שלום וברכה. אני מעביר סיורים ליהודים בארץ ובחו"ל, האם מותר לעשות סיורים גם בכנסיות?
יהודים – לא (להלן ד). גויים – כן (להלן י).
עניין זה מבואר בפניני הלכה אמונה ומצוותיה פרק יב. אפשר לקרוא מהספר דרך האתר.
אביא לך את סיכום הדברים הלכה למעשה מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה שאני כותב כעת כהמשך לספר הקיצור שכבר יצא:
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
א. מלבד מצוות התורה לאבד עבודה זרה (לעיל ג, ו-ז), ומלבד האיסור להנות ממנה (לעיל י, יא), יש איסור על הכניסה לבתי עבודה זרה. כהמשך לכך הורו חכמים שהנצרך לעבור ליד פתח בית עבודה זרה, עליו להתרחק ארבע אמות. כמו כן, המנהג להחמיר ולאסור כניסה לחצר של בית עבודה זרה.
ב. אסור ללכת בדרך המוליכה לבית עבודה זרה בעת שמקיימים בו פולחן, שמא יחשדו בו שהולך להשתתף בעבודתה או לכבדה. ואם הדרך מובילה גם למקום אחר, מותר ללכת בה. ומעיקר הדין הדבר מותר גם אם דרך זו עוברת בתוך חצר של בית עבודה זרה.
ג. הנאלץ לעבור ליד עבודה זרה, לא יעשה דבר שנראה כאילו הוא משתחווה לה, גם אם לא רואים אותו. לפיכך, אם נתקע לו קוץ ברגלו או התפזרו מעותיו לפני עבודה זרה – לא ישׁחה להסיר את הקוץ או לאסוף את המעות מולה, אלא יעשה זאת תוך שהוא מפנה את גבו או את צידו לעבודה זרה. וכן אם היה מעיין נמשך לפני עבודה זרה, לא ישחה וישתה ממנו מולה, אלא אם כן אין לו אפשרות אחרת והוא בסכנת מיתה. כיוצא בזה, מי שרודפים אחריו להורגו, רשאי להיכנס לבית עבודה זרה אף בשעת פולחן כדי להציל את חייו.
ד. כפי שלמדנו (לעיל ה, ב), אף שלדעת רוב הפוסקים עבודה זרה בשיתוף אמונה באל עליון מותרת לבני נח, לישראל היא אסורה כעבודה זרה. לכן ההלכות שלמדנו שייכות לכל בתי הפולחן הפעילים של ההינדים והנוצרים כאחד. לפיכך אסור לישראל להיכנס לכנסייה נוצרית, וצריך להתרחק מפתחה, ואסור ליהנות מראיית צורות שהנוצרים מייחסים להם כוחות אלוהיים, ומשמיעת נגינות שמנגנים בטקסי הפולחן, ומהרחת הקטורת שמקטירים לפני העבודה זרה (עי' בפנה"ל הערה 8 לימוד זכות על המקלים לקיים טיול תיירותי בכנסיות ובתי ע"ז מתוך סקרנות).
ה. גם למסגד אסור להיכנס בימינו למרות שאין באסלאם אלילות, זאת משום שרוב המוסלמים כיום בחרו לשנוא את ישראל, להשפילם ולבוז לתורתם, ובמסגדים רבים מעוררים לכך, ואמרו חכמים: "כל שהוא אויב ושונא לישראל, כאילו הוא אויב ושונא למקום" (ספרי זוטא במדבר י, לה), ועל כן מצווה להתרחק מהם, שנאמר: "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תהלים קלט, כא-כב).
אמנם למסגדים שיש להם מנהיגים טובים שמצהירים בגלוי שהם מכבדים את ישראל ואת היהדות, מותר להיכנס. והרוצה לסמוך על המקלים – רשאי להיכנס למסגד שלא נודע כנותן מקום לשנאת ישראל. אבל אין לצפות בטקסי פולחן מוסלמים או זבח פסח שומרוני.
ו. מותר להיכנס ואף לקיים תפילות במערת המכפלה בתוך המקום שהמוסלמים קבעו כמסגד, מפני שהם באו בגבולנו, ואנו באים לשם כדי לפקוד את קברי אבותינו הקדושים. כמו כן, מותר להיכנס לבתי התפילה בגנים הבהאים שבחיפה, מפני שאמונתם איננה עבודה זרה, אלא זרם שיצא מהאסלאם ומאמין בא-ל אחד, והם מכבדים את עם ישראל ודתו, ומכירים בזכותו על הארץ.
