מקור הדין
בגמרא במסכת נדה סו, א, מבואר שרבי תיקן "בשדות" שהרואה יום או יומיים תשב ששה נקיים, והרואה שלושה תשב שבעה נקיים:
"אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב, התקין רבי בשדות: ראתה יום אחד – תשב ששה והוא, שנים – תשב ששה והן, שלשה – תשב שבעה נקיים".
ראשונים הסוברים שהתקנה היתה לכל ישראל
רי"ף
הרי"ף במסכת שבועות ג, ב – ד, א, גרס "התקין רבי בסוודית", כלומר שזה שם של מקום. כמו כן, הרי"ף באר שאחד הטעמים לתקנת רבי הוא חוסר בקיאותם של חכמים במראות הדמים, ולכן נראה שלדעת הרי"ף התקנה היתה כללית לכל הנשים, ולא רק לנשות העם שבשדות:
"כל הדין הוא דינא דאורייתא דהוו עבדן בנות ישראל כל זמן דהוו רבנן בקיאי בחזותא דדמא, וכיון דאימעוט רבנן דהוו בקיאי בהכי, וקלשא לה דעתייהו ולא הוו יכלי לאפרושי בין דם טמא לדם טהור, כדאמרינן: א"ר יוחנן, חוכמתיה דר' חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא… וא"ר זירא טיבעא דבבל גרם לי דלא אחזי דמא… וחזו נמי דלא ידעי נשי תיקון וסתות, חשו רבנן דלמא משלמי דם טמא לדם טהור וטבלין ואתו לידי איסורא דכרת, דהא אפשר למהוי כל דם דחזיא בשיתא יומי טהור וליכא טמא אלא הך דחזיא בשביעי בלחוד, דצריכא דמישלם עליה ז' יומי. וכיון דסבירא להו דדם דכולהו ז' טמא הוא, אמרי [כד] שלימו לן ז' יומי וטבלן לאורתא ואתו לידי איסורא. הלכך חשו רבנן למילתא ועבדו הרחקה יתירה לסלוקי כל ספיקי ואצריכו למיתב שבעה נקיים על כל דם, דלא ליגע לאיסורא דאורייתא. והיינו דאמרינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: התקין רבי בסוודית – ראתה יום אחד תשב ששה ימים והוא, שנים תשב חמשה והן, שלשה תשב שבעה נקיים. אמר רבי זירא: בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים".
רמב"ם
גם מלשון הרמב"ם איסורי ביאה יא, ג, משמע שתקנת רבי היתה תקנה כללית לכל הנשים, שכן גם הוא לא ציין שהתקנה היתה דווקא לעם שבשדות, ומאידך גם הוא נימק שאחד מטעמי התקנה הוא חוסר בקיאות במראות הדמים:
"ובימי חכמי הגמרא[1] נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים, ונתקלקלו הוסתות, לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה. לפיכך החמירו חכמים בדבר זה, וגזרו שיהו כל ימי האשה כימי זיבתה, ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות".
רא"ש
גם הרא"ש נדה י, ו, כמו הרי"ף והרמב"ם, מצד אחד לא כותב שהתקנה היתה רק לבני הכפרים או עמי הארץ, ומאידך מנמק את התקנה גם מחמת חוסר בקיאותם של חכמים, ומבואר שסובר אף הוא שהתקנה היתה כללית:
"הדין הוא דינא דאורייתא דהוו עבדן בנות ישראל כל זמן דהוו רבנן בקיאי בחזותא דדמא. וכיון דאימעוט רבנן דהוו בקיאי בהכי (בחזותא) וחלשא דעתייהו דלא הוו יכלי לאפרושי בין דם טהור לדם טמא… וחזו נמי דנשי לא ידעי תיקון וסתות, חשו רבנן דלמא משלמא דם טמא לדם טהור וטבלן ואתי לידי איסור כרת דהא אפשר למיהוי כל דם דחזיא בשית יומי טהור. וליכא טמא אלא הך דחזיא בשביעי בלחוד וצריכה למשלם עליה שבעה יומי… ועוד, כיון דלא בקיאי בתיקון וסתות זימנין דחזיא דם וביום השמיני לראייתה חזיא דם וטבלה לערב ומשמשת עם בעלה. וזימנין דראייה קמייתא הויא בתוך אחד עשר יום וצריכה למיתב שבעה על ראייה בתרייתא. הלכך חשו רבנן למילתא, ועבדו הרחקה לסלוקי כל ספקי. ואצריכו למיתב ז' נקיים על כל דם דלא ליגעו באיסורא דאורייתא. והיינו דאמרי' בפרקין: אמר רב יהודה אמר שמואל, התקין רבי בסוריא, ואית דגרסי בשדות – ראתה יום אחד תשב ששה והוא, שנים תשב ששה והן, שלשה תשב שבעה נקיים".
טור
וכן משמע מלשון הטור יו"ד קפג, שתלה את תקנת רבי בעיקר בכך ש"משרבו הגליות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות, חשו שמא יבואו לטעות באיסור כרת". ומשמע שזה עיקר החשש, וממילא זה שייך לכל הנשים ולא רק לנשות עמי הארץ. כמו כן, אף הוא לא מזכיר שהתקנה היתה דווקא לעמי הארץ:
"משרבו הגליות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות, חשו שמא יבאו לטעות באיסור כרת, שמא תראה אשה בימי נדתה ששה ימים ויהיה הכל דם טוהר, ובשביעי שמא תראה דם טמא וסבורה לטבול בליל שמיני וצריכה עוד שבעה ימים – החמירו לטמא כל מראה דם אדום. וכדי שלא יבאו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה".
