הרב גור גלון
מסעות ולא חניות
הפרשה פותחת בכותרת כללית "אלה מסעי בני ישראל, אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם, ביד משה ואהרון, ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם – על פי ה'", ואחר כך מפרטת בפסוקים רבים וארוכים את כל המסעות שעברו בני ישראל בנדודיהם במדבר.
הפרשנים (אור החיים ועוד) מקשים מדוע בחרה התורה לכתוב את המסעות ולא את החניות, את הדרך ולא את היעד?
שאלה זו מתבססת על ההבנה הישרה שאם התורה מציינת את החניות והמקומות בהם היו בני ישראל, הרי שהסיבה לכך הייתה שבכל מקום בו חנו בני ישראל היה להם לימוד חשוב אותו למדו (לימוד זה אינו בדרך שכלית גרידא, אלא דרך מפגש חי עם מציאות מוחשית, בבחינת "גדול שימושה יותר מלימודה") לימוד שחלחל לפנימיות הנפש של עם ישראל ומלווה אותו עד לימינו אלה.
האופק שמעבר לאופק
התשובה לתמיהה זו עולה ובוקעת מתוך השאלה. המחשבה המחלקת את החיים לדרך ומטרה, ליעד ואמצעיים על מנת להגיע אליו – היא ילדותית ובטעות יסודה. האמת היא שאנו כל הזמן בדרך, כל הזמן מתעלים. מתקדמים באופן קבוע הן עבודתנו והן בשמחתנו (כדברי המדרש שהתורה כולה נקראת דרך).
אדם ששמח רק בתוצאות הסופיות – שמחתו קצרה ורגעית, חולפת ועוברת, ורוב ימיו מבוזבזים על הדרך, על האמצעיים ועל ההכנות. ואילו האדם שמבין שצריך לחיות את ההווה כי "העבר אַיִן והעתיד עָדַיִין" הוא האדם השמח בחייו, כי כל צעד משמח, כל שלב מרגש, להכול יש משמעות וערך.
התורה כתבה את המסעות, את הדרך, כי אנו בעצם תמיד בדרך, וכפי שכותב מרן הרב זצ"ל בעין אי"ה (ברכות, פ"ו, נט):
"האדם הבלתי שלם בשכלו ומידותיו…יהיה בנפשו רב המרחק בין התכלית לאמצעיים עד שאם ישא נפשו לאיזה תכלית תהיה כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם… אמנם האיש השלם, שיודע אמיתת מציאותו באשר הוא אדם, מצטרך את המון פעולות, יכיר בכולם תכלית נשגבה… ועל זה נאמר "בכל דרכיך דעהו""
ומעמיק הרב זצ"ל עוד יותר:
"אמנם הסובר כי רק לתכלית המשוער לו בבואו ישיג מנוחתו (רק אשיג את המשרה הזאת ואז, רק אתחתן וכו') הוא טועה במהות התכלית, שהוא חושב שהוא הדבר שמצייר הוא בדמיונו מצד היותו רחוק ממנו, ולא יבין שבבואו אליו יושקף לו עוד חוג גדול של תכלית יותר נשגבה".
אין גבול לשאיפת האדם הישראלי, אנו רוצים להתקשר לאין סוף ברוך הוא, וממילא הדרך היא אין סופית, ולכן אומר הרב זצ"ל שהאדם יהיה שמח באמת רק כאשר "יחכם להשכיל כי אמיתת התכלית הראויה שימצא ממנה עונג ומנוחה היא העבודה וההשתלמות". או כפי שמבטא זאת הרב זצ"ל באורות התשובה (ה, ו) "עיקר יסוד השלמות… היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות" דבר זה נכון הן במישור הפרטי שכל אדם צריך לדעת שכל התקדמות היא המטרה והיא השמחה, שכל צעד נכון בדרך – זוהי מטרתו, והן במישור הלאומי, הכלל ישראלי – גם בגאולה לא הכל יהיה מתוקן, תמיד יש לאן להתעלות ולאן להתקדם, ותמיד כשנגיע לאופק הנשקף לנו עתה, יתגלה לנו לשמחתנו ואושרנו העצום עוד אופק גדול יותר, רחב יותר ושלם יותר, וכדבריו המופלאים של הרב חרל"פ (מי מרום ח"ו, עמ' יא): "ערכה של הצפייה לישועה הוא יותר עליון מהערך של גילוי הישועה עצמה, שכן הישועה היא בלתי סופית, ולעולם לא יגיעו אל קיצה, כי כל גילוי ישועה אינו אלא חלק של הישועה, אולם הצפייה לישועה כוללת את כל האור האין סופי של הישועה".
בלי קיצורי דרך
הרצון להתקדם ולהתעלות, להתקרב עוד ועוד לקב"ה, לשלמות האין סופית, ההליכה בדרך, היא קושרת אותנו לאין סופיות.
'עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה' – אבל חייבים להמשיך ללכת, חייבים להמשיך לצעוד, הרצון להגיע למנוחה והנחלה, גורם לטעויות, לנסיונות לקיצורי דרך, חייבים להמשיך לצעוד. אנו כואבים מאד עם כל בית ישראל את המחירים שגובה הדרך, את הקשיים הנוראיים של הדרך, אך אין ברירה אנו רוצים להמשיך!
בדרך הכואבת הזאת, כאן ועכשיו, אנו רואים גלויי גבורה ואומץ, גילויי מסירות ורעות, גילויי אהבה ושליחות, גילויי אחדות ולאומיות, זה לא בדיעבד. זה חלק מהצמיחה.
מי ייתן ונזכה לראות ולחוש איך המכאובים הללו מכאובי לידה הם, לעוד שלב, לעוד מדרגה בגאולתנו, ה' ישלח רפואה שלימה לכל הפצועים בגופם, וכל הפצועים בנפשם וליבם בשל מחירי הדרך, וייתן לעם ומנהיגיו וכל אחד ואחד מאיתנו כוח ועוצמה להמשיך בדרך.