ז. כפי שלמדנו (לעיל יא, ט), כאשר אין חשש למראית עין, במקום הצורך מותר להיכנס לחדרים שנמצאים במבנה הכנסייה הסמוכים למקום הפולחן ('תשמיש דתשמיש'). לכן כאשר מעמידים קלפי לבחירות בחדרים שבבניין כנסייה, נוהגים להקל להיכנס לשם כדי להצביע. וכן נהג הסעות שבמסגרת עבודתו נצרך להסיע אוכל ותלמידים נוכרים לבתי ספר שנמצאים בכנסיות, רשאי להיכנס לשם במסגרת עבודתו. וכן מותר להיכנס למנזר, שהוא מקום מגורי הנזירים.
ח. אנשי רפואה שהוזעקו לבית עבודה זרה או לכנסייה כדי להעניק טיפול לחולה, צריכים להגיע לשם כדי לטפל בחולה. וכן שוטרים שמופקדים על הסדר הציבורי, רשאים בימי חג אלילי או נוצרי לשמור על הנאספים.
ט. אסור להשתתף בטקס הלוויה או בחתונה שמתקיימים בכנסייה. כאשר מדובר בהלוויה של חבר לעבודה שהנימוס מחייב שישתתף בצער המשפחה, ישתתף באירועים שאין בהם סממן דתי, כגון בביקור ניחומים בביתם, או בהליכה אחר הארון כאשר אין שם ביטויים דתיים. בשעת הדחק, לצורך ציבורי גדול במיוחד, כגון בטקסים של משפחת המלוכה הבריטית שמתקיימים בכנסייה, נהגו להתיר לנציגי הציבור היהודי להשתתף, הואיל והכל יודעים שהם משתתפים מתוך חובה ציבורית.
י. מותר למדריכי טיולים להדריך נוצרים שבאים לתייר בארץ ולהיכנס עמהם לכנסיות, משום שיש בכך צורך גדול, שאם לא כן, ידריכום שונאי ישראל ויחטיאום לשנוא את ישראל. לעומת זאת, כאשר ידריכום מדריכים יהודים נאמנים, יוכלו לעורר בלב התיירים כבוד ואהבה לישראל. אמנם בעת שהתיירים עורכים טקסים דתיים, על המדריכים להתרחק מהקבוצה, ובשאר הזמן יתייחסו בכבוד לתיירים ולצד הטוב שבאמונתם.
יא. בית עבודה זרה שבָטַל מעובדיו וננטש, וכן בית עבודה זרה עתיק שנחשף בחפירות ארכאולוגיות, כיוון שבטל מהיות בית לעבודה זרה, מותר להיכנס אליו לצורך לימוד היסטוריה וכיוצא בזה. וכן מותר להתבונן בפסלים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, וכן מותר למבקרים במוזיאון לצפות בפסלי עבודה זרה עתיקים, מפני שמותר ליהנות מפסלים שבטלו (לעיל י, ה-ח).
יב. מותר להיכנס לבניינים שאינם בתי עבודה זרה, אף שיש בהם חדר שיש בו פסל או צלב שעושים לפניו פולחן, מפני שכלל המבנה לא נועד לעבודה זרה. בשעת הצורך מותר אף ללון באכסנייה או בית חולים שיש באחד מחדריו פסל שעושים לפניו פולחן. ולגבי הכניסה לחדר עצמו: אם הוא נועד לעבודה זרה, אסור להיכנס אליו. אבל אם לא נועד לעבודה זרה, כאשר אין לו מקום אחר, מותר אפילו להתפלל שם או לברך ברכות, ויסב פניו מהפסל.
יג. אין איסור לרחוץ במרחץ או להשתמש באולם שהניחו בהם פסלים או תמונות של עבודה זרה לנוי. אמנם לכתחילה כאשר אפשר, נכון להתרחק ממקום שנאלצים להביט בו על תמונות של עבודה זרה.
יד. יהודים שגרים בין הגויים ומתבקשים, כמו שאר בני העיר, לסייע בתרומות לבניין הכנסייה – אם יש בסירוב לכך חשש סכנה, הדבר מותר תוך כוונה והשתדלות שהתרומה תהיה לבניין 'תשמיש דתשמיש' מקום הפולחן, כגון לחדרי המבואה והחצר (עי' לעיל יא, ח). ויש שהקלו גם כאשר אין חשש סכנה, כגון שסירוב עלול רק לפגוע ביחסים הטובים עם הנוצרים, זאת משום שלדעת רוב הפוסקים מותר לגויים להיות נוצרים (לעיל ו, ג-ד).