ראשונים הסוברים שהתקנה היתה לעמי הארץ
רש"י
רש"י על הגמרא בנדה הנ"ל, כותב ש"שדות" הוא מקום (או אזור כפרי) שבו מצויים אנשים שאינם בני תורה, ולכן היה צריך להחמיר עליהם לחשוש לימי זיבה. ומשמע שזו לא היתה תקנה כללית לכל הנשים:
,בשדות – מקום שאין בני תורה, ואינן יודעות למנות פתח נדות מתי הן ימי נדה מתי הן ימי זוב".
ראב"ן
גם הראב"ן נדה שיח, כותב שתקנת רבי היתה "לנשי עמי הארץ הטועות":
"וכשראה רבי שנתמעטה חכמת נשים לטעות בווסתן בין ימי נידות לימי זיבות, עמד והתקין לשאינן יודעות כהא דאמר רב יהודה אמר רב: התקין רבי בשדות לנשי עמי הארץ הטועות: ראתה יום אחד סופרת ששה והוא".
ראבי"ה
גם הראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות תתקסב, כבדרך אגב להתעמתותו עם שיטת רבנו תם לגבי קדמוניות מנהג בנות ישראל, כותב שתקנת רבי היתה לנשות עמי הארץ:
"מה שפירש רבינו תם דגזירה דר' זירא דהחמירו וכו', הייתה קדמונית, וראייתו מדשאלה אליהו בימי ליבונך מהו אצלך. פר"ת ולא שמיע ליה, כלומר: חדא כאשר הקשה מורי מערבי פסחים, דר' שמעון צוה את רב: אשתך טבלה – אל תיזקק לה לילה הראשון בנידה דאורייתא, הואיל והוחזק מעיין פתוח. ופר"ש דאכתי לא היה חומרא דר' זירא, דא"כ כל ז' אסורה. ותו דגרסינן בפרק בתרא דנידה (שם) לעיל מההיא דר' זירא: התקין רבי בשדות, פירוש במקום עמי הארץ: ראת יום אחד תשב ששה והוא ג' תשב ז' נקיים, פירוש דאתי למטעי בזבה, אלמא דלית ליה חומרא דר' זירא".
ראב"ד
גם מלשון הראב"ד בבעלי הנפש שער הספירה והבדיקה סימן א, משמע שהתקנה היתה רק לבנות הכפרים, שלא היו בקיאות בספירת ימי נדה וזבה:
"הדין הוא דינא דאורייתא לנדה ולזבה. אבל מכמה שני דאימעיט ליבא ואשתבוש נשי אתקין רבי בשדות שאם ראתה יום אחד תשב ששה והוא, שנים תשב ששה והם, שלשה תשב שבעה נקיים. מאי טעמא, דחייש רבי דילמא מחלפי להו לבנות הכפרים ימי זיבה בימי נדה, ואי שרינן להו בשלשת ימי ראיה להשלים עליהם ושיהיה השלישי מהם מחשבון השבעה שמא יעשו כן בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה ואתיא לידי איסורא דאורייתא. ומשום הכי אתקין להו כל תלתא דחזו דמא תשב עליהם שבעה נקיים. ובתקנתא דרבי ליכא למיחש מידי לשום איסור".
רבנו יונה
וכן מלשון רבינו יונה על הרי"ף ברכות כא, ב, משמע שהתקנה במקורה היתה לבני הכפרים שאינם בני תורה, ונשותיהם אינן בקיאות בימי נדה וזבה:
"וכל זה הוא דין תורה, אבל בנות ישראל מפני שלא היו כולן בקיאות באלו החילוקים, ולא היו יודעות להפריש בין נדה לזבה ובין זבה קטנה לזבה גדולה, החמירו על עצמן ויושבות על הכל ז' ימים נקיים כמו בזבה גדולה, כדי לצאת מספק. ואפילו בלא חומרא כל כך היו יכולין לצאת מספק, כדאמרינן במסכת נדה: רבי תיקן בשדה: ראתה יום אחד – מונה ששה והוא. שנים – ששה והם. שלשה – יושבת שבעה ימים נקיים. פירוש: בכפרים, מפני שלא היו כל כך בני תורה ולא היו הנשים יודעות אלו החילוקים, כדי לצאת מן הספק תיקן להן רבי שבכל זמן שתראה יום אחד בלבד – שתמנה ששה והוא, ממה נפשך… ובזה היה די לצאת מכל הספק אלא שהן אפי' זה החילוק לא רצו לעשותו ולרווחא דמילתא התקינו שתשב על הכל שבעת ימים נקיים".
