בפרשת שלח, כחלק מתיקון חטא המרגלים, מְצווה התורה את עם ישראל על מתן החלה הראשונה מן 'העריסה' לכהן: "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ"[1].
מהי ה'עריסה' שממנה הצטוו ישראל להפריש חלה?
מפשט הפסוקים עולה שהכוונה לבצק שממנו 'קוטפים' עיסות קטנות ועושים מהן חלות. וצוותה התורה שאת החלה[2] הראשונה שנוטלים מהבצק – יתנו לכהן.
אולם בפועל נחלקו הפרשנים האם 'עריסה' היא שם נרדף לבצק, וכפשט הפסוקים; או ש'עריסה', שהיא משורש ע.ר.ס שמשמעותו עירוב, הכוונה משעה שמערבים את המים עם הקמח.
מחלוקת פרשני המקרא
רבי שלמה מורבנו, מן הראשונים, כותב בספרו 'אוהל מועד' בערך 'בצק', שעריסה ומשארת הן כינויים נוספים ל'בצק':
הא'הל על העיסה תאמר לשלושה פנים: תאמר בצק, 'מלוש בצק' (הושע ז'), 'את בצקו טרם יחמץ' (שמות י"ב), ותאמר עריסה: 'מראשית עריסותיכם' (במדבר ט"ו) פירשו בו הבצק. ותאמר משארת: 'משארותם צרורות בשמלותם' (שמות י"ב) הרצון בו העיסה.
מאידך, הרש"ר הירש על במדבר טו, כא, סובר שמשמעות המילה 'עריסה' היא תחילת העירוב של הקמח והמים, עוד לפני שנעשו בצק, וכבר מאז התורה מצווה להפריש חלה:
וכדרך ש"ארס" איננו השלמת התקשרות הנישואין אלא רק המעשה הראשון לשם כך, כן גם "ערס" איננו גמר עשיית הבצק אלא הערבוב הראשון של קמח ומים לעיסה, ה"בחישה". בשלב זה העיסה מתחייבת בחלה.
מעין זה כתב גם המלבי"ם שם.
במחלוקת הפרשנים הזו נחלקו לכאורה גם שתי גמרות בתלמוד הירושלמי.
האחת מבארת את דברי המשנה בחלה ג, א:
אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים. גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים – האוכל ממנה חייב מיתה. כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה, ובלבד שלא יהא שם חמשה רבעי קמח.
ועל כך נאמר בירושלמי שם: "אמר ר' יוחנן: דברי הכל היא, כיון שהיא נותנת את המים זו היא 'ראשית עריסותיכם'".
כלומר כבר מעת נתינת המים נקראת העיסה 'עריסה' ואין לאוכלה ללא הפרשת חלה.
מאידך, במסכת פסחים ג, ג, מבאר הירושלמי שמן הדין היה להפריש חלה בסוף לישת הבצק, ותקנו חכמים שכאשר העיסה טהורה, יש להזדרז ולהפריש ממנה חלה כבר לאחר נתינת המים בקמח, כדי שלא תטמא העיסה תוך כדי הלישה ואז החלה שתופרש ממנה לא תיאכל. אולם כאשר העיסה טמאה מלכתחילה, מפרישים ממנה חלה כפי עיקר דין התורה, לאחר שהעיסה כבר נילושה:
תני: הלש עיסה בי"ט – מפריש חלתה בי"ט… 'עירס' לא אמר, אלא 'לש'. הא עירס – לא. א"ר שמואל אחוי דרבי ברכיה: תיפתר בעיסה טמיאה שאינו מפריש חלתה אלא בסוף. א"ר יוסה בי רבי בון: בדין היה בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף, תקנה תיקנו בה שיפרשינה תחילה שלא תטמא את העיסה.
אכן, בעקבות הפער שבין שתי הגמרות, נחלקו הראשונים מה היחס ביניהן, והאם להלכה 'גלגול העיסה', שהוא השלב המחייב להפריש חלה מן העיסה, הוא שלב נתינת המים בקמח או גמר עשיית הבצק.
