סיפור קריעת ים סוף כפי שלא הכרנו

בדרך כלל כאשר אנו קוראים את סיפור קריעת ים סוף, רובנו נוטים 'לדלג' על מספר נתונים המופיעים בסיפור, שההקשר הכללי שלהם לסיפור מעורפל ולא ברור בקריאה פשוטה. אולם בכך אנו מפספסים למעשה חלק משמעותי מהסיפור המיוחד.

במה דברים אמורים?

התורה מתארת לנו כיצד נעשה הנס המיוחד של קריעת ים סוף: משה מטה את מטהו על הים, מתחילה רוח מזרחית עזה שהודפת את המים לצדדים, וחושפת את קרקעית הים, מייבשת את האדמה הבוצית, ובכך מאפשרת מעבר נח בתוך הים. הרוח מלווה את עם ישראל והודפת את המים לאורך כל הלילה שבמהלכו עברו ישראל בים.

המצרים רואים את עם ישראל נכנסים למעמקי הים, אך זה לא מרשים אותם במיוחד, וגם הם נכנסים לתוכו. אמנם, כבר בשלב זה עמוד הענן מסתיר מהם את הארת עמוד האש ההולך לפני מחנה ישראל, ובכך מסרבל את קצב התקדמותם, כדי שלא ישיגו את ישראל. "וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה".

עד כאן די מוכר, יחסית. אך כאן מגיעים הפסוקים שמובנם לוטה בערפל. תרתי משמע: "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם: וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם"[1].

מה בדיוק קרה שם? מה הכוונה שה' השקיף על מחנה מצרים בעמוד אש וענן? מהו אותו 'ויהם' שנזכר בפסוק?

הדברים הבאים מבוססים על התבוננות רוחבית בפסוקי המקרא, ורמוזים בפרשני הפשט[2].

משמעות 'ויהם' במקרא

כאשר אנו 'סוקרים' את הופעת המילה 'ויהם' או 'ויהמם' במקרא, אנו מגלים שמשמעותה היא: קול חזק ומרעיד של רעם. בדרך כלל השימוש שנעשה בו הוא כדי להרתיע את אויבי ישראל, ליצור בהם בהלה, ובעיקר בקרב סוסיהם שנבהלים מרעמים.

ניתן לראות שלרוב כאשר שנזכר 'ויהם' במקרא, ישנם גם משקעים שמופיעים לצידו, גשם או ברד, מה שמוכיח שאכן המיה זו אינה אלא רעם:

במלחמת יהושע עם מלכי הדרום: "וַיְהֻמֵּם ה' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן… וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב"[3].

במלחמת ברק עם סיסרא: "וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק… ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם… נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן"[4].

במלחמת שמואל עם הפלשתים מפורש שהמהומה הזו שה' הביא על מחנה הפלשתים נבעה מהרעמת רעם:

"וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל"[5].

בהמשך נביא ראיה מקראית נוספת, שנקדיש לה בע"ה פרק בפני עצמו.

עמוד הענן והאש – ענני גשם וברקים

ראינו שההִמום המופיע בסיפור קריעת ים סוף הוא רעמים שמבהילים את המצרים וסוסיהם. עתה נחזור לחלק הראשון של הפסוק: "וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן".

כאשר אנו מתבוננים בתיאור קריעת ים סוף באזכורים נוספים במקרא, אנו מגלים שאותם 'עמוד אש וענן' שבהם השקיף ה' על מחנה מצרים, אינם אלא ענני גשם וברקי אש (כלומר עמוד האש והענן שהלכו יומם ולילה לפני מחנה ישראל, קבלו כעת תפקיד נוסף):

חלקו האחרון של פרק עז בתהילים[6] עוסק בתיאור קריעת ים סוף, ומשם אנו לומדים על ברקים, רעמים ומטר ששותפים לנס:

"גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה:

רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹוהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת (מי ים סוף פחדו מה' ונבקעו [כמו: הים ראה וינס']):

זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת (העבות – העבים – העננים, הזרימו מים) קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים (השחקים השמיעו קול רעם) אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ (חיצי הברק התהלכו לארץ):

קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל (קול הרעם מתגלגל) הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל (הבזק הברקים האירו את העולם) רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ: בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ (עם ישראל עברו בתוך הים, ואחר שיצאו לא נותרו לכך עקבות וראיות):

נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".

שירת דוד מספרת על קריעת ים סוף

בשביעי של פסח, היום בו על פי מסורת חז"ל ארע נס קריעת ים סוף, אנו קוראים בתורה את סיפור קריעת ים סוף שבפרשת 'בשלח'. בהפטרה אנו מפטירים ב'שירת דוד' (שמואל ב כב; תהלים יח), ונהוג לחשוב שהקשר בין קריאת התורה להפטרה הוא השירה המופיעה בשתיהן.