רשב"א
גם מהרשב"א על נדה שם משמע שהתקנה היתה לבני הכפרים, שאמנם היו "מכירין קצת בין דם טהור לדם טמא, והיו מכירות קצת וסתות אבל לא עיקר הוסתות", ולכן רבי תיקן שם את הדברים באופן שלא יבואו לידי מכשול:
"יש מי שגורס: התקין רבי בשדות… וכן היא גם בהלכות הרב אלפסי ז"ל, וכן מצאתיה בחבור הרב אלברצלוני ז"ל משמן של ראשונים. ופי' הוא ז"ל לפי גירסא זו, שבאותן הימים היו גם בני הכפרים מכירין קצת בין דם טהור לדם טמא, והיו מכירות קצת וסתות אבל לא עיקר הוסתות. ולכך די להם בשנים כעיקר נדה דאוריתא, אבל אם ראתה ג' חוששות הן לספק זבה שאינן מכירות כל כך בזיבה לא הן ולא אותן בני הכפרים שמראות להם את הדם. ולפיכך חשש רבי ותיקן להם לשלשה ז' נקיים, ומ"מ גרסא הנכונה שנים תשב ששה והם דכיון דאינן בקיאות לגמרי יש להם לחוש שמא יום ראשון סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וצריכה ששה והוא, וגם מן הראשונים יש שהיו גורסין כן, והיא הגרסא הנכונה".
ריטב"א
הריטב"א נדה שם מביא את דברי רש"י הנ"ל, שמדבריו משמע שהתקנה היתה לשדות ששם אין בני תורה:
"אמר רב יהודה [אמר רב]: אתקין רבי בשדות. פירש"י ז"ל: מקום שאין שם בני תורה, ואינן יודעות למנות פתח נדותן מתי הן בימי נדה ומתי הן בימי זיבה".
ר"ן
וכן מלשון הר"ן על נדה שם משמע כך:
"ראתה יום א' תשב ששה והוא, שני ימים תשב ששה והן. זו היא עיקר הגירסא. ומש"ה יושבת ששה והן, משום דחיישי' שמא יום א' ראתה דם טהור ושני דם טמא, והוי תחלת נדה. שאלו לא היו בני תורה להכיר במראות הדמים. א"נ דיום ראשון שראתה הוי סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וששה דקאמרי' נקיים בעי דכיון דטועות משוינן להו איזה יום שתראה מספקי' להו בתחלת נדה ונקיים דקאמר לאו אכולהו יומי קאי אלא אשגרו' לישן הוא ז' נקיים".
וכן משמע מהר"ן על הרי"ף שבועות ד, א (אף שכאמור לעיל, מהרי"ף עצמו לא משמע כך):
"התקין רבי בסוודית. מקום שאינן בני תורה, ואינן יודעות למנות פתח נדותן מתי הן בימי נדה ומתי הן בימי זיבה, ואינן מכירות בין דם טמא לדם טהור".
מרדכי
גם מלשון המרדכי בהלכות נדה רמז תשלו, משמע שהתקנה היתה למקום עמי הארץ:
"…ומיהו מדרבנן בעי שימור, הכי מוכח פרק בא סימן: התקין רבי בשדות – פירוש במקום עמי הארץ, ולא היו בקיאין בתיקון וסתות – ראתה יום אחד תשב ששי והוא, דחיישינן דלמא בימי נדה היא, וצריכה שבעה בין טמאים בין טהורין. [אילו היתה בימי זיבה אינה צריכה לשמור רק יום כנגד יום. ג' תשב שבעה נקיים, דחיישינן שמא בתוך י"א ימים הוא, ואילו היתה בודאי בתוך י"א יום שבין נדה לנדה דיה בשימור יום כנגד יום. שלשה תשב ז' נקיים, דחיישינן דלמא בתוך י"א יום היא. ואלו כו'] ואילו היתה ודאי בימי נדה דיה בז' ימים בין טמאים בין טהורים ולא בעינן נקיים".
רשב"ץ
וכן משמע מהרשב"ץ על נדה שם:
"התקין רבי בנידית, מקום שאינן בני תורה – ראתה יום אחד תשב ששה והוא…".
דעת הרמב"ן והמאירי
רמב"ן
בדעת הרמב"ן יש מקום להסתפק, שכן מחידושי הרמב"ן על נדה שם משמע שהתקנה היתה רק עבור בני הכפרים, שהבעלים אינם בני תורה ו"אין רואים דם", וגם הנשים שלהם אינן בקיאות בספירת ימי נדה וזבה:
"הכי גרסינן, וכן בנוסחאות: יום אחד תשב ששה והוא, שנים תשב ששה והן. שהרי בני מקום זה שאינן בני תורה, בידוע שאין רואים דם. ויש לחוש שמא יום ראשון דם טהור ויום שני טמא, וצריכה ששה. ועוד, שהרי אין נשיהן בקיאין בימי נדה וזבה, שלכך תקן להם לשלשה שבעה נקיים בכל זמן".
מאידך, בהלכות נדה (א, טו-טז) משמע שהרמב"ן סובר שזו תקנה שנתקנה לכל אשה ושאחד הטעמים לתקנה היא חוסר בקיאות של חכמים בדיני מראות:
"טו. כשנתמעט לבן של חכמים מפני כובד הגלות ותכיפת הצרות, חששו שמא יבאו לטעות בדבר שזדונו כרת, שהרי אפשר שתראה האשה בימי נדתה שבעה ימים ויהיה של ששה דם טהור ושל יום השביעי דם טמא, וסבורה לטבול בלילה והיא צריכה לישב עוד ששה ימים. ואפילו היתה מראה דם לחכם גדול ובקי אפשר שתטעה בעצמה במנין הנדות והזיבה, הרי שראתה בסוף י"א מימי הזיבה ומחרתו וטעתה והיתה סבורה שראיה ראשונה בימי הנדות ומונה ממנה ואינה ראויה למנות אלא מיום המחרת שבו התחילה נדותה.
