קורבנות המוספים ומשמעותם

הקדמה

בפרשת פינחס שבספר במדבר מונה התורה את קורבנות המוספים של יום השבת, ראש חודש, וכל אחד ממועדי השנה: חג המצות, חג השבועות, יום התרועה, יום הכיפורים וחג הסוכות. קרבן המוסף הוא למעשה קרבן שאותו מוסיפים נוסף על קרבן התמיד שקרב בכל יום ויום, והוא מבטא את מעלתו וקדושתו המיוחדת של המועד.

במאמר זה נסקור את מספר הבהמות המוקרבות בכל אחד מימים אלו, ונבקש לעמוד על השווה והשונה בין מועדי השנה, ומתוך כך להבין מדוע יש שוני בין המועדים במספר הבהמות המוקרבות בהם לקרבן מוסף.

חשוב לציין שמלבד קרבנות המוסף המוקרבים בכל מועד ומועד, ישנם מספר מועדים שבהם יש קורבנות נוספים המוקרבים ל"חובת היום": ביום ט"ז ניסן, יום הנפת העומר, מקריבים טלה לעולה שבא כחלק ממעמד הנפת עומר השעורים הראשון לה'. בחג השבועות מקריבים שור, שני אילים ושבעה טלאים לעולה, שעיר עיזים לחטאת ושני טלאים לזבח שלמים, וכל אלו הוקרבו כחלק ממעמד הנפת שני לחמי ביכורי החיטה, וזאת ללא קשר לקורבן המוסף שהוקרב בחג השבועות. ביום הכיפורים, מלבד קורבנות המוסף כבכל מועד, הקריב הכהן הגדול פר ושעיר לחטאת הכיפורים ושני אילים לעולה, כמבואר בחלקה הראשון של פרשת אחרי מות.[1]

מוסף השבת

כשם שבפרשת המועדות שבפרשת אמור אשר בספר ויקרא (פרק כ"ג), התורה מקדימה למועדים את הציווי על יום השבת, כך גם בפרשת המוספים התורה מקדימה לבאר את קרבן המוסף של יום השבת:

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ.[2]

ביום השבת מוסיפים על שני הטלאים המוקרבים לקרבן התמיד עוד שני טלאים המוקרבים לקרבן מוסף השבת. כלומר למעשה קרבן השבת כפול מקרבן יום החול: במקום שני טלאים – מוקרבים ארבעה. בכך רומזת התורה לברכתה הכפולה של השבת, כדוגמת המן שירד לקראת השבת, שאף הוא היה כפול וביטא את ברכתה של השבת, שהכל כבר מוכן לקראתה מבעוד יום:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר.[3]

מוספי יום התרועה, יום הכיפורים ושמיני עצרת

בבסיס כל החגים, למעט חג הסוכות, מוקרבים לקורבן מוסף שור, איל ושבעה טלאים לקורבן עולה, ושעיר עיזים לקורבן חטאת:

וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם.[4]

רש"י[5] מבאר בשם רבו, רבי משה הדרשן, שהשור הוא כנגד אברהם אבינו, האיל כנגד יצחק אבינו, ושבעת הטלאים כנגד יעקב אבינו. בשורות הבאות נבאר בע"ה את משמעותם.

שור

השור הוא הבהמה הגדולה והיקרה ביותר, לכן השור הוא מלך הבהמות וראש לכולן, כפי שעולה ממעשה המרכבה,[6].  אברהם אבינו הוא ראש האומה הישראלית, ולכן הוא מיוצג בקורבנות על ידי השור.

איל

כשנעקד יצחק על המזבח, וה' צווה את אברהם שלא ישלח ידו להקריבו, נשא אברהם את עיניו, וראה "וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ".[7] לכן את יצחק מסמל האיל.

שבעה טלאים

הטלאים הם בני האיל. לכן שבעת הטלאים מסמלים את יעקב, בנו של יצחק. המספר שבע רומז לעם ישראל, שקדושתו מושתתת על המספר שבע: יום השבת הוא השביעי בשבוע, שנת השמיטה היא בשנה השביעית, הטהרה מהטומאות החמורות אורכת שבעה ימים, שבע ההזאות שמזה הכהן הגדול מכפרות על ישראל, ועוד ועוד. המהר"ל מבאר שהמספר שבע רומז לפנימיות שנותנת משמעות וערך לעולם, שכן לעולם ישנם שישה צדדים: ארבע רוחות השמיים, מטה ומעלה. והמספר שבע רומז לפנימיות שששת הצדדים מקיפים אותה.[8]

שעיר עיזים לחטאת

מלבד השור, האיל ושבעת הטלאים המוקרבים לקרבן עולה, מביאים בכל מועד מלבד השבת גם שעיר לחטאת. כדי להבין את משמעותו של שעיר העיזים, צריך להקדים ולבאר שמשמעותו של יום התרועה, שנקרא גם 'זיכרון תרועה', היא שעל ידי התרועה אנו נזכרים לטובה לפני ה' ביום שבו ה' משפיע שפע לעולם לשנה הקרובה, ואזי ה' דן אותנו לטובה ומעניק לנו את שפע החיים ביד רחבה.[9]