דעת רוב הראשונים
דעת רוב הראשונים (בהם ר"ש[3], ראב"ד[4], רמב"ן[5], רשב"א, ריטב"א, מאירי, רא"ש[6], טור[7]) היא שחיוב העיסה בחלה הוא רק כאשר היא כבר נילושה ונעשתה בצק, וכוונת המשנה בחלה ג, א, והירושלמי שעליה, שגם את שלב נתינת המים בקמח ניתן להגדיר כ'עריסה', ואם הפריש כבר אז את החלה מן העיסה – יצא ידי חובתו. אך לכתחילה יש להפריש לאחר עשיית הבצק, ואז הוא גם השלב המחייב הפרשת חלה. עד אז אין חובת הפרשה ומותר לאכול מן העיסה ללא הפרשה. מן התורה מותרת אף אכילת קבע, וחכמים אסרו אכילת קבע והתירו רק אכילת עראי מהעיסה לפני שנעשתה בצק.
בכך מקבילים הראשונים הללו את דין הפרשת החלה לדין הפרשת התרומה, שאליה השוותה התורה את החלה ("כתרומת גורן כן תרימו אותה").
לגבי הפרשת תרומה ישנם שלושה שלבים: 1. בוסר – כאשר הפרי עוד לא בשל לאכילה, אין חובה להפריש ממנו תרומה, וגם אם יפרישו ממנו תרומה – לא עשו כלום, ואחר שהבשיל חובה להפריש ממנו תרומה. 2. 'עונת המעשרות' – כאשר הפרי מגיע לבשלות מינימאלית, בשלב זה עדיין אין חובה להפריש תרומה, ואם ירצה לאכול אכילת עראי מהפירות ללא הפרשה – רשאי. אך אם הפריש אז תרומה – יצא ידי חובה. 3. 'מירוח הכרי'[8] – משעה שהחיטה עברה 'מירוח' בכרי שבגורן (היינו שערימת גרגרי החיטה הוחלקה), מתחייבת התבואה בהפרשת תרומה, ואסור לאכול ממנה כלל ללא הפרשת תרומה ומעשרות.
כנגד זאת גם לגבי חלה ישנם שלושה שלבים: 1. קמח – אין חובה להפריש ממנו חלה, ואם הפריש – לא עשה כלום וצריך להפריש שוב לאחר שעשה ממנו עיסה. 2. נתינת המים בקמח – אין חובה להפריש בשלב זה חלה, אך חכמים אסרו לאכול ממנה אכילת קבע, אך אכילת עראי מותרת. ואם הפריש אז חלה – יצא ידי חובה. 3. גלגול העיסה – משעה שגלגל העיסה ועשה ממנה בצק, התחייבה העיסה בחלה, ואסור לאכול ממנה כלל ללא הפרשת חלה.
כך למשל כותב הריטב"א בקידושין מו, ב:
והנכון כמו שפירש הרמב"ן זצ"ל, דודאי חלה כתרומה ומעשר דגן. ומיהו בדגן מצינו שלשה זמנים: האחד קודם שהביאה שליש, שהיא פטורה לגמרי ואוכל ממנה אפילו אכילת קבע, ואם הוציא ממנה תרומת מעשר – לא עשה ולא כלום ואינה תרומה כלל. והשני לאחר שהביאה שליש, דקרינן ליה 'עונת המעשרות', ואם הפריש ממנה תרומה ומעשר – תרומתו תרומה, אבל אינו חייב עדיין להפריש ויכול לאכול ממנו מן התורה אפילו אכילת קבע ומדרבנן אכילת עראי. והשלישי שעת דיגון ומירוח, וזה הוא הנקרא גרנן למעשר, דהשתא מחייב בהפרשה ואסור באכילת עראי מן התורה עד שיפריש.
