מצווה ששכרה בצידה – לפרשת פנחס

פרשת השבוע פותחת בשכרו של פינחס:

"וידבר ה' אל משה לאמור, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".

נדיר מאוד שהתורה מציינת מפורשות שאיש מסוים יזכה לשכר על מעשיו. מצאנו דוגמא נוספת לכך בפרשת שמות, שהתורה אומרת "ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים ויעש להם בתים", ובפרשת דברים שכלב בן-יפונה זכה לשכר "ולו את הארץ אשר דרך בה ולבניו, יען אשר מילא אחרי ה'".

יתר על כן יש כאן ציווי מפורש של הקב"ה אל משה, להודיע לבני ישראל את שכרו של פינחס, "וידבר ה' אל משה לאמור" – אני אומר לך שתגיד לבני ישראל. וצריך להבין מדוע כל כך חשוב להודיע את שכרו של פינחס, וכן יש לנסות לאפיין את המקרים בהם התורה נותנת שכר אישי לאדם על מעשה מסוים.

אם ננסה לאפיין את המקרים שהבאנו (המיילדות, פנחס וכלב) נראה שכאשר האדם עושה מעשה של גבורה ואומץ, מעשה בו הוא הולך נגד החברה ונגד הזרם המקובל, תוך סיכון אישי של חייו, הוא זוכה לשכר.

המוכנות להסתכן ובעצם לאבד את העולם הזה, המתבטאת גם בהתעלות מעל הנורמות המקובלות של האנושיות הנורמאלית, היא העושה את ההבדל. וכך אפשר לראות בשלושת המקרים שהבאנו, הנפשות הפועלות היו מוכנים להניח את חייהם הפרטיים ולהיות עבדים לה', הם הפסיקו להסתכל בעיניים אנושיות והחלו להסתכל במבט אלוקי – במקום לחשוב על האינטרס האישי והפרטי הם הסתכלו על האינטרס האלוקי. כך אצל המיילדות – "כי יראו את האלוקים", כך אצל כלב – "אשר מילא אחרי ה'", וכך אצל פינחס – "בקנאו את קינאתי… תחת אשר קינא לאלוקיו".

השכר ממשיך את המעשה הטוב

השכר הוא בעצם המשך לאותו המעשה שעשה האדם. בשלושת המקרים שהבאנו, כיוון שהאנשים התעלו לעשות את רצון ה' הם התברכו בכך שיזכו להמשיך לעשות את רצון ה' באופן יותר גדול ויותר שלם.

אצל המיילדות שכרן היה שהקב"ה עשה להם בתים, ומסבירים חז"ל "ויעש להם בתים – בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים". כלומר, בשכר שהמיילדות יראו את ה' וקיימו את רצונו ודברו, זכו שצאצאיהם יהיו ממונים על עשיית דבר ה' בעולם: הלווים והכוהנים המשרתים בבית ה', והמלכים שתפקידם להנהיג את העם ביראת ה' – כפי שכתוב בפרשת המלך (דברים יז, יח) "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת… וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו…".

וכן כלב, בשכר שעמד נגד המרגלים, שיבח את ארץ ישראל וחיזק את העם לבוא לרשת את הארץ – "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" – זכה שבניו יקבלו חלק ונחלה בארץ ויהיו ממונים על המקום ממנו שאב כלב את כוחו, מערת המכפלה ובה קברי האבות.

וכמובן כך גם פינחס, כיוון שקינא לשם ה' זוכים הוא ובניו להיות כהנים שתפקידם להעיר ולהאיר את רוח הקדושה בעם ישראל.

ברית שלום?

אלא שיש לשאול, כיוון שפינחס עשה מעשה קנאות, מעשה דין, מדוע הוא זוכה ל"ברית שלום"? לכאורה אין זה מתאים למעשהו…

והתשובה פשוטה. השלום האמיתי איננו מתוך ויתור על החוקים, הכללים והאידיאלים. להפך, במקום בו תהיה ותרנות, במקום בו לא יהיו אידיאלים ולא יעמידו את הערכים על מקומם, המוסר יתמסמס, החברה תתפרק וודאי שלא יהיה שלום. רק במקום בו האנשים אמיצים דים ומוכנים למסור את נפשם כדי להעמיד את החוקים והסדרים על תילם יוכל לשכון השלום. לא לחינם התנ"ך מחבר פעמים רבות את השלום והאמת – "והאמת והשלום אהבו". לכן דווקא פינחס שמתוך אהבה גדולה לקב"ה ולתורתו, לאידיאלים ולמוסר, מוכן לסכן את חייו, כדי להעמיד את עקרונות יסוד אלו, הוא זה שיזכה לעשות שלום אמיתי. "ה' עוז לעמו יתן", ומתוך העוז והעוצמה "ה' יברך את עמו בשלום".

יהי רצון שנזכה שהקב"ה ייתן בליבנו ובלב מנהיגנו את העוז והעוצמה ללכת אחר דבר ה' ולעשות שלום אמיתי.