טז. לפיכך עמד רבינו הקדוש ותיקן שכל אשה שתראה יום אחד תספור ששה נקיים ואם ראתה שנים תספור ששה נקיים והן, ואם ראתה שלשה תשב שבעה נקיים, ובכל ימים שתראה כך היא נידונת ואינה צריכה להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדות וזיבה".
מאירי
גם בדעת המאירי נדה שם יש מקום להתלבט: מצד אחד כותב בהדיא שרבי "מצא בקעה בכפר אחד ששמה שוריית, והחמיר עליהן", ומשמע שזו חומרה עליהם בלבד. מצד שני בהמשך דבריו כותב שעיקר הגרסה היא שהחשש נובע גם מכך ש"לב החכמים התמעט, שלא להכיר בין דם טמא לטהור", ואם כן לפי טעם זה התקנה שייכת גם למקומות אחרים (אלא אם כן נאמר שבהצטרף שני החששות ראה רבי לנכון לתקן תקנה זו, אך מצד החשש של התמעטות לב החכמים בלבד לא היה צורך לתקן זאת):
"ובימי רבינו הקדוש מצא בקעה בכפר אחד ששמה שוריית, והחמיר עליהן. וחומרתו הוזכרה כאן בקצת ספרים, שאם ראתה יום אחד תשב ששה נקיים והוא, ואם ראתה שנים תשב חמשה נקיים והן, ואם ראתה שלשה אף בימי נדה שתשב שבעה נקיים. ולגירסא זו לא היתה התקנה אלא מפני שמצאן טועות בענין הוסתות בין ימי נדה לימי זיבה, ושמא הראשון סוף זיבה והשני תחלת נדה וצריכה ששה אחריו. ואם ראתה שלשה שמא כלם בימי זיבה. ומ"מ עיקר הגירסא שאף בשנים התקין ששה והן ומפני שהתקנה היתה לשתי סבות אחת זו שהזכרנו והאחרת שהיה לב החכמים מתמעט שלא להכיר בין דם טמא לטהור".
גם מדברי המאירי ברכות לא, א, נראה שסובר שזו תקנה לכל, ונשענת גם על כך שחכמים חששו לטעות באבחנה בין דם טמא לדם טהור:
"זהו דין נדה של תורה, ובזמנים אלו שהזכרנו היו חכמי ישראל על כנם יודעים בטוב טהרה וטומאה והיה מתברר להם מתוך חכמתם איזהו מראה של דם טמא שממנו יהא ראוי להתחיל במנין ז' ימי נדה ואיזה מראה של דם טהור שלא יהא מעלה או מוריד בה. אח"כ נתמעט לבן של חכמים מפני כובד הגליות ותכיפת הצרות וחששו שמא יטעו בדבר זה שזדונו כרת ושגגתו חטאת…
לפיכך עמד רבינו הקדוש והתקין שכל שראתה יום א' תשב ו' נקיים אחריו ראתה ב' תשב ו' נקיים אחריהם וזה מחשש ראשון שהזכרנו ואם ראתה ג' אף בימי נדה תשב ז' נקיים אחריהם וזה מחשש שני שהזכרנו ונמצא נדה של חכמים כל שראתה יום א' או ב' תשב ו' נקיים כל שראתה ג' רצופין תשב ז' אחריהם ובדבר זה לא היתה צריכה להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדות וזיבה כלל".
אחרונים
בית יוסף
הבית יוסף יו"ד קפג, מביא את דברי הרי"ף, הרא"ש והטור, ומשמע שסובר כמותם, שהתקנה נועדה לכל ישראל ולא רק לנשות עמי הארץ. ואף שמביא בתוך דבריו גם את דברי רש"י שהתקנה היתה לאנשי השדות שאינם בני תורה, בפועל נראה שנוקט שהתקנה חלה על כל ישראל:
"משרבו הגליות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבואו לטעות באיסור כרת וכו' החמירו לטמא כל מראה דם אדום כדי שלא יבואו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה. אף על פי שלא מצינו בפירוש שגזרו על כל מראה דם אדום, מכל מקום מדאמרינן בסוף פרק כל היד (כ:) דרבי יוחנן ורבי זירא ועולא לא חזו דמא ממילא שמעינן שדורות הבאים לא לחזו דמא: ודברי רבינו בזה כמעורבבים ואינם מבוארים ועיקרו של דבר כך הוא בריש פרק תינוקת (סו.) אמרינן התקין רבי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא שנים תשב ששה והן שלשה תשב שבעה נקיים. ופירש רש"י בשדות. מקום שאין בני תורה: ששה והוא. כדין תורה שמא בימי נדה היא… וזה לשון הרי"ף בפרק ב' דשבועות: הדין הוא דינא דאורייתא דהוו עבדן בנות ישראל כל זמן דהוו רבנן בקיאי בחזותא דדמא וכיון דאימעוט רבנן דהוו בקיאי בהכי וקלשה דעתייהו ולא הוו יכלי לאפרושי בין דם טמא לדם טהור… הילכך חשו רבנן למילתא ועבדו הרחקה יתירא לסלוקי כל ספיקי ואצריכו למיתב ז' נקיים על כל דם דלא ליגע לאיסורא דאורייתא, והיינו דאמרינן התקין רבי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא וכו' וכ"כ הרא"ש בסוף נדה, וכתב עוד וז"ל: ועוד דכיון דלא בקיאי בתיקון וסתות, זימנין דחזיא דם וביום (השמיני) [השביעי] לראייתה חזיא דם וטבלה לערב ומשמשת עם בעלה וזימנין דראייה קמייתא הויא בתוך י"א יום וצריכה למיתב שבעה על ראייה בתרייתא הילכך חשו רבנן למילתא ועבדו הרחקה לסלק כל ספיקי וכו'. ודברים אלו כהרי"ף והרא"ש נתכוין רבינו לומר אלא שלא בירר דבריו כראוי".