וכנגד שלשה זמנים אלו יש בחלה, דבעודו קמח הוי כתבואה שלא הביאה שליש שאין הפרשתו הפרשה, וכשנתן מים לקמח הוי כעונת המעשרות שאם הפריש הוי הפרשה, וכשהתחיל לגלגל הוי כמירוח שחייב להפריש, ומשום הכי תנן: שהמפריש חלתו קמח אינה חלה כלל וגזל ביד כהן".
דעת התוספות ופרשני הירושלמי
מאידך, דעת התוספות[9] היא שאין להקביל בין תרומה לחלה, ולגבי חלה ישנם רק שני שלבים: הפרשה מקמח אינה תופסת כלל. ומשניתנו המים בקמח חלה חובה להפריש חלה, ואסור לאכול מהעיסה אפילו אכילת עראי ללא הפרשת חלה. וכפי פשט המשנה בחלה ג, א, הנ"ל, והירושלמי שעליה[10]:
… התם [לגבי תרומה] אם הפריש אפילו קודם שיקפה או שישלה – הוי תרומה, כמו בהקדימו בשבלין, אבל הכא אם הפריש חלה קודם גלגול – הוי כמו הפריש חלתו קמח, דאמר בהאיש מקדש דלא עשה ולא כלום, ולכך לא מיקריא טבולה לחלה… ומשתטיל למים היינו לישה וגלגול.
כדעת התוספות כתב גם 'קרבן העדה' על הירשלמי פסחים ג, ג, ש'גלגול העיסה' בו מתחייבת העיסה בחלה הוא נתינת המים בקמח:
הא עירס לא – גלגול לבד, שלא עשה רק תערובות מים ומלח וקמח, ולא נילושה בטוב אז מפריש שפיר חלה בי"ט. מ"ט? הא תנן: כיון שהיא נותנת המים מגבהת חלתה.
וכן דעת ה'פני משה' על הירושלמי שם:
עירס לא אמר… ואמאי? הא אנן תנינן בחלה: 'כשנתגלגלה העיסה' והיינו עירס, שנתערב כל שיעור הקמח במים – כבר הוקבעה לחלה…
וכן היא דעת הרש"ר הירש, כנזכר לעיל.
דעת התרומה וברטנורא
דעה קרובה לשיטה זו, וייתכן שהתוספות אף מודים לה[11], היא דעת התרומה וברטנורא.[12] לדעתם אמנם גלגול העיסה הוא נתינת המים לקמח, אך לכתחילה יש לדחות את הפרשת החלה עד סיום לישת הבצק. אלא שחכמים תקנו לגבי עיסה טהורה שיפרישו ממנה בשעת נתינת המים בקמח, כעיקר הדין, כדי שלא תִטמא העיסה בעת הלישה.
בכך הם מיישבים את שתי הגמרות: המשנה בחלה והירושלמי שעליה מורים מהו גלגול העיסה מעיקר הדין. והירושלמי בפסחים מורה מתי בפועל נכון להפריש את החלה, מבלי קשר לשאלה מתי העיסה מתחייבת בחלה.
זו לשון התרומה סי' פד:
הא עירס לא… אבל ערס. פי' גלגל לבד, שלא עשה רק תערובת מים וקמח ולא נלושה בטוב עדין כמו שעירסן… וקאמר התם תפתר בעיסה טמאה, שאינו מפריש חלתה כי אם בסופה כשיגמור כל תקוני העיסה… פי' תקנו למהר הפרשת חלה בכל היכולת לאחר גלגול גרידא, תערובות קמח ומים, שעדיין מחוסרת הרבה לישה ושיפה ובעיטה שלא תטמא העיסה, שלא יארע שום אונס טומאה בעיסה. לכך מהרו להפריש החלה בטהרה.
דעת הרמב"ם
לגבי דעת הרמב"ם ישנה מחלוקת גדולה.
מלשונו בפירוש המשנה ובמשנה תורה משמע שסובר כדעת התוספות (או התרומה):
אימתי מפרישין חלה – כשיתן את המים ויתערב הקמח במים מפריש החלה מתחלת דבר שנילוש, שנאמר: 'ראשית עריסותיכם'.
