שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

ברכות

מילקשייק עם תמרים ברכה ראשונה שהכל ברכה אחרונה מברכים גם על העץ?(היו יותר מכזית תמרים) אשמח להסבר ולמקורות

אם ברכה ראשונה היתה שהכל, זה אומר שלפי כללי עיקר וטפל החלטת ששאר המרכיבים עיקר והתמרים טפל, אז גם ברכה אחרונה מברכים על העיקר ופוטרים את הטפל.

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-04-14 07:05:32

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, לאור התשובה הקודמת: השולחן ערוך שכותב "מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, (ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) (תשובת הרמב"ן סימן קנ"ה), צריך לחזור וליטול ידיו ויברך על נטילת ידים" ומשנה ברורה על דבריו, הרב מלמד עושה אוקימתא שמדובר על אם יאכל בהמשך כביצה ?

אכן. כדין המתפנה לגדולים שהוא בדיוק כדין טינף ידיו. מעריך שאין זה חידוש של הרב מלמד. לכאורה דין פשוט שעולה מתוך סוגיית נטילת ידיים.

כך כתוב למשל כאן בשם הרב עובדיה – https://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=701
"יש להבהיר, שאין לברך על נטילה זו, אלא אם מתכוין לאכול בהמשך הסעודה יותר משיעור כביצה (כחמישים גרם) פת, שאם לא כן, יש ליטול ידיים בלא ברכה בלבד".

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 12:23:05

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד לחם כשיעור נפח ביצה, יטול את ידיו בברכה…" מה המקור לכך שצריך לאכול כביצה בהלכה זאת ?

כי להלכה נוטלים ידיים בברכה רק על אכילת כביצה לחם גם אם לא היה שום הפסק. לכן אם יאכל פחות, ייטול בלא ברכה כמו כל הנוטל ידיו ללחם ומתכוון לאכול פחות מכביצה. וכן הדין לשאר ההפסקים – "הלך ממקום הסעודה למשך שעה ומעלה והסיח דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם ולכן לא צריך לברך שוב 'המוציא', חייב ליטול ידיים שוב, ויברך על הנטילה רק אם מתכוון לאכול עוד כביצה לחם. וכן מי שהלך לישון על מיטתו באמצע הסעודה למשך יותר מחצי שעה, צריך ליטול ידיו, ויברך על הנטילה אם מתכוון לאכול כביצה לחם. וכיוון שבשנתו הסיח דעתו מהאכילה, צריך לברך שוב 'המוציא'. "

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 10:36:05

יש לך שאלה?

התמיד – פרשת פנחס

הרב גור גלון

קיומו של עולם

בפרשתנו מוזכר קרבן התמיד, קרבן שעל פי ההלכה ראוי לאומרו בכל יום, וכפי שכתב הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה, תפילה) ש"כיוון שמנהג אמירת פרשת התמיד מבוסס על דברי חז"ל בתלמוד, ואף תקנו את זמן תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, לפיכך נהגו ישראל את פרשת התמיד בכל יום עד שאמירתה נקבעה כחובה". (לכן מי שאין לו זמן לומר את כל פסוקי דזמרה וגם פרשת התמיד והקטורת מוטב שידלג על המזמורים לפני 'ברוך שאמר' ואפילו על 'יהי כבוד', 'ויברך דוד' ושירת הים בכדי לומר את פרשת התמיד).

ננסה להבין מה יש בה בפרשת התמיד שמעלתה כה גדולה, עד כדי כך שנאמר בגמרא (תענית כח) שבה תלוי קיומו של עם ישראל:

" 'ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה', אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? – אמר לו: לאו. – אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? – אמר לו: קחה לי עגלה משלשת וגו'. (כלומר, בזכות הקורבנות) – אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? – אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם".

לקדש את היום יום

המדרש מוסיף וממקד את התמיד בנקודה אחת יסודית (הובא בכמה מקומות וביניהם, ה'עין יעקב' והמהר"ל):

"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל וכו", בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך', שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים', עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכו'".

נשוב לשאלה בה פתחנו ונמקד אותה, מה יש בפרשת התמיד שהופך אותה לכלל היסודי ביותר בתורה, לדבר המבטיח שהעולם ימשיך להתקיים? התשובה היא שהתמיד מייצג את התמידיות והקביעות, ההתמדה מתוך מסירות יום יום, בוקר וערב. התמיד מלמד אותנו שהעולם לא יבנה על ידי מעשים גדולים וחד פעמיים, אלא בעבודה תמידית יומיומית המעידה מהי מטרת חיינו בוקר וערב – תמיד. קורבן התמיד הוא קורבן פשוט ורגיל לכאורה אך בו הכל תלוי. העולם תלוי בהתמדה ובמסירות הנפש היומיומית, וכפי שכותב המהר"ל: "ומה שאמר בן פזי את הכבש האחד תעשה בבוקר הוא כלל גדול בתורה יותר, רצה לומר מה שהאדם עובד הש"י בתמידות גמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן האדון שלו רק הוא עובדו תמידי…"

זוהי עבודתנו העיקרית להתמיד, להתמיד בלימוד, להתמיד בתפילה, להתמיד בחינוך ולהתמיד בעלייה והתקדמות יום אחר יום  – זהו הכלל הגדול ביותר בתורה.

המתמיד ראוי להנהגה

ע"פ דברינו ניתן גם להסביר את סמיכות העניינים בפרשתנו שפותחת במעשהו היוצא הדופן והחד פעמי של פנחס, ממשיכה במינויו של יהושע למנהיגם של ישראל ומיד אח"כ מדברת על פרשת התמיד. יהושע לא עשה מעשים מופלאים ככלב ופנחס, יהושע זכה בהנהגה בגלל התמדתו המופלאה כפשט הפסוק: "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" וכדברי המדרש בפרשתנו: "יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה.", וכן מבואר בהרבה מקומות נוספים שיהושע עינינו התמדה ומסירות, ולכן הוא היה זה שנבחר להנהגתם של ישראל.

יהי רצון שנזכה לגלות בקרבינו את כוחות ההתמדה ולהשכים בוקר בוקר לפעול עם אל במעשים קטנים וגדולים.

אולי יעניין אותך

ישיבת הר ברכה אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


דילוג לתוכן