ב"ח
הב"ח יו"ד קפג, יב, כותב מצד אחד שרבי תיקן את תקנתו לעמי הארץ שבשדות, אך מאידך כותב שהטעם לתקנה הוא חשש לטעות של החכמים באבחנה בין דם טהור לדם טמא, ולא מספיק מבורר מדבריו אם כוונתו שאף שהטעם קשור לחכמים, התקנה הותקנה דווקא למקום עמי הארץ, כיוון שהם עלולים לצרף דם טהור לדם טמא ולהיכשל באיסור כרת, או שכוונתו שרבי תיקן את תקנתו לכל, אך בפועל התקנה הותקנה שם, כי שם ראה רבי באופן מובהק את הצורך לתקן את התקנה:
"משרבו הגליות וכו' ושמא תראה וכו'. כן צ"ל ושמא בוי"ו והכי פירושו חשו שמא יבואו לטעות באיסור כרת שיורו על דם טמא שהוא טהור וכדאיתא סוף פרק כל היד דרבי יוחנן ורבי זירא ועולא לא חזו דמא ועוד חששו דאפילו נבוא להחמיר ולטמאות כל דם אדום אפילו הכי חומרא דאתי לידי קולא היא דשמא תראה האשה בימי נדתה ז' ימים ויהיה הכל דם טהור מלבד ראיית יום שביעי והרי היא צריכה עוד ז' ימים מלבד מה שהיתה סופרת מתחלה ז' ימים… ובכלל לשון זה הוא לומר שהחמירו בו עוד חומרא כשהסכימו לטמא כל מראה דם אדום, כלומר שמה שתיקנו לטמא כל דם אדום עוד החמירו בו כאילו היתה ראייה זו תחלת ראייתה, דאף אם ראתה שני ימים תתחיל למנות מיום שני ויושבת ששה והן, והוא מה שהתקין רבי בשדות שהן עמי הארץ, כדאיתא פרק תינוקת שזה היה קודם שבא רבי זירא".
מחצית השקל
גם מחצית השקל יו"ד קפג, מצד אחד כותב שהתקנה היתה לעם שבשדות, מצד שני כותב שהתקנה היתה גם מחמת שחכמים אינם בקיאים בדמים
"דע, דכל הנ"ל הוא מדין תורה שצריכה ליזהר במנין ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה, והכי הוו עבדי בנות ישראל כל זמן דהוי בקיאין רבנן בחזותא דדמא, דהוי יכלו לפרושי בין דם טמא לדם טהור. אבל השתא דאין בקיאין בחזותא דדמא, וחזו נמי דנשי לא ידעי מתקון וסתות אי עומדות בז' ימי נדה או בי"א ימי זיבה, התקין רבי לעם שבשדות (פירש רש"י ד"ה בשדות מקום שאינן בני תורה) – ראתה יום אחד – תשב ששה [והוא], וששה דקאמרינן נקיים בעינן".
מעדני יום טוב
גם מעדני יום טוב מסכת נדה פרק י, מ, מביא את דברי רש"י שהתקנה היתה לאלו שאינם בני תורה:
"ואית דגרסי בשדות. וכ"ה גירסת רש"י ופי' מקום שאין בני תורה ותלמידי הר"י בפ' אין עומדין גרסי נמי בשדות ופירשו בכפרים מפני שלא היו כל כך בני תורה ע"כ וזה נ"ל נכון לפי שהכפרים על פני השדות יחשבו שמדרכן להיותן מיושבים בבתיהם בתוך השדות אחת הנה ואחת הנה…".
גליא מסכת
הגליא מסכת חלק א' יו"ד שאלות ותשובות עמ' 180 אות ד' ד"ה: 'ואפשר', מעלה צד שלגרסה שרבי תיקן את תקנתו בשדות מפני שאינם בני תורה, אפשר שתקנה זו לא חלה כיום (מאידך ציין שלגרסת הרא"ש שגרס שרבי תיקן זאת בסורא, לכאורה זו כן תקנה מחייבת):
"ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם שכתב בפרק י"א שבכתמים אינו צריך פסיקת טהרה חומר ז' נקיים… והיינו משום דחומרות ר' זירא לא נעשה אלא מבנות ישראל בעצמן, שהחמירו, ולא על פי גזירות והסכמות חז"ל. ואף בחומרות רבי לפי מה דאיתא בגמרא דתיקן כך לנשים שבשדות, אפשר לחלק ולהקל לפי מה דאיתא ביצה בתוספות ד"ה 'והאידנא', לחקור היכא דגזרו משום שאינן בני תורה, איך דיינינן השתא אם יש לנו דין דאינן בני תורה או לא, ע"ש. אולם ברא"ש גריס שתיקן כך בסורא, ע"ש. וקצת יש לחקור לפי האמור ברמב"ם ריש פרק י"א, משמע שחכמים גזרו כך, ע"ש. וצריך עיון שם, דהא משמע דתקנות רבי לא הוה אלא היכא שראתה שלושה ימים, ועיין מזה ברא"ש פרק תינוקת סימן ו', ע"ש. אם כן יש לעיין אם כוונתו של רמב"ם על תקנות רבי…".