טו. לגבי מסגד, אף שהמוסלמים אינם עובדי אלילים, כיוון שבדרך כלל מנהיגיהם מטיפים לשנאת ישראל, אסור לסייע להם כאשר אין בסירוב סכנה, אלא אם כן ידוע שהם מכבדים את ישראל ואת דתם.
טז. צלב שנועד לפולחן ומייחסים לו כוחות אלוהיים ולכן מתפללים אליו ומשתחווים לו, נחשב עבודה זרה ואסור בהנאה. כלים או חפצים שיש עליהם צלב שיש חשש שנעשה לשם עבודה זרה; אם הם כלים מכובדים, אסורים בהנאה. ואם הם כלים שבזוי לקבוע עליהם צלם לפולחן דתי, כגון מטבעות וכלי מאכל, אין בהם איסור. הגיעו לידי יהודי צלבים יקרים, וספק אם השתחוו להם, יכול למוכרם לנוכרי. צלב שנעשה על מצבות לשם כבוד והנוצרים משתחווים כשרואים אותו – נחלקו האם נחשב כעבודה זרה (עי' בפנה"ל סעיף יא).
יז. צלב שתולים בשרשרת על הצוואר כקישוט, לדעת רוב הפוסקים אינו נחשב עבודה זרה כי נעשה לזיכרון, לבטא זהות דתית, ולא לשם פולחן. לפיכך, יהודי שהגיע לידיו שרשרשת כזו – רשאי למוכרה. וכן בעל חנות מזכרות שנצרך למכור גם צלבים שעונדים לצוואר – רשאי להחזיקם ולמוכרם.
גם הצלב הגדול שעונדים הכמרים, נועד לבטא את מעמדם ולא לשם פולחן. למרות זאת, מכיוון שמדובר על כומר, צריך להיזהר שלא לקוד לפניו או לקום לפניו, כדי שלא ייראה כמשתחווה או מכבד עבודה זרה. כמו כן, יש לבקש מנוכרי שעונד צלב שלא יכנס איתו לבית הכנסת, אבל אם הדבר עלול לגרום לעלבון, לא יעיר לו, כי צלב זה לא נחשב עבודה זרה.
יח. צלב שנועד לסימן בלבד, לא נחשב עבודה זרה ואין בו איסור הנאה. לפיכך, אין איסור הנאה בצלבים שעל דגלי מדינות (בריטניה, שוויץ ושבדיה), ואף מותר לייצרם ולתלותם לקראת ביקורים ממלכתיים. וכן אין איסור לקבל ואף לענוד מדליות ועיטורי כבוד שבמרכזן מופיע צלב שהמלכויות מעניקות לשם כבוד. וכן מותר להשתמש בכלים שעיטרום בצלב ולאסוף בולים שיש בהם צלב.
אולם ראוי לישראל להתרחק משימוש בקישוטים שמזכירים דתות זרות, ובמיוחד בעת שנכנסים לבית כנסת. וככל שהצלבים ניכרים יותר כמבטאים דת זרה, עדיף שלא להשתמש בהם, או למחוק את הצלב או להסתירו. אך צלבים שאינם ניכרים כמבטאים דת זרה אלא כסימן, כגון אלו שעל דגלי מדינות וכלי שחמט, אין צורך להסיר (ועי' בפרק יד, יט-כא).
יט. תקנו חכמים שהרואה פסל של עבודה זרה שרגילים לסגוד לו, יברך: "ברוך… שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו". וכן תקנו שהרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, יברך "ברוך… שעקר עבודה זרה מארצנו", ובחוץ לארץ יחתום "מהמקום הזה". ולאחר הברכה יאמר "כשם שעקרת אותה מהמקום הזה, כן תעקור אותה מכל המקומות, והשב לב עובדיהם לעובדך". אבל כיום שרוב עובדי האלילים מאמינים גם בה' אחד שהוא מעל האלילים, ולדעת רוב הפוסקים הדבר מותר להם (לעיל ה, ב) – אין לברך על הפסלים שלהם.
כא. הרואה מסגד של רשעים שונאי ישראל, יאמר "בֵּית גֵּאִים יִסַּח (יהרוס) ה'" (משלי טו, כה). כך יאמר גם כשרואה בתים מכובדים של גויים רשעים, או בתי משפט ושלטון שלהם. וכאשר רואה אותם בחורבנם, יאמר "אֵ-ל נְקָמוֹת ה', אֵ-ל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ" (תהלים צד, א).