הלשנה או רדיפת צדק

המזיק לרכוש הציבור חייב לשלם ● אם המזיק מסרב לקחת אחריות, חובה למסור את שמו לנציגי הציבור ● אין להשתמש באיסורי לשון הרע כתירוץ לחיפוי על עוול ● האם דברי תורה המתפרסמים בעיתון חייבים בגניזה ● האם גיליונות תורניים לפרשת השבוע חייבים בגניזה

האם לספר על חבר ששבר חלון

שאלה: לפני כמה ימים חבר שלי שבר חלון יקר ששייך לאחד המבנים הציבוריים ביישוב. הוא לא תכנן לשבור את החלון, אלא קצת התפרע וזרק אבנים, ובלא כוונה אבן אחת פגעה בחלון. ישנה הסכמה שבשתיקה שכדי להגן על החבר ששבר את החלון, כל הנערים שיודעים על כך ישתקו, וגם אם ישאלו אותם לא ילשינו על זה ששבר. בעיני החברים, מי שיספר נחשב כבוגד באמון וכמי שחוטא בלשון הרע. 
האם עלינו לדווח לאחראים ביישוב על מי ששבר את החלון או להימנע מכך?

חובה להציל ממון החבר

תשובה: שובר החלון חייב לשלם את דמי הנזק. ואם לא בא מעצמו לשלם, עליכם לנסות להוכיחו ולהסביר לו שכל מי שמזיק לרכוש חברו, וקל וחומר לרכוש הציבור – מחויב לשלם את הנזק. ואם אינו מוכן לקבל על עצמו את האחריות לכך, עליכם להודיע לאחראים על רכוש הציבור כי פלוני שבר את החלון, כדי שהם יוכלו לגבות ממנו את תשלום התיקון. 

וזו מצווה מהתורה, וכפי שלמדו חז"ל (ספרא קדושים) שכל היודע עדות שיכולה להציל את ממון חברו מחויב להעיד על כך ולא לשתוק, שנאמר (ויקרא יט, טז) "לא תעמוד על דם רעך". כלומר לא רק את חייו של החבר חייבים להציל אלא אף את ממונו. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רצז) שהרואה ממון חבירו אובד, והוא יכול להחזירו על ידי שיאמר האמת, חייב לומר, והוא בכלל איסור "לא תעמוד על דם רעך", ובכלל האיסור הנוגע לעדים, שחייבים להעיד כדי להציל ממון זולתם, שנאמר: "אם לא יגיד ונשא עוונו". וכך כתב בספר החינוך מצווה רלז. ויש בזה גם מצווה נוספת של השבת אבדה.

אין בזה איסור לשון הרע

וכיוון שזו מצווה להציל ממון החבר, אין כאן איסור לשון הרע (וע' בחפץ חיים לשון הרע י, א, ורכילות ט, ג). ככלל, איסור לשון הרע נועד למנוע צער מאדם סתם, ולא לשמש מגן ומחסה לפושעים ומזיקים. ומי שמזיק ואינו משלם צריך להאבק כנגדו, ולעשות הכל כדי שיתקן את מה שעשה.

וכאשר ארע נזק לרכוש הציבור ואין יודעים מי עשהו, צריכים שליחי הציבור לחקור ולבדוק עד שימצאו את המזיק, ואחר שימצאוהו עליהם להשית עליו תשלום מלא. כי אם יוותרו לאחד תתרחב הפרצה ויתרבו המזיקים. לכן, כאשר היו מענישים אדם בבית הדין, היו מפרסמים זאת ברבים, למען ישמעו וייראו, ויימנעו מלחטוא. ואין אומרים שיש בזה חשש לשון הרע. 

ובכלל, צריך להיזהר שלא להשתמש בתורה ובמצוותיה לפי הצורך והשעה. בכל השנה נהנים לספר לשון הרע על חברים ומורים, ופתאום כשיש צורך לספר את האמת, מתעטפים בצדקנות ונמנעים לספר מטעמי "לשון הרע". לפעמים נערים מוכנים לצחוק על כל מי שאינו שייך לחבורה שלהם, מתעללים בחלשים, צוחקים על חבורות אחרות, שמחים לאידם, אבל כאשר אחד מהם צריך לעמוד לדין ולשלם על מעשיו, נזכרים בכל חומרות איסור לשון הרע. 

דברי ה'פתחי תשובה'

וכן כתב רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה סימן קנו, מצוטט מתוך שו"ת יחוה דעת ד, ס) שכתב: "הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע. וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עוון גדול יותר מזה וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע. כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע. ובאמת שהנוהג כן גדול עוונו מנשוא, ועובר על "לא תעמוד על דם רעך". והוא הדין גם לעניין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלווה מעות לאדם שהוא לווה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז"ל (בבא קמא קיט, א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, וכו'. וכן פסק הרמב"ם (גזלה ואבדה א, יג). וכן בענייני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו' – כל אלו בכלל מצוות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג, א). והדברים מסורים ללב: אם כוונת המספר לחבירו רעה – הרי זה בכלל איסור לשון הרע; אבל אם כוונתו לטובה, להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש – מצווה רבה היא, ותבוא עליו ברכה". 