קונטרסי השיעורים
בספר קונטרסי השיעורים (לרב גוסטמן) על קידושין שיעור כד אות טז, הביא את דברי הגליא מסכת לעניין חומרת בנות ישראל, והסכים עימו שבמקום ביטול קבוע של פריה ורביה יש מקום להקל, אך למעשה ירא להתיר זאת כהיתר העומד בפני עצמו אלא לצרף לסניף:
"… ונסתפקתי, כיון דכל עיקר החומרא דז' נקיים בנדה [בזמן שאין בה משום חשש זבה] אינו אלא מחמת מנהג שנהגו בנות ישראל, מסתבר לומר שבמקום שמנהג זה מונע ממנה הריון כל ימיה, ומלבד מניעת מצות פריה ורביה של בעלה וגם מניעת חוטרא לידה ומרא לקבורה, מונע זה גם השלום בית, ובדאי יש לומר דבאופן זה לא נהגו בנות ישראל מעולם בחומרא זו, ואם כן לשיטת הכסף משנה בפירוש רמב"ם הנ"ל אפשר שיש לה להתיר למנות הז' ימים מקודם… ומפני שענין זה נוגע הרבה להלכה למעשה, חפשתי בספרים ומצאתי בספר גליא מסכת להגאון ר' דוד זלה"ה האב"ד דק"ק נאווהרדאק, בשו"ת יו"ד סי' ד', וז"ל… עכ"ל הגאון בעל גליא מסכת. ושמחתי מאד שכיוונתי לדעתו הגדולה, שיש לצדד להקל בזה הענין שהחמירו על עצמן, ומכל שכן לשיטת רמב"ם לפי ביאור הכסף משנה הנ"ל דבפסח לא נהגו בו איסור. כמו כן, יש לומר דבמקם מניעת פריה ורביה וחוטרא לידה וכו' וגם שלום בית לא נהגו בחומרת ר' זירא. כל זה איני אומר למעשה רק להלכה, לצרף לסניף להקל מאחר שכיוונתי בעיקר הסברא לדעת הגאון הנ"ל, ותודה וברכה להשם יתברך שזיכני לכוין לדעת גדולים והנחני בדרך האמת".
הרב צבי גרטנר
על דברי הקונטרסי שיעורים הללו, כותב הרב צבי גרטנר ב"תבונות" א2 עמ' תשיד-תשטו, שמדבריו עולה שכותב כן גם לגבי תקנת רבי, ומבאר שאף שרבי תיקן תקנה ואין זה רק מנהג, מכל מקום תקנתו היתה לכפרים שבהם היו עמי ארצות, ולשעתו, אך תקנה זו פשטה בכלל הציבור מכח מנהגן של בנות ישראל, ולכן תוקפה לגבי כלל הציבור מקבילה לתוקפה של חומרת בנות ישראל עצמה. למעשה הוא נרתע מלפסוק כך להלכה, אך נותן מקום לדעה הזו:
"ג) והנה, כל האמור עד כה מספיק ביישוב דעת הגליא מסכת, אך נשארת עדיין קושיה גדולה על הקונטרסי שיעורים, והיא שהתינח במקרה הגליא מסכת באשה הרואה כתם וספק אם מראהו טמא או טהור, שאז סתמא דמילתא שאין בה אלא ראית יום אחד, וכל הצד להחמיר בה להזקיקה ז' נקיים הוא אך ורק משום חומרא דרבי זירא. אבל הקונטרסי שיעורים עוסק הרי באשה הרואה וסתה הרגילה, והיינו מן הסתם ראיה האורכת שלשה ימים ויותר, ואם כן דל מהכא חומרא דרבי זירא, הרי זקוקה היא לז' נקיים גם משום המבואר בטור יורה דעה סוף סימן קפג, וזו לשונו… לכאורה דכוונתו לתקנת רבי שבשדות, וכן נראה בבית יוסף… ודברי הטור שתקנה גמורה תיקן רבי, ועליה נתוסף חומרא דרבי זירא, וכיון שכן צריך עיון על מה סמך הקונטרסי שיעורים להקל בנדון שלו, כי דוחק גדול לומר שבאה חומרא דרבי זירא וביטלה לתקנת רבי, ומשום שבכלל מאתים מנה.
