכה שנעשתה בשבת

א. איסור תורה שנעשה במזיד על ידי יהודי שעבר גיל מצוות, אסור לו עצמו ליהנות ממעשיו לעולם, ולכל ישראל מותר ליהנות ממעשיו רק במוצאי שבת. ואם עשה את המלאכה בשוגג, מותר גם לו ליהנות ממעשיו במוצאי שבת, ובמקום הצורך מותר ליהנות אף בשבת עצמה. אבל אם קטף פירות, צד דגים או חלב פרה בשוגג, אסור ליהנות מהם בשבת אף במקום הצורך, כי הם מוקצה.

ב. איסור מדברי חכמים שנעשה במזיד, מותר גם לו ליהנות ממעשיו במוצאי שבת. ואם עשה את האיסור בשוגג, מותר ליהנות ממעשיו אף בשבת עצמה (דין קטן מבואר בפרק כד, ה. ודין גוי בפרק כה, י-יא).

ג. גדר מזיד ושוגג: חילוני שיודע שאולי הדבר שעושה אסור בשבת, נחשב מזיד ולא שוגג. וכן דתי שלא בטוח שהדבר שעושה מותר בשבת, נחשב מזיד. עשה את האיסור כמתעסק, כגון שנשען על קיר ובטעות גרם להדלקת האור, כיוון שלא היתה לו שום כוונה להדליק את האור, אין איסור ליהנות ממה שעשה. אבל מי שהדליק את האור בהיסח הדעת, כפי שהוא רגיל להדליק במשך כל השבוע, נחשב כשוגג ולא כמתעסק.

ד. כאשר אסור ליהנות מהאיסור בשבת, מותר לעשות מה שהיה יכול לעשות לפני כן בדוחק, אף שכעת ניתן לעשותו ביתר קלות (כמבואר בפרק כה, יא). אבל מה שלא היה יכול לעשות – אסור, כגון לקרוא ספר חול לאור החשמל, או להתחמם ליד התנור, או ליהנות משמיעת שיר. וכשלא נוח לצאת מן המקום, אין חובה לצאת, הואיל והודלקו בניגוד לרצונו והוא אינו רוצה ליהנות מהם. ואם אפשר, יפתח את החלון כדי שלא ליהנות מהחימום.

היתרים

ה. נעשה דבר שיש אומרים שהוא מותר, אף שלמעשה נוהגים להורות כדעה המחמירה, בדיעבד מותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת, אפילו אם נעשתה במזיד. דוגמאות: חיממו על הפלטה מרק קר; עירו על שקית תה ישירות מהמיחם; ביררו פסולת מאוכל סמוך לסעודה. וכן הדין כאשר נעשתה מלאכה בזמן תוספת שבת, או בזמן בין השמשות של כניסת השבת.

ו. איסור שנעשה במזיד אך לא שינה דבר בגוף החפץ, כגון שהביאו מאכלים ברכב, או שהעבירו חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד, בשעת הדחק אפשר ליהנות מהם בשבת. ואם אפשר היה להגיע בהיתר אל החפץ, כגון שהביאו אוכל ברכב מבית הנמצא מספר רחובות משם, ניתן להקל בשעת הצורך. אבל כאשר הנאתו תגרום שימשיכו לחלל שבתות בעתיד, אין ליהנות מהאיסור.

ז. כאשר על ידי המלאכה האסורה נעשתה פעולה אחרת מותרת, מותר ליהנות ממנה. כגון שתיקנו באיסור כלי לפיצוח אגוזים, ועברו ופיצחו בו אגוזים – מותר לאוכלם, כיוון שבפעולת הפיצוח עצמה אין איסור. וכן כאשר הביאו מפתח באיסור ופתחו את הדלת, מותר להיכנס בה. וכן כאשר פתחו באיסור דלת של מקרר שהנורה שלו עובדת, מותר להוציא מהמקרר מאכלים (ולגבי סגירתה עי' בפרק יז, יא).

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-27 20:36:04

יש לך שאלה?

פרשת מסעי – ולא תחניפו את הארץ – איסור החנופה

לקראת סוף פרשת מסעי, התורה מזכירה את הטיפול ברוצחים, רוצחים בשוגג ורוצחים במזיד, כחלק מההכנה לכניסה לארץ, צריך לדעת איך להתייחס לרוצחים, איך להוקיע ולהוציא מהחברה את האנשים השפלים ביותר שלא רואים את הערך האדיר בחיי האדם ומעיזים לזלזל בו הן בכוונה והן בשגגה, ובתוך הדברים מזהירה התורה על איסור החנופה:

"כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרצח…ולא תיקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת ולא תיקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן, ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה, כי אם בדם שופכו ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל"

פשט הפסוקים ניתן לפרשו כך, כאשר אדם הוא רוצח, דינו הוא שהוא חייב מיתה, ואם אתה מחניף לרשע, ואתה לא מראה לו את האמת, את החומרה הנוראה שבמעשיו, כך הארץ לא תגלה את הברכה והטובה שבה, ולא תגלה לך את האמת שבה (עיין מלבי"ם ורש"ר הירש שכתבו בדומה לזה), כי הארץ היא ארץ ה', שחותמו אמת, והארץ לא סובלת שקר ורשע.

