שאלתי היא מדוע לא מקיימים הלכה למעשה בישובים דתיים את עניין הקמת חומות בגובה ד אמות סביב הבתים וההקפדה של ראיית פתחים ורשות הפרט של האדם. כיהודי שומר מצוות שחי בישוב קטן ופראי בלב מדבר החיים לימדוני שישנו צורך קיומי ממש להישרדותי הרוחנית במקום על ידי הקמה של חומות ד אמות מסביב למרחב המגורים שלי בכדי למנוע היזק ראיה. המהלך הזה שינה לי את איכות החיים מקצה לקצה וממש יצר מקום לשכינה עבורי במרחב הפרט שלי. חקרתי את הנושא ואני לא מבין מדוע מזלזלים בנושא כה חשוב זה בעיקר אני מדבר על ישובים וקהילות קטנות שחיים בבתי קרקע כאשר ידוע פסיקתו של הרשב"א בנושא: הרשב”א (חלק ב, סימן רסח) דן באריכות בסוגי המנהגים ביחס להיזק ראייה ודינם להלכה. הרשב”א הולך בדרכו של הרמב”ן, לפיו לא רק שיש זכות ממונית למנוע מאחר לפתוח פתח, אלא כמו כן יש איסור על ההסתכלות עצמה. מכן מסיק הרשב”א שאם נהגו שלא להקפיד על היזק הראייה כלל, הרי זה מנהג מוטעה, ואינו מנהג, מאחר שהוא כרוך באיסור: “וכן למדין ממנהג המדינה… ומכל מקום, אם נהגו שלא להקפיד כלל על היזק ראיה שעל הבתים וחצרות, מנהג בטעות הוא, ואינו מנהג, שאין מחולה ההקפדה אלא בממונות, שאדם רשאי ליתן את שלו או ליזוק בנכסיו, אבל אינו רשאי לפרוק גדרן של ישראל, ושלא לנהוג בצניעות, ובגורם להסתלק שכינה מישראל הוא”. וככתוב במדרש אהלי יעקב(בבא בתרא ס', ל"פ):"וישא בלעם את עיניו וירא את האהלים אשר בני ישראל יושבים בהם והנה פתחיהם אינם מכוונים זה לעמת זה, ויאמר: אשרי העם העושה ככה! איש מהם לא יראה את הנמצא באהל רעהו ולא יקנא בו ולא יחמוד את אשר לו. ועתה בלק שא עיניך וראה את מעשי העם החכם והנבון הזה, והשתאית כמוני ואמרת גם אתה: מי כמוך ישראל?!"