יום התרועה מהווה מודל לשאר המועדים, שגם בהם תוקעים כדי להיזכר לפני ה' לטובה. שכן גם בשאר המועדים ה' משפיע שפע לעולם, וגם בהם ה' דן את העולם כדי להעניק את השפע לבני האדם בצורה צודקת, על פי מעשיהם.[10] וזהו שנאמר:

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹוהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹוהֵיכֶם.[11]

על פי זה ניתן להבין שכשם שביום התרועה אנו מקריבים לפני ה' שעיר עיזים כדי לכפר על החטאים ולבוא למשפט נקיים מעוון כדי להיזכר לטובה לפני ה' ביום הדין, כך גם בכל מועד ומועד אנו מקריבים שעיר עיזים כדי לכפר על החטאים ולבוא לדין לפני ה' נקיים מעוון.[12]

שנים עשר עשרונים

בכל אחד מהמועדים הנזכרים בפרשת פינחס, התורה מפרטת את מספר העשרונים (עשירית האיפה, כנפח 43.2 ביצים) שיש להקריב למנחה לצד כל אחת מבהמות קרבן המוסף: לצד כל שור יש להקריב שלושה עשרונים של סולת מעורבת בשמן, לצד כל איל שני עשרונים, ולצד כל טלה עשרון אחד.

הרי שעם הקרבת השור, האיל ושבעת הטלאים לקורבן מוסף, מקריבים גם שנים עשר עשרונים למנחה (שלושה לפר, שניים לאיל ושבעה לשבעת הטלאים). המספר שנים עשר מרמז לכך שקרבנות המוספים מוקרבים לפני ה' עבור ובשם כל שנים עשר שבטי ישראל.

המשותף ליום התרועה (ראש השנה), יום הכיפורים ושמיני עצרת

בשלושת המועדים: יום התרועה, יום הכיפורים ושמיני עצרת, מקריבים את תבנית המוספים הבסיסית: פר, איל ושבעה טלאים לעולה, ושעיר לחטאת. ימים אלו הם מועדים המיוחדים לעם ישראל בלבד: ביום התרועה מריעים ישראל לפני ה' כדי להיזכר לפניו לטובה, כאמור. ביום הכיפורים עם ישראל צמים לפני ה', וה' מכפר להם על כל חטאיהם. בשמיני עצרת עם ישראל חוגגים לפני ה' יום נוסף המיוחד להם, מעבר לשבעת ימי חג הסוכות שכפי שנראה בהמשך אלו ימי שמחה עבור כל העמים. וכך אמרו חז"ל:

משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך.[13]

מוספי ראש חודש, חג המצות וחג השבועות

גם בראש חודש, בחג המצות ובחג השבועות מקריבים שור, איל ושבעה טלאים לעולה, ושעיר עיזים לחטאת. אלא שבמועדים אלו מוסיפים עוד שור. כלומר בסך הכל מקריבים שני פרים, איל ושבעה טלאים לעולה, ושעיר לחטאת.

כבר ראינו שהשור הוא מלך הבהמות, ולכן הוא מסמל את אברהם שהוא ראש האומה הישראלית. מטעם זה בשלושת המועדים הללו, שקשורים לראשית, מוסיפים עוד שור לעולה. ראש חודש הוא ראשית החודש, חג המצות הוא ראשית החירות הישראלית וראשית השנה[14], וכמו כן מקריבים בו את ראשית ביכורי קציר השעורים. חג השבועות הוא ראשית קציר החיטה, ולכן מקריבים בו את קרבן 'שתי הלחם' שהוא מנחה מראשית קציר החיטים.[15]

מוספי חג הסוכות

מיוחד הוא חג הסוכות, שבו הקריבו קורבנות מוסף שונים לחלוטין משאר מועדי השנה. ביום הראשון של חג הסוכות הקריבו שלושה עשר פרים, שני אילים וארבעה עשר טלאים לעולה (פי שניים משאר המוספים – איל ושבעה טלאים), ושעיר לחטאת. ביום השני הקריבו כיוצא בזה, אלא שבמקום שלושה עשר פרים – הקריבו שנים עשר פרים. ביום השלישי אחד עשר. ביום הרביעי עשרה, וכן הלאה. עד שביום השביעי הקריבו שבעה פרים.

חז"ל מבארים שסך כל הפרים שהוקרבו בחג הסוכות עלה לשבעים, ומשמעות הדבר היא שבחג הסוכות מקריבים ישראל קורבנות גם עבור שבעים אומות העולם שיצאו מצאצאי בני נח:

אמר רבי אלעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? – כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? – כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך. אמר רבי יוחנן: אוי להם לגויים שאבדו, ואין יודעין מה שאבדו. בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן?[16]

אכן, מנבואת זכריה אנו לומדים שישנו קשר מיוחד של אומות העולם דווקא לחג הסוכות:

וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.[17][18]

רש"י מבאר שחג הסוכות הוא חג אוניברסלי, משום שבחג זה נידון העולם על המים, ולכן הקורבנות שמקריבים ישראל בחג מכפרים לגויים על חטאיהם, ומעלים רצון לפני ה' להשפיע על העולם כולו גשמי ברכה:

שבעים פרים – פרי החג שבעים הם, חוץ משל שמיני, כנגד שבעים אומות – לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים.[19]

אכן, הנביא זכריה מנבא שהעונש של האומות שלא יעלו לחוג את חג הסוכות בירושלים יהיה בצורת ומגפה. הבצורת קשורה באופן ישיר לאי ירידת גשמים: "לא עליהם יהיה הגשם". את המגפה הנזכרת ביחס לארץ מצרים, שאינה ניזונה ממי גשמים אלא מהנילוס, מבאר יונתן בן עוזיאל בתרגומו כירידת מפלס הנילוס הגוררת מגפת רעב במצרים, והביאוהו מפרשים רבים שם.[20] כלומר גם המגפה הנזכרת שם, קשורה לבצורת, אלא שזו מתחרשת באתיופיה ולא במצרים.[21]

אפשר להוסיף, שחג הסוכות מסמל את ההודאה על השלמת גידול ואיסוף היבול השנתי הביתה, שזוהי שמחה אוניברסלית שמאפיינת את כלל האומות וכלל הגידולים החקלאיים, בשונה מקציר השעורים והחיטים שבארצות רבות אינו מהווה חלק מכריע מתנאי הקיום. לכן, דווקא חג הסוכות מייצג את שמחת האנושות כולה על ברכת ה', ומסוגל הוא חג זה לאחד את כל משפחות האדמה להיעשות אגודה אחת לעלות כולם לה' בית ה' בהודאה על כל הברכה שהעניק לבני האדם השנה, ובתפילה שגם בשנה הבאה יזכו לברכת ה' עליהם ועל שדותיהם.

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.

[1] במסכת יומא (ג, א) נחלקו רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון האם אחד משני האילים הללו הוא הוא האיל הנזכר עם המוספים של יום הכיפורים בפרשת פינחס, או שמא זהו קרבן אחר.

[2] במדבר כח, ט.

[3] שמות טז, כב-כג.

[4] במדבר כט, ב.

[5] שם כח, יט.

[6] יחזקאל א, י.

[7] בראשית כב, יג.

[8] ראו למשל בספר פניני הלכה העם והארץ פרק א הלכה י.

[9] פניני הלכה ימים נוראים פרק א הלכה א.

[10] שם הלכה ג.

[11] במדבר י, י.

[12] חז"ל בארו ששעיר העיזים מכפר על טומאת מקדש וקדשיו (משנה שבועות א, ד), שכן כשעוסקים בקודש כדי להעלות את זכרון ישראל לטובה לפני ה', צריך שכל הפעולות שנעשות שם תהיינה מכוונות ומדויקות בתכלית הזהירות וטהרה.

[13] סוכה נה, ב.

[14] "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). לפיכך חג הפסח הוא ראש השנה למלכים ולרגלים (משנה ראש השנה א, א).

[15] אמנם גם ראש השנה קשור לראשית, ולכאורה צריך היה להקריב בו שני פרים כמו בשאר מועדי הראשית. אולם מכיוון שהתורה הצניעה את עובדת היותו ראשית השנה, והזכירה רק שהוא 'יום תרועה', לכן גם בקורבנות המוספים עובדת היותו ראשית השנה הוצנעה, ומקריבים בו רק פר אחד. אכן, בראש השנה הקריבו נוסף על מוסף יום התרועה, גם את קורבנות מוסף ראש החודש: שני פרים, איל ושבעה טלאים לעולה, ושעיר לחטאת – כבכל ראש חודש.

[16] סוכה נה, ב.

[17] זכריה יד, טז-יט.

[18] אף על פי שיש לגויים זיקה מיוחדת לחג הסוכות, מצוות הישיבה בסוכה נתייחדה לעם ישראל, ואילו היו הגויים מצווים לשבת בסוכה, לא היו מקיימים מצוה זו בלב שלם. כך מבואר בגמ' במסכת עבודה זרה ג, א: "יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני (ואליהו בן ברכאל הבוזי), ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה, שנאמר: "יתנו עידיהם ויצדקו". אמרו לפניו: רבש"ע, תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי, וסוכה שמה, לכו ועשו אותה… מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו". מקדיר? והא אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו! משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא, והוי להו צערא. והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי".

[19] רש"י שם דיבור המתחיל: 'שבעים פרים'.

[20] רש"י שם, ועוד.

[21] נילוס מצרים ניזון מהנילוס הלבן היוצא מאוגנדה ומבוסס על אגם ויקטוריה שזרימתו די יציבה, אך בעיקר ניזון מהנילוס הכחול הנמשך מגשמי המונסון שבאתיופיה, ושם מדי כמה שנים ישנה בצורת, ולעיתים אף בצורת קשה שמשפיעה משמעותית על מפלס הנהר.