אחד הדברים המופלאים שאנו מוצאים אצל יעקב אבינו, הוא רצונו הגדול לתקן את העולם. יעקב אבינו אינו פסיבי, הוא יוזם ופועל בכל כוחו לתיקון העולם. הוא מגיע לחרן ורואה את הרועים, ובאופן מיידי פותח בנאום תוכחה נמרץ: "ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו". סביר להניח שרוב ככל האנשים, גם אם היו ערניים לשים לב לבטלה ולעצלות של הרועים, והיו חשים שאין זה הדבר הנכון והישר לעשות, היו שומרים מחשבות אלה לעצמם, ולא היו ממהרים להעיר ולדבר. אולם, יעקב אבינו לא מסוגל להישאר אדיש למציאות הלא מתוקנת הנגלית לעיניו, הוא חש צורך פנימי, המלווה באומץ וגבורה, לפעול לתיקון המציאות.
ניתן להבחין בתכונתו זו של יעקב עוד לפני כן. בדרך לחרן יעקב אבינו חולם חלום נבואי על סולם שרגליו מוצבות ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכים עולים ויורדים בו. מיד כשקם יעקב בבוקר, הוא מציב מצבה, קורא את שם המקום בית-אל, ונודר נדרים. גם כאן סביר להניח שאנשים אחרים שהיו נתקלים בחלום מעין זה, היו מודים לה' על החלום ותו לא. לעומת זאת יעקב מתעורר, מכל מציאות, לפעול ולעשות.
גם בנו של יעקב, ממשיך דרכו, יוסף הצדיק, ממשיך באותה הדרך. כשיוסף רואה שבני לאה אינם מתייחסים כראוי לבני השפחות, הוא לא מהסס לפעול, הן בדוגמא אישית – "והוא נער את בני בילהה ואת בני זילפה", והן בהפניית תשומת ליבו של יעקב אבינו לעניין – "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". ניתן לראות זאת גם כאשר יוסף חולם חלומות וחושב שיש ערך ומשמעות לסיפור החלום לאחיו – הוא לא מהסס ומודיעם על החלומות.
יוסף, בחוכמתו הרבה, יודע שייתכן והדבר יעורר קנאה ושנאה, כמו שסביר להניח שיעקב ידע שכאשר הוא מעיר לרועים, עלול הדבר לעורר כלפיו שנאה ורוגז. אלא שיעקב ויוסף הולכים עם האמת והטוב, ללא מורא ופחד, וללא היסוס.
נמרצות זו של יוסף מופיעה במהלך כל הפרשה, הן בהליכתו, בשליחות אביו, לשאול בשלום אחיו ובשלום הצאן, למרות שידע את הסכנה שבדבר; והן בפעולתו בבית פוטיפר, ובבית הסוהר, שם הוא פועל ללא הרף כדי לשפר ולתקן את המציאות.
רוח זו היא גם המופיעה בחג החנוכה. מתתיהו ובניו, וכל המצטרפים אליהם, החליטו שלא ניתן להמשיך להישאר במערות ובמיסתורין, אלא צריך לפעול בגבורה ובאומץ לתיקון המציאות. גם בתקופת החשמונאים היו רבים שלא שמחו בגזרותיו של אנטיוכוס, אך רק מתתיהו העביר את התחושות והמחשבות למעשה באומץ וגבורה.
חג החנוכה הוא חג הגבורה הישראלית, חג היוזמה והעצמאות, חג תורה שבעל-פה – שהרי לא נצטוונו מפי נביא לצאת ולהילחם. היוזמה והגבורה פרצו מתוך הלב הישראלי.
בחג החנוכה יש חביבות מיוחדת, כדברי הרמב"ם: "מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאוד". חביבות זו כנראה נובעת מכך שחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה. סיבת החביבות היא התחושה הפנימית של השייכות המתלווה לבנייה והעשייה שלנו. טוב לאדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו.
גם בימינו אנו נדרשים ליוזמה המלווה בגבורה ואומץ. כשנעמוד מול נרות החנוכה עלינו לזכור שמי שמוכן לפעול וליזום בגבורה ובאומץ, להדליק את האור, להבעיר את האש – ה' יסייע בידו. וגם אם בכוחו להדליק אך ורק נר של יום אחד, הקב"ה יעזרהו שהנר ימשיך וידלוק – כפי שנרות החנוכה דולקים לא רק שמונה ימים אלא כבר 2181 שנים שהנרות הולכים ומתגברים, הולכים ומאירים את חיינו.