זה כמובן נכון. אמנם אם נתבונן היטב בשירת דוד, נוכל למצוא בה רמזים עבים גם לנס קריעת ים סוף, בתיאור שממש מזכיר את התיאור שהובא בפרק עז בתהילים, הנזכר.

הבה נתבונן בקטע מתוך שירת דוד, ונראה כמה הדברים דומים לתיאור קריעת ים סוף[7]:

"וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו:

וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ:

יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים:

מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ:

וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ:

וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם:

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל מִגַּעֲרָתְךָ ה' מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ:

יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים:

יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי".

יש כאן תיאור של רוח שחושפת את אפיק המים, את יסודות העולם, ובעזרתה ה' מושה ('כי מן המים משיתיהו') ומוציא עם ישראל מתוך 'מים רבים'. בתוך כך הוא 'נעזר' ה' בחושך, במים שיורדים מעבי השחקים, בברד, בברקים וברעמים שמהממים.

אם כי ברור שעיקר שירת דוד היא על ישועתו מצריו, קשה שלא לראות את רמיזותיו על נס קריעת ים סוף, שהִווה מודל לעזרה האלוהית לעמו ישראל בכלל, ולכל יחיד בישראל הזקוק לישועה, כדוד, בפרט.

תפקיד הברקים והגשם

את תפקיד הרעמים בקריעת ים סוף כבר ראינו, כעת נותר לנו רק לברר מה היה תפקידם של הברקים והגשם.

הבה נתבונן שוב בפסוק שהבאנו בתחילת הדברים:

"וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם".

מהפסוק אנו לומדים שעמוד האש והענן גרמו לשני דברים: 1. הסרת אופני המרכבות. 2. התנהלות בכבדות.

קרקעית הים עשויה מאדמה חולית, רכה ואוורירית. הרוח המזרחית העזה שנשבה על הים ייבשה אדמה זו ואפשרה לעם ישראל לעבור עליה בבטחה ובמהירות.

אולם ברגע שהחל לרדת גשם על קרקעית הים, מיד הפכה האדמה לכעין בוץ טובעני[8] שעד מהרה שקעו בו המצרים ומרכבותיהם. דבר שהוביל לתנועה "בכבדות" של המצרים, ולהתפרקות אופני המרכבות מהן במהלך המאמצים לנוע ולצאת 'מהביצה'. גם הברקים תרמו לסרבול בכך שפגעו באופני המרכבות והוציאו אותם מכלל שימוש בשריפתם. כמובא במדרשי חז"ל ובכמה פרשנים. מסתבר שהם גם העלו באש מרכבות שלימות.

לאחר שראו המצרים את שילוב תופעות הטבע הללו: חושך שנוצר על ידי עמוד הענן שהסך עליהם וחסם את אור עמוד האש שלפני מחנה ישראל; רעמים שגורמים להם ולסוסיהם בהלה; גשם שמשקיע אותם, את סוסיהם ואת מרכבותיהם בבוץ; וברקים שמשביתים את מרכבותיהם מכלל שימוש; הגיעו למסקנה: "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם". אך בדיוק אז, כשניסו המצרים לברוח, סיימו עם ישראל לצאת מן הים, ומשה הטה שנית את מטהו על הים. באחת פסקה הרוח שהדפה את מי הים לצדדים, והמים שבו לכסות את קרקעית הים כדרכם, ועימה כיסו גם את כל חיל מצרים.

אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם!

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.

[1] שמות יד, כד-כה.

[2] למשל ברשב"ם וראב"ע על שמות יד, כד. וכן בפרשני המקרא על תהלים עז, המתאר את נס קריעת ים סוף, כפי שנראה בהמשך.

[3] יהושע י, י-יא.

[4] שופטים ד, טו; ה, ד; ה, כא.

[5] שמואל א' ז, י.

[6] פסוקים טז-כא.

[7] תהלים יח, י-יח.

[8] משמעות המילה ט.ב.ע במקרא היא דחיקת דבר בתוך דבר אחר, כך שהוא מותיר בו רושם. למשל, 'מטבע' היא מתכת שבה מוטבעת ומשוקעת 'שבלונה' של איור מסוים. גם 'טביעה' במקרא, היא לא במובן שבו אנו רגילים להשתמש בו – טביעה במים. שהיא לא קשורה להשקעת דבר בתוך דבר אחר, אלא לחנק שנוצר מבליעת מים לריאות. לכן, כשכתוב: "וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף" (שמות טו, ד), הכוונה שהם שקעו בבוץ שנעשה בתוך ים סוף, ולא שהם טבעו במי הים כפי שנהוג לחשוב (כלומר הם אכן 'טבעו' במים ומתו, אך לא זו כוונת הפסוק). וכלשון קדשו של רש"י שם:  "אין טביעה אלא במקום טיט, כמו (תהלים סט, ג) 'טבעתי ביון מצולה', (ירמיה לח, ו) 'ויטבע ירמיהו בטיט', מלמד שנעשה הים טיט לגמול להם כמדתם, ששיעבדו את ישראל בחומר ובלבנים".