מתוך פסוקים אלו למדו חז"ל בספרי את האיסור החמור של החנופה, "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ", "זו אזהרה לחנֵפים", כלומר איסור חנופה לעושי עוול. ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי מקרא זה עוסק באיסור לקחת כופר נפש עבור רוצח במקום להמיתו, כפי שניתן להבין מהפסוקים הקודמים, אך העיקרון הוא האיסור להחניף כפי שבארנו לכן מובן מדוע יש מרבותינו הראשונים שכתבו שדרשה זו של חז"ל אינה להראות 'אסמכתא' בתורה לאיסור החנופה, אלא החנופה היא איסור גמור מן התורה.

וננסה לבאר מעט איסור חמור זה (בתוך הביאור מובאים ציטוטים מדברי הרב מלמד בפניני הלכה ליקוטים ב, א, יז):

נפתח בדבריו של מרן רבי ישראל מאיר הכהן, בספרו חפץ חיים:

"ולפעמים עובר עוד על איסור חנופה שהוא להרבה גאונים (הרא"ם בעל התוספות וגאון ור"ש בן גבירול) לאו גמור, והוא לאו דלא תחניפו את הארץ, כגון אם מתכוון בסיפורו הלשון הרע והרכילות כדי להחניף להשומע, שהוא יודע שיש לו על אותו פלוני שנאה מכבר ועל ידי זה ימצא חן בעיניו, והוא עוון פלילי כי המעט ממנו אשר אינו מקיים מצות הוכחה (שהוא מצות עשה דאורייתא) להוכיחו על השנאה אשר בינו בין חבירו אבל גם יחזיק בסיפוריו את השנאה אשר ביניהם מכבר ועל ידו ישנה באיוולתו יותר ויותר ויולד מזה מחלוקת חדשה ועוד כמה קלקולים השם ישמרנו.
ודע דעוון זה בעונותינו הרבים מצוי הרבה מאוד והוא כשאחד מספר בגנות חבירו והשומע אף שמכיר שדבר זה שדיבר על חבירו שלא מן הדין הוא אף על פי כן הוא ג"כ מנענע ראשו לדבר זה ומחליק גם הוא את הדבר בלשונו שמוסיף איזה תיבות לפגם, מפני שהמספר לפעמים הוא בעל בית חשוב וכדומה שיש לו ממנו טובות או שירא שיחזיקו אותו לאינו חכם וכדומה, ועל כן יסיתנו היצר מפני הדחק שיסכים גם הוא לזה. אבל תדע אחי שזה הוא בעצם לאו דחנופה אפילו אם רק יוסיף איזה תיבות…וחייב אדם למסור עצמו לסכנה ואל ישיא את נפשו עוון אשמה בזה. ועל פי התורה צריך בשעת מעשה על כל פנים להתחזק מאוד שלא לסייעו אפילו בתנועה אחת שיראה ממנה שהוא מסכים לסיפורו, ועל זה שייך מאמר חז"ל בעדיות פרק ח' מוטב שיקרא אדם שוטה כל ימיו ופו'. וזה הוא אפילו אם הוא מבין שדבריו בתוכחה לא יהיו נשמעין להמספר דאי לאו הכי בוודאי חייב להוכיחו גם כן על זה"

איסור החנופה הוא חמור מאד, כי החנופה לרשע גורמת לחיזוק הרשע והרשעים, והחלשת הטוב והטובים, אם אפשר מצווה עלינו להוכיח את הרשע על מעשיו הרעים ולמחות בו ואם הוא לא מקבל את דברינו לשונאו ולעשות עימו מחלוקת, איננו אנשי מלחמות, איננו אוהבים להילחם, אך לעיתים אין ברירה ומצווה גדולה להילחם ולהיאבק ברשעים, ומי שלא נאבק עימם ויש לו את הכוח והעוצמה לעשות זאת הוא הופך להיות שותף למעשיהם, כפי שכותב הרב מלמד בפניני הלכה (ליקוטים ב, א, יט): "אנשי האמת הם אלו שעומדים בגבורה כנגד הרשעה, ונזהרים שלא לחלוק על אנשים טובים. ואלה שיראת השמיים שלהם מזויפת, מנצלים את איסור המחלוקת כדי להחניף לרשעים בעלי עמדה, אבל מוצאים כל מיני צידוקים כדי לעשות מחלוקת "לשם שמיים" כנגד אנשים טובים וישרים שחלשים מהם".