וכן משמע ממה שכתב שם הלכה ד:
מאימתי תתחייב העיסה בחלה – משתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים, או שתטמטם בשעורים ותעשה כולה גוף אחד…
וכך אכן הבינו הראב"ד והמאירי[13] בדבריו, וחלקו עליו. וכך הבין גם מראה הפנים[14] בדבריו.
זו לשון הראב"ד ביכורים ח, ב:
אמר אברהם: אין יפה לעשות כן, אלא אם עשה כן הרי קיים 'ראשית עריסותיכם' שהוא נחשבת עיסה. ואם חיוב הוא לעשות כן, איך יאכל ממנה עראי עד שתגלגל, והוא טבל! ולשון הירושלמי הטעהו.
מאידך, גדולי נושאי הכלים של הרמב"ם, הכסף משנה והרדב"ז, טענו בתוקף שהוא סובר כדעת רוב הראשונים שגלגול העיסה הוא בגמר הלישה, ומה שכתב בהלכה ב שמפרישים משעה שנותן המים בקמח, כוונתו שם היא שבדיעבד כבר משלב זה אם הפריש חלה יצא ידי חובה, כי גם אז העיסה כבר יכולה להיקרא 'עריסה' בדיעבד.
זו לשון הכסף משנה ביכורים ח, ב:
וכתב הראב"ד… וי"ל שאין דעת רבינו כמו שחשב הראב"ד, אלא אין כוונתו לומר שיהא זה עיקר המצוה, שיותר טוב להמתין עד אחר גמר לישה ותיעשה הכל גוף אחד. אלא כוונתו לומר שאם רצה למהר להפריש חלתה בטהרה שמא תטמא העיסה, מכיון שהיא נותנת המים רשאי להפריש. וזהו פירוש הירושלמי שאמרו: 'כיון שהיא נותנת את המים זהו ראשית עריסותיכם', אבל עיקר חיוב חלה משתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים, וזהו מה שכתב בסמוך מאימתי תתחייב העיסה בחלה משתתגלגל בחטים. וזהו ממש דעת הראב"ד.
על פי מה שכתב ר' יוסף קארו בכס"מ ובבית יוסף[15], נראה שגם בשולחן ערוך[16] הוא פסק כדעת רוב הראשונים שגלגול העיסה הוא בתום לישת הבצק, אם כי הדבר לא מפורש בדבריו.
ובכל אופן למעשה פסק השו"ע (ד) את דברי הירושלמי שבעיסה טמאה יפריש חלה בגמר הלישה, שזוהי הוראה מעשית המוסכמת גם על התרומה והברטנורא, ואולי גם על התוספות:
האידנא [שהעיסות טמאות] טוב להמתין מלהפריש חלה עד אחר גמר לישה, שתיעשה כל העיסה גוף אחד. אוכלים עראי מן העיסה עד שנתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים, ותטמטם בשעורים, ותעשה כל העיסה גוף אחד..
סיכום:
- פשט הפסוקים הוא שיש להפריש חלה כאשר מחלק את הבצק לעיסות קטנות כדי לעשות מהן חלות, ואת הראשונה ייתן לכהן.
- נחלקו פרשני המקרא האם 'עריסה' היא שם מקביל לבצק (אוהל מועד), או שהיא תחילת עירוב (עירוס) המים עם הקמח (רש"ר הירש, מלבי"ם).
- בהתאם לכך ישנן שתי גמרות בירושלמי שמאחת מהן (חלה ג, א) עולה בפשטות שיש להפריש החלה כאשר נותן המים בקמח, ומהשנייה (פסחים ג, ג) עולה שעיקר ההפרשה הוא לאחר גמר הלישה, אלא שתקנו חכמים בעיסה טהורה שיפריש בשעת נתינת המים בקמח כדי שלא תטמא החלה.