אכן, נראה שבאמת עיקר דברי הטור צריכים ביאור, שהנה ריהטא דלשון רש"י מורה שלא תיקן רבי גזירה כללית לדורות, אלא גזירה פרטית למקומו ושעתו דשדות בלבד, מפני שאינן בני תורה, וכל שכן דמוכח כן לגירסת הרי"ף ור"ן בפ"ב דשבועות [הובאה במסורת הש"ס על אתר] שרבי תיקן "בסוודית", והוא שם מקום לכאורה… ומכיוון שכן, צריך ביאור מהיכן למד באמת הטור להעתיקה להלכה באופן של תקנה לדורות? [והגם שבראב"ן הנ"ל הערה 9 נראה שתקנה כללית היתה לכל מקום שאינן בני תורה, עיי"ש, מכל מקום דוחק לומר שהטור יסתום כדעת הראב"ן נגד דעת רש"י, רי"ף ור"ן].
והנראה בזה, שהנה בגמרא בעירובין ק' ע"ב מבואר שאע"פ שאסור להשתמש באילן בשבת מחשש שמא יבוא לתלוש ממנו, מכל מקום בגדודא – היינו יחור שנשרו ענפיו כולם, ואין בו לא פירות ולא קסמין באופן שאין חשש תלישה – מותר. ומסיק שם בגמרא דמה שמצאנו שרב איקלע לאפסטיא ואסר בגדודא, היינו דרב בקעה מצא וגדר בה גדר, ופרש"י כלומר שאינן בני תורה שידעו להזהר, כבקעה זו שאין לה שומר, והכל פרוץ". והנה עיי"ש ריטב"א, וכן במגיד משנה הלכות שבת פכ"א ה"ו, שמקצת ראשונים סוברים שבזמן הזה כולנו נחשבים כאינם בני תורה, וכולנו אסורים אף בגדודא. הרי שאע"פ שרב תיקן לכאורה רק למקומו ולשעתו, תקנתו חורגת מעבר למקומו ולשעתו המצומצם, וחכמים החילו אותה מתי והיכא שנוצר מצב כמו שהיה אז באפסטיא. ועל דרך זה יש לומר גם בדעת הטור, דמאחר ותקנת רבי זירא מבוססת על החשש שבנות ישראל אינן בקיאות בפתחי נדותיהן, כלומר שאינן "בנות תורה" בענין זה, הרי היא גוררת אחריה גם תקנת רבי שבשדות, שהרי כולן נחשבות בדין כעת כעם שבשדות של אז. וממילא שבמקום ובמקרה שתקנת רבי זירא אינה נוהגת מפני שבכה"ג לא קבלו על עצמן בנות ישראל וכאמור, הוא הדין שתקנת רבי שבשדות אינה נוהגת גם כן, ומיושבת בכך קושיא הנ"ל על דברי קונטרסי שיעורים, ודו"ק.
[וזה אין להקשות, שדל מהכא משום תקנת רבי זירא, תיפוק ליה דסתם כך כולנו נחשבים אינם בני תורה, וכמו בהא דעירובין הנ"ל, יש לומר דכולם לאו בחדא מחתא מחתינהו, ואפשר דדוקא שם עשאום אינם בני תורה, מה שאין כן כאן, ובפרט שיהיה כרוך בכך ביטול מצות עונה ופריה ורביה, ועיין שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נז שחילק על דרך זו [לגבי נדון אחר]. ועוד יש לומר: הנה ברוב המקרים תקנת רבי זירא נוהגת הרי, וממילא גם תקנת רבי שבשדות, ומשום מיעוט המקרים שאין בהם משום תקנת רבי זירא, לא ראו ענין לתקן תקנת רבי שבשדות במיוחד, ודו"ק]…
ונסיים במעין הפתיחה, הנה זה ודאי שלהלכה קשה לעשות מעשה על פי דברי הגליא מסכת וקונטרסי שיעורים, חדא שהם עצמם התנו ההיתר בהסכמת גדולי הרבנים, והסכמה כזו טרם ראינו [ואדרבה, נחלקו על דבריהם פוסקים זמנינו…] ועוד, שגם אם נקבל את עיקר ההנחה שלעת הצורך הגדול ניתן להקל בז' נקיים דרבי זירא, מאן ערב לנו שהמקרים שתיארו הם כצורך גדול ייחשבו לענין זה? ולא מבעיא במקרה הגליא מסכת, אלא אפילו בזה של הקונטרסי שיעורים… מ"מ הרי אפשר לה לדלג על טבילה אחת ולהישאר בטומאתה עד ראיתה הבאה, והגם שבדרך כלל נמנעים מהפרישות כי קשה היא וד"ל, מכל מקום יתכן שיש להעדיפה על פני ההסתמכות על קולא דקונטרסי שיעורים, וקיימות גם אפשרויות נוספות… ומה גם שבשל הקונטרסי שיעורים קשה גם קושיא הנ"ל, שהאיכא גם תקנת רבי.
אך מאידך גיסא, מה שתפסו מקצת רבנים שעיקר היסוד שיסדו הם [הגליא מסכת וקונטרסי שיעורים] אין לו שחר כלל, ואף מבואר בראשונים שלא כדבריהם, הנה הראינו לדעת שאינו מופרך כלל ועיקר, וכן יש להם מקורות נאמנים ובית אב בדברי הקדמונים, ואילו לא באנו אלא לזה, להצדיק את הצדיק דמעיקרא – דיינו. זה מה שנראה בענינים אלו בס"ד".
