הרב גור גלון
החוש הנעלה
ישנה מחלוקת בין חכמינו הראשונים איזהו החוש החשוב ביותר לאדם כדי להתבונן ולהבין, להתרשם ולהפנים.
יש אומרים שחוש הראיה הוא החוש החשוב ביותר, ובלשון העם: 'תמונה אחת שווה אלף מילים', וכמו שכותב האבן עזרא (שמות ג,ו): "ושער העין משער השמים, כי ברגע אחד יראה תמונות רבות רחוקות עם קרובות, ואין ככה שער האוזניים והאף והחיך והיד…".
ויש האומרים שהחוש החשוב ביותר הוא דווקא השמיעה המאפשרת להתבונן יותר לעומק, ללא החיצוניות שמושכת ומבלבלת והריבוי הגדול שלא מאפשר לקלוט את עומק הדברים. היתרון הגדול של חוש הראות, היכולת לראות הרבה ומהר, הוא חסרונו. כדי להעמיק במשמעויות הפנימיות ולחוש את נשמת הדבר, יש צורך בקליטה הדרגתית, ואכן חכמי המוסר הכריעו שהחוש החשוב ביותר הוא חוש השמיעה: "העין אבר נכבד מאוד ונכבדה ממנו האוזן" (רבנו יונה גירונדי "שערי תשובה שער שני, יב) , "הראשון הוא כח השמיעה השני הוא כח הראות" ("אורחות צדיקים", הקדמה).
הדבר ניכר גם בדיני נזיקין: "סימא את עינו – נותן לו דמי עינו… חירשו נותן לו דמי כולו"(בב"ק פה,ב), ומבאר רש"י במקום: "שאין ראוי לכלום", ואף בצווי התורה חרש פטור, אך סומא לא פטור מן המצוות.
היכולת לשמוע באמת, לפתח הקשבה ולהגיע לידי התבוננות, היא יכולת יסודית וחשובה מאד, כל יום ויום אנו מצווים לומר בשכבנו ובקומנו: שמע ישראל…", יום יום פעמיים מן התורה ופעמיים מדברי חכמים אנו מצווים לפתח ולפתוח את חוש השמע.
שמיעה רוחנית
אמרו במדרש :'הלכה, אדם מישראל שהיה חושש באזנו, מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת? כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את השבת וזו מכת האוזן אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת", חז"ל למדו מכאן קל וחומר על שמיעת הלב, אם אין לאדם לב שומע הוא בסכנת נפשות רוחנית, ואם יש לו אוזן שומעת תורה ומוסר – זוכה לחיים, וז"ל:
"רבנן אמרי מבקש אתה שלא לחוש באוזניך ולא אחד מאיבריך הטה אוזנך לתורה ואת נוחל חיים מנין שנא' (ישעי' נה) 'הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם', א"ר חנינא בר פפא: כל מי שמסיר אזנו משמוע תורה תפלתו נמאסת שנאמר: 'מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה', רבי לוי אמר: האוזן לגוף כקינקל לכלים שכן הקינקל כמה כלים ניתנין עליו ואת נותן מוגמר תחתיו וכולם מתעשנים כך מאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם הזה על ידי האוזן כולן חיין מניין שנא' 'שמעו ותחי נפשכם".
והוסיפו שהמטה אוזנו לשמוע נעשה בעצמו משפיע ואחרים מקשיבים לו:
"אמר הקב"ה אם הטית אוזנך לתורה כשתבוא לפתוח בד"ת הכול משתתקים לפנים ושומעים דבריך כשם שהטית אוזנך לשמוע ד"ת ומהיכן את למד ממשה רבינו שע"י שהטה אזנו לתורה בשעה שבא לפתוח בד"ת נשתתקו העליונים ותחתונים והאזינו דבריו מנין ממה שקרינו בענין 'האזינו השמים ואדברה…"
החירות להאזין
אדם שרוצה להיות עבד איבד יכולות השמיעה. חז"ל מתבטאים באופן חריף מאד כלפיו, ועונשו בתורה הוא חמור מאד: "…ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם…", יש באדם יצר להסיר מעליו את האחריות, להיות עבד. רצון להסתתר תחת כנפי האדון-הבוס-החברה, ולא לקחת אחריות אישית. התורה דורשת מהאדם להיות בן חורין, אך צריך אוזניים כדי לשמוע את דבר ה', שהרי לא כתוב בתורה במפורש 'לא תהיה עבד!', חז"ל בשמיעתם החודרת משמיעים לנו שלהיות עבד לבשר ודם, נוגד את קולה העמוק של התורה: 'אוזן ששמעה על הר סיני 'לא יהיה לך אלוהים אחרים', והלך זה ופרק מעליו עול מלכות שמים, וקיבל עליו עול בשר ודם, ירצע'.
חז"ל מלאי התפעלות מדברי עם ישראל לא רק לעשות אלא גם לשמוע:"…כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", נהיה קשובים כל הזמן אל דבר ה'.
איכות השמיעה קובעת את איכות חייו של האדם, כמה אתה קשוב לאשתך, באמת, כמה אתה קשוב לילדיך, להוריך, לחברך, לסביבתך, וכמובן כמה אתה קשוב לדבר ה'.
יהי רצון שנזכה להיות קשובים למהות ומשמעות התורה ולעומק שבמצוותיה, ולפנימיות האנשים הנפלאים שסביבנו.
