ברכות

'הגפן' ו'מעין שלוש'. כך מובא בפניני הלכה ברכות ז,ו: גם אם פסטרו או בישלו את היין מברכים עליו 'הגפן', שאין הבישול משנה אותו. וכן אם הוסיפו לו סוכר או דבש או מיני טעם אחרים, כדוגמת מה שרגילים להוסיף ביין קונדיטון, כיוון שהיין הוא העיקר והם באו להטעימו, ברכתו 'הגפן' (שו"ע רב, א). וכן על וורמוט ששותים להנאה מברכים 'הגפן', מפני שעיקרו יין, ושאר התבלינים נועדו להטעימו (באו"ה שם).[1] [1]. אמנם דעת כמה גאונים והרמב"ם, שאין מקדשים על יין מבושל ומברכים עליו 'שהכל', וכן כתב הרי"ף בתשובה. מ"מ דעת רוב הראשונים שדינו כיין, וכן נפסק בשו"ע רב, א. ועיין ביחו"ד ב, לה, שאף לסוברים שברכתו 'שהכל', אם בירך עליו 'הגפן' יצא, הואיל ולא שיקר. ועוד שלדעת התשב"ץ א, פה, אפשר שלדעת הגאונים, דווקא על יין שנתבשל הרבה עד שנעשה כעין דבש מברכים 'שהכל', אבל אם נתבשל מעט, גם לגאונים מברכים עליו 'הגפן'. ועיין בפניני הלכה שבת ו, ד. כך מובא בפניני הלכה שבת ו,ד – היינות הכשרים לקידוש: דיני היין נלמדים מדין היין שהיו מנסכים על גבי המזבח בזמן שבית המקדש היה קיים, וכל יין שפסול לניסוך מפני שיש בו גנאי, גם לקידוש הוא פסול. למשל, יין שהיה מגולה במשך כמה שעות, כגון שהיה בכוס שאינה מכוסה או בבקבוק פתוח – נפסל לקידוש. וכן יין שריחו רע – פסול לקידוש (שו"ע רעב, א, מ"ב ג). אבל יינות הכשרים בדיעבד לניסוך על גבי המזבח, כשרים לכתחילה לקידוש. למשל, יין מתוק מאוד שנעשה מענבים שהומתקו מדי בחום השמש, כיוון שהוא כשר בדיעבד למזבח, הרי הוא כשר לכתחילה לקידוש. וכן מיץ ענבים, כיוון שבדיעבד אם ניסכו בו יצאו, אפשר לקדש עליו לכתחילה. אמנם מצווה מן המובחר לקדש על יין משובח שיש בו אלכוהול והוא משמח (שו"ע רעב, ב, מ"ב ה). יין מבושל או יין שהוסיפו בו סוכר או דבש פסול לניסוך היין, מפני שהשתנה מצורתו הראשונה. ויש אומרים שכשם שיינות אלו פסולים לניסוך כך הם פסולים לקידוש (רמב"ם). אבל דעת רוב הפוסקים שיינות אלו כשרים לקידוש, מפני שהבישול או הוספת הסוכר נועדו להשביחם. וכן נוהגים למעשה, לצאת ידי חובה ביינות מבושלים וביינות שהוסיפו בהם סוכר כדוגמת קונדיטון. ואפילו מי שיש לו יין טבעי, אם המבושל עם תוספת סוכר טעים לו יותר, עדיף שיקדש על הטעים (שו"ע ורמ"א רעב, ח). בהרבה יינות מתוקים מובחרים, אין מוסיפים סוכר, ומתיקותם נובעת מענביהם, ולכל הדעות יוצאים בהם ידי חובת קידוש.[2] [2]. דעת הרמב"ם שבת כט, יד, שיין מבושל או שעירבו בו סוכר וכדומה פסול לקידוש. וכן דעת כמה גאונים. אבל תוס', רא"ש, ר"ן, רמב"ן ורשב"א סוברים שהוא כשר, ולכך נוטה דעת השו"ע. וכתבו הרמ"א והמ"ב רעב, כג, שאם היין המבושל או זה שהוסיפו בו סוכר או דבש יותר טעים – עדיף לקדש עליו. ויש שחוששים לדעת המחמירים ומעדיפים לקדש על יין שאינו מבושל ושאין מעורב בו סוכר (קצוש"ע עז, ו; כה"ח רעב, מד). רוב היינות כיום מפוסטרים, היינו מבושלים בחום של 80-85 מעלות, כדי לטהרם מחיידקים. ויש ספק אם הפיסטור נחשב בישול לשני דינים: א) אם כשר גם לאוסרים קידוש ביין מבושל, ב) אם נגע בו גוי עובד ע"ז, שאם הוא מבושל אינו נאסר, שאין איסור יין נסך ביין מבושל. באג"מ יו"ד ג, לא, כתב שהוא נחשב מבושל. וכ"כ בילקוט יוסף רעב, י. ולמנחת שלמה א, כה, רק אם נשתנה טעמו או ריחו או מראהו בבישול, נשתנה דינו, והפיסטור שנועד להמית חיידקים אינו נחשב כבישול. להלכה, לכתחילה אפשר לקדש על יין מפוסטר. ולגבי מגע גוי, אפשר בדיעבד להקל, מפני שאיסור יין שנגע בו גוי מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. וק"ו שכך הדין כאשר מדובר ביהודי שמחלל שבת. ואם הוא עושה קידוש, רבים מהמחמירים יסכימו להקל אפילו ביין לא מפוסטר (עיין לעיל א, יד).