אך גם שאין בכוחנו להוכיח, למחות ולהילחם, נצטוונו לכל הפחות שלא לחזק את הרשע בדברי שבח וחנופה. שהרי כל המחניף לרשע מחזקו ומעודדו להמשיך בדרכיו, ונמצא שנעשה שותף בחיזוק הרע בעולם. וזהו שנאמר (משלי יז, טו): "מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק – תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם", לכאורה יש מקום לומר מובן לנו שייתכן שבשל פחד או טובות הנאה, מעמד חברתי וכבוד ירצה האדם להחניף לרשע, אך מדוע שהאדם ירשיע צדיק? – התשובה העצובה היא שהדברים מגיעים יחד, האדם מחניף לרשע, אך לנגד עיניו מתייצבת דמותו הישרה, הטובה והאמיתית של הצדיק וגורמת לתמיכתו ברשע וברע לבלוט ולהראות לא טוב, לכן כדי לחזק את חנופתו הוא 'נאלץ' להראות לכל הצדיק איננו צדיק והוא טועה ושוגה במעשיו, שהוא לא הגיוני ולא ראלי, מנותק מהמציאות, לא מחובר לחיים, ועוד ממיני הטענות השונות, כדי להצדיק את התחברותו ותמיכתו ברע, ועל כך נאמר – תועבת ה' גם שניהם!

עוד אמרו חז"ל (סוטה מא, ב), שעונשו של המחניף לרשע שנופל בגיהנום, ואפילו עוברים שבמעי אמם מקללים אותו, ולבסוף ייפול הוא או זרעו בידו של אותו הרשע שחיזק בחנופתו.

מדוע עונשו של המחניף שעוברים במעיי אימם מקללים אותו? – העוברים הם בעצם הדור הבא, הם העתיד שלנו, ייתכן שכרגע אין אפשרות להילחם ברשע, ידו תקיפה וכוחו חזק, אך אם מחניפים לו, גורמים לכך שהחזון לא מוצב, שהאמת והאידאל לא מוצגים כראוי, וממילא גם שתהיה הזדמנות לתיקון היא תמומש כי לא ברור מהי האמת, מהו הטוב, ומהו הדבר הנכון והצודק.

החנף בטוח שהוא מרוויח מחברותו אל הרשע, אך חז"ל חושפים את האמת, סוף נופל הוא או זרעו בידו, הרשע הוא אגואיסט ואנוכי, רוצה רק את טובתו והנאתו, וגם מי שמתחבר אליו בסופו של דבר הוא יבגוד בו וינצלו, ישתמש ויזרוק, דרך רשעים אין לה קיום, יש לה רק שתי אפשרויות, שהצדיקים ינצחו ויעשו דין ברשעים או שהרשעים עצמם יפלו ויחריבו את עצמם כי כל אחד רוצה רק את טובת עצמו והנאת עצמו וסוף דבר יכלו אלו את אלו, לכן אומרים חז"ל לחנפן, פקח את עיניך וראה שהטובה הזמנית שיש לך בהתחברות אם הרשע סופה נפילה, צער וכאב

ואפילו אם אינו משבח את המעשים הרעים שעשה, אלא רק מכבדו ומשבח את כלל אישיותו, עובר על איסור חנופה. שכן, גם אם הוא רוצה לשבח דבר טוב שעשה, חובה עליו להזכיר גם את מעשיו הרעים, כדי שלא ילמד הציבור לילך בדרכיו (שערי תשובה ג, קפט). וכן נאמר (משלי כח, ד): "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע".

ואפילו במקום שאין בידו למחות, כגון שמדובר במלך או שר שלא ישמע לו, לכל הפחות לא יחניף לו למרות אי הנעימות שבדבר.

וצריך אדם להיות מוכן להפסיד ממעמדו או ממונו ובלבד שלא יתחנף לאדם שאינו ראוי לכבוד (ע' שערי תשובה ג, קצב-קצג).

והדבר הגרוע ביותר הוא שיש מנהיג שעושה מעשים רעים, ובסביבתו עדת חנפנים, שהמנהיג מקדמם, והוא מזיק למדינתו ולעמו והם לא מוחים בו, כי מעשיו מזיקים לכלל האומה, ואין צורך להרחיב מילים על מצבנו וזמננו.

אך חברה שבה האמת היא המובילה, והצדיקים והטובים הם גם גיבורים ואמיצים, אז יש לה תקווה לתיקון והתעלות, למגר את הרע מתוכה, ולהתעלות לדרך טובה שתביא ברכה.

יהי רצון שנדע לשבח את הטוב ולהילחם ברע, להיזהר מחנופה, ולשבח את הטוב ולחזק את הטובים!

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן