נשיאת הארון – לפרשת נשא

תפקידם של בני לוי

לאחר שפרשת במדבר הסתיימה בתפקידם של בני קהת, מתחילה פרשת נשא עם תפקידם של בני גרשון ומיד לאחר מכן עוברת לתפקידם של בני מררי.

נראה שמסדרי הפרשיות רצו להבדיל ולחלק בין בני קהת לבני גרשון ומררי. דבר זה מתבטא לא רק בחלוקת הפרשות שאיננו יודעים את מקורה אלא גם בחלוקת הפרשיות הפנימיות שהם הלכה למשה מסיני. מיד אחר תיאור תפקידם של בני קהת ישנה פרשיה פתוחה, היוצרת הבדל גדול, ואילו בין תיאור תפקידם של בני גרשון לתפקידם של בני מררי ישנה פרשיה סגורה.

הבדל נוסף שאנו מוצאים בין בני גרשון ומררי לבין בני קהת הוא בחלוקת העגלות. הנשיאים בפרשתנו מתנדבים ומביאים שש עגלות ומשה רבנו מחלק ונותן שתי עגלות לבני גרשון וארבע עגלות לבני מררי, ומסיימת התורה נושא זה וכותבת "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו".

תנו כבוד לתורה

בהקשר זה מביאה הגמרא (סוטה לה:) את הדברים הבאים: "דרש רבא מפני מה נענש דוד (רש"י: "שמת עוזא על ידו")? מפני שקרה לדברי תורה זמירות, שנאמר "זמירות היו לי חוקיך", אמר לו הקב"ה: דברי תורה שכתוב בהם 'התעיף עיניך בו ואיננו' אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב 'ולבני קהת לא נתן, כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו', ואיהו אתיה בעגלותיה".

החיוב לסחוב את הארון על הכתף הוא החיוב להתאמץ ולהתייגע בדברי התורה. העמל והיגיעה בדברי התורה אינם רק דרך הכרחית כדי לקנות את התורה אלא גם דרך להביע את ערכה של תורה. התורה איננה משהו שאנו לומדים או מבצעים כיוון שיש לנו רגש של חיבה. תורה היא מהותית לחיים, "כי הם חיינו ואורך ימינו". התורה אינה זמרה. זמר הוא רגש שיכול לעלות ולרדת, להשתנות ולהתחלף, אבל הקשר לתורה הוא קשר נצחי.

התורה נמשלה ללחם ולמים, "לכו לחמו בלחמי", "הוי כל צמא לכו למים". וכפי שהלחם והמים (=האוכל והשתייה) הינם צרכים בסיסיים לאדם ואם האדם ימנע מהם הרי שלא יוכל להמשיך לחיות, כך התורה היא הכרחית וחיונית לחייו הרוחניים והנפשיים של האיש הישראלי.

שירה לעומת זמרה

התורה מכונה שירה אבל לא זמרה. שירה היא הניגון הפנימי, העמוק, של נשמת האדם. לעומת זאת זמרה הינה רגש חיצוני וחולף. לכן דוד המלך שקרא לדברי התורה זמירות, נענש בכך ששכח שאת הארון צריך לקחת בכתף, שאת דברי התורה צריך להתאמץ ולהתייגע בכדי לקנות.

כשלא מבינים כמה חשובים ויסודיים דברי התורה עלולים לחשוב שהארון עלול ליפול ולא מבינים שהארון נושא את נושאיו, כלומר, שהארון הוא חיי החיים, הוא המחייה אותנו ולא אנו המחזיקים אותו.

התורה היא נשמת אפנו, אנו זקוקים לה בכדי לחיות. וזה הדבר שעוזא לא מבין, ולכן הוא שולח את ידו בכדי לאחוז בארון כשהוא חושש שזה נופל.

בכל דרכיך דעהו

אחרי ששמחנו בתורה שמחה גדולה בחג השבועות, הגיע הזמן להטות כתף ולהתאמץ להרים את התורה, להגביה אותה ולקחת אותה על כתפנו לכל מקום ומקום: לעבודה, למשפחה, לחברה, למדינה. צריך להתחבר לתורה באופן עמוק על ידי קביעות עיתים לתורה, על ידי לימוד של לפחות שש שעות בשבת, וכאשר נהיה מחוברים לתורה ממילא התורה תבוא אתנו לכל מקום.

יהי רצון שנזכה להאיר את אור התורה בכל אתר ואתר