רכוש הציבור חשוב מרכוש היחיד

ראוי לציין כי צריך להקפיד ברכוש הציבור יותר מאשר ברכושו של יחיד. כמובן שאין הכוונה להקל ראש ברכוש היחיד ח"ו, אלא הכוונה להחמיר יותר ברכוש הציבור. ושמעתי משל על זה מאבי מורי, שהזורק את שקית האשפה שלו מחוץ לפח הזבל, ופוגע בניקיון רשות הרבים, עושה מעשה חמור מאשר מי שזורק את האשפה שלו לתוך סלון ביתו של חברו. 

האם עמוד זה צריך גניזה?

שאלה: האם צריך לגנוז את עמוד 'רביבים' מפני דברי התורה שבו?

תשובה: מצד הדין אין צורך לגונזו, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. אלא שאסור לבזותו, ולכן אסור להשתמש בדפים אלו לצורך ניקיון, וכן אסור לעטוף בהם דגים. אבל מותר להניחם בפח בדרך כבוד, כלומר לעוטפם בניילון או במעטפה וכך להניחם בפח, וכפי שנוהגים לגבי תרומות המופרשות מפירות וירקות. ואם הדף שיש עליו דברי תורה מכוסה בדפים אחרים, כך שאינו נראה כלפי חוץ, והפח אינו מטונף מאוד, מותר להניח את העיתון בלא עטיפה נוספת בפח. אבל אם יש בפח דברים מטונפים שטינופם עלול להגיע לדף שיש עליו דברי תורה, נראה שצריכים לעטוף תחילה את העיתון בניילון, וכך להניחו בפח.

מקורות להלכה

מהתורה אסור למחוק או לאבד או לבזות אחד מהשמות הקדושים. והוסיפו חכמים ואסרו לבזות או לאבד בדרך ביזוי כל דברי תורה, ולכן צריכים לגנוז גם ספרי קודש שאין בהם שמות קדושים. 
ואמנם היו שרצו לחלק בין דברי תורה שנכתבו ביד לדברי תורה מודפסים, שהנכתבים ביד יש בכתיבתם כוונה ולכן הם קדושים, אבל המודפסים במכונה אין בהדפסתם כוונה ולכן אין בהם קדושה. אבל נפסק על ידי רוב ככל האחרונים שיש קדושה בספרים המודפסים (ט"ז יו"ד רעא, ח; מ"ב מ, ד). 

אבל לגבי גיליונות דפוס שנדפסו לצורך הגהות, נחלקו האחרונים. ולדעת רבים, הואיל ולא נתכוונו ללמוד בהם באופן קבוע אלא רק להגהה, לפיכך אין בהם קדושה, ואין צורך לגונזם. וכך כתבו הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ב, פ, ועין יצחק ה-ז, ואחיעזר יו"ד מח, וציץ אליעזר ג, א. ובשו"ת אבני נזר יו"ד שעו כתב שכל זמן שלא התחילו ללמוד בספרים, עדיין לא חלה עליהם קדושה, ואין איסור לאבדם. ובאגרות משה או"ח ד, לט, כתב שקדושת הספרים חלה רק בעודם מיועדים ללימוד, אבל כשכבר אין מתכוונים ללמוד בהם, אין בהם יותר קדושה. 

ומזה אפשר ללמוד שגם עיתון, שרובו דברי חול, דברי התורה שיש בו אין בהם קדושה. ראשית מפני שהדפסתו לא היתה לשם קדושה, כי הולכים אחר הרוב. שנית, דברי התורה שבו נועדו ללימוד למשך ימים ספורים, ושלא כמו ספר שנועד ללימוד לשנים רבות. וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק א, יז-יח. 

ואף שיש מחמירים, וכך מובא בשדי חמד בשם המגן גיבורים ורבי שלמה כהן מווילנא (קונטרס באר בשדי מכתבים ח' י"ב, וכ"כ עיקרי הד"ט או"ח ח, יב), מכל מקום הלכה כדעת המקילים, מפני שכל חיוב גניזת ספרים שאין בהם שמות קדושים הוא מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. בנוסף לכך נראה שדעת רוב גדולי האחרונים להקל. 

דפי פרשת שבוע

אבל לגבי דפי פרשת שבוע, שעיקר הדפסתם לשם דברי תורה, מקובל להורות שצריך לגונזם. ואמנם יש מתירים להניחם בפח, מפני שמלכתחילה נדפסו לשם לימוד חד פעמי, ולא התקדשו לתמיד עד שיצטרכו גניזה, וכך היא דעת האגרות משה. והרוצה לסמוך על המקילים רשאי. ומכל מקום לכתחילה ראוי לגונזם, כיוון שדעת רוב הפוסקים להחמיר, וכך המנהג. (עוד עיין בפניני הלכה ח"ד ע' 111-114).