- אכן, נחלקו הראשונים האם שלב 'גלגול העיסה' שבו (על פי המשנה בחלה ג, א) מתחייבת העיסה בהפרשת חלה, הוא שלב עירוב המים בקמח או שלב סיום לישת הבצק.
- דעת רוב הראשונים (ר"ש, ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, רא"ש, מאירי ועוד) שחיוב העיסה בחלה הוא רק לאחר לישת הבצק, ואם הפריש קודם לכן – יצא ידי חובה.
- דעת התוספות ופרשני הירושלמי (קרבן העדה, פני משה) שחיוב העיסה בחלה הוא משעת עירוב המים בקמח.
- דעת התרומה וברטנורא היא שהחיוב הוא משעה שנתן המים בקמח, אך יש לעכב לכתחילה ההפרשה עד גמר הלישה, מלבד בעיסה טהורה שתקנו חכמים להפריש בתחילת שעת החיוב. וייתכן שהתוספות מודים לדבריהם.
- מלשון הרמב"ם נראה שסובר כתוספות, וכך הבינו הראב"ד והמאירי בדבריו.
- מאידך, גדולי נושאי כליו של הרמב"ם, הכסף משנה והרדב"ז, הבינו שהוא סובר כרוב הראשונים.
- להלכה נקט הבית יוסף כדעת רוב הראשונים וכפירושו ברמב"ם, וכך כנראה פסק בשו"ע, אם כי לשונו שם מעורפלת.
- ולמעשה פסק השו"ע שכיום שהעיסות טמאות יש להפריש בגמר הלישה, ולכך מסכימים גם התרומה והברטנורא, ואולי אף התוספות.
[1] במדבר טו, כ.
[2] 'חלה' בלשון המקרא היא לחם שיש בו חלל (הלמ"ד דגושה בדגש משלים, כאילו נכתב 'חללה'). בניגוד ל'רקיק' שמחמת דקותו אין בו חלל ונפח, ולכן מצווה התורה שכאשר מערבים את המנחות בשמן, את חלות המצות של המנחה בוללים בשמן, כי השמן נספג בהן, ואת רקיקי המצות, המצות הדקות שאין להן עובי ונפח, מושחים בשמן, הואיל ואי אפשר לבלול את השמן בתוכן: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" (ויקרא ז, יב).
[3] חלה ג, א.
[4] בהשגותיו על הרמב"ם ביכורים ח, ב.
[5] קידושין מו, ב. וכן הרשב"א, הריטב"א והמאירי שם.
[6] חלה ג, א.
[7] יורה דעה שכז.
[8] לכל פרי ישנו 'גמר מלאכה' על פי דרך עיבודו ושיווקו. נקטנו 'חיטה' כי אנו עוסקים בעיסה העשויה מחיטה, זו הדוגמה שנקטו הראשונים. אך העקרון נכון לכל פרי.
[9] על נדה ו, ב – ז, א.
[10] לגבי הירושלמי בפסחים ג, ג, אין התייחסות מפורשת של התוספות, אך ניתן לומר בדבריהם: 1. הם סוברים כדעת ספר התרומה המובא בסמוך, שאמנם שעת החיוב היא משעה שנותן המים בקמח, אך לכתחילה יש לעכב את ההפרשה עד אחר סיום הלישה, שזהו עיקר 'עריסה' שעליה דיברה התורה. 2. 'מראה הפנים' על חלה ג, א, באר שהירושלמי בפסחים עוסק בהפרשת חלה ביום טוב, שאז ישנה דעה שיש להפריש את החלה לאחר האפיה, וזוהי כוונת הירושלמי שם, אך ביום חול לכל הדעות יש להפריש בתחילת חיוב זמן ההפרשה, לאחר נתינת המים בקמח.
[11] כנ"ל בהערה 10.
[12] חלה ג, א.
[13] קידושין מו, ב.
[14] חלה ג, א.
[15] יורה דעה שכז.
[16] יורה דעה שכז, ב; ד.