מנחת שלמה
המנחת שלמה ב, עב, מביא את הגליא מסכת הנ"ל, אך דוחה את דבריו, שחומרת רבי זירא אינה רק מנהג שניתן להקל בו, אלא נחשב לדין גמור:
"אך מצאתי בשו"ת גליא מסכת, שמצדד לומר… ד"עיקר מימרא דרבי זירא לא הוי מתקנות חכמים אלא בנות ישראל… ואע"ג דמשמע שם מדבריו שמצדד להקל גם לענין זה שלא נחשוש אפילו לתקנת רבי ולהצריך ו' נקיים והוא, מכל מקום נלענ"ד שגם על גברא רבה דכוותיה אין לסמוך בזה בשום פנים ואופן, כיון דהוא עצמו לא כתב חדוש זה אלא על תנאי אם יתקבלו הדברים בעיני החכמים, והרי חזינן שהתפילה למשה והחתם סופר וכו' שהבאנו קודם, לא העלו כלל על דעתם לצדד קולא זו, גם במקום מצות פו"ר וחשש של גירושין, וגם כיון דנקטינן להחמיר חומרא דרבי זירא גם בדם טוהר ובכתמים דרבנן, מסתבר דחשיב לדידן כדין גמור ולא רק כחומרא שאפשר גם להקל בה".
דברי שב"ח
בספר דברי שב"ח (לרב שמעון כהן) שמועת הטהרה קפג, ו, עמ' 44, כותב שמרש"י וראב"ן משמע שהתקנה היתה דווקא למקומות שאינם בני תורה, אך מלשון הרי"ף, רמב"ם, רמב"ן וראב"ד משמע שהתקנה היתה לכל:
"ומלשון רש"י משמע דהתקנה היתה לאותם מקומות שאינם בני תורה ואינן בקיאות במנין, וכ"כ ראב"ן סי' שיח… גם משמע מרש"י דבאותם מקומות לא ידעו למנות כלל, אך בראב"ד בשער הספירה משמע דאף בכפרים מנו ימי נדה וזיבה, אלא דחיישינן דיתחלף להם לבנות הכפרים ימי זיבה בימי נדה, ואם נתיר בראתה ג' למנות ז' עם יום הראיה האחרון, שמא יעשו כן בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה…
ומכל מקום מלשון שאר ראשונים משמע דהוא תקנה כללית, וכדמשמע מלשון הרי"ף שכתב: הדין הוא דינא דאורייתא, דהוו עבדן בנות ישראל כל זמן דהוו רבנן בקיאי בחזותא דדמא, וכיון דאימעוט רבנן דהוו בקיאי בהכי, וקלשא לה דעתייהו ולא הוו יכלי לאפרושי בין דם טמא לדם טהור, כדאמרינן: אמר רבי יוחנן: חוכמתיה דרבי חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא כו'… [והוא פשוט יותר לגירסת הרי"ף "התקין רבי בסוודית" והוא רק שם המקום שבו נתקנה התקנה], וכן מתבאר ברמב"ם פי"א ה"ג ובהלכות הרמב"ן פ"א הלכות טו-טז דהוא תקנה כללית, וכן מבואר גם בראב"ד הנ"ל דאף דעיקר התקנה משום בנות כפרים, מכל מקום נתקן לכולי עלמא. ולפי זה יש כאן ב' תקנות: חדא לענין רואה אחד או שתיים, דאפילו בימי זיבתה חוששת כבימי נדה… והב' לענין רואה ג' ימים, דאפילו בימי נדתה חוששת כבימי זיבה".
הרב אריה כ"ץ
הרב אריה כ"ץ בקונטרס "על משמרת הטהרה" (עמ' 55) שבו אסופת מאמרים ותשובות כנגד הצעתו של ד"ר רוזנק, מעלה את האפשרות שתקנת רבי היתה רק לעם שבשדות ועל כן כיום ניתן להקל בזה, אך למעשה דוחה זאת, הן מצד שלמעשה התקנה התקבלה כבר על כל ישראל, והן משום שכיום איננו בקיאים בדיני מראות הדמים יותר מבעבר:
"אולם אף לדבריו של מחבר המאמר, ולפיהם מדובר במנהג ולא בתקנה, הרי שגם הוא מודה שתקנת רבי בשדות, ולפיה בכל מקרה שאישה רואה דם במשך שלושה ימים רצופים, עליה לשבת שבעה נקיים, הינה תקנה ולא מנהג. ממילא, במרביתם המוחלט של המקרים, ובודאי כמעט בכל המקרים אותם מכנה מחבר המאמר "עקרות הלכתית", ביטולה של חומרא דרבי זירא לא יועיל ללא שתבוטל גם תקנתו של רבי. אמנם תקנתו של רבי הייתה רק בשדות, אותן מקומות הרחוקים ממרכזי ההוראה (ולפי שיטה אחרת – במקום מסויים שנקרא 'שדות'), והיה מקום לומר שבימינו, בו ישנם רבנים היושבים בכל מקום ומקום לא קיים חשש כזה.
אך בנוסף על כך שלמעשה התקבלה תקנתו של רבי בכל ישראל בלא ספק ובלא מחלוקת, עיון בדברי הראשונים בהלכות נידה, כגון ברי"ף (שבועות ג ע"ב) ועוד, מעלה שדווקא בנושא מראות הדמים נתמעטה הבקיאות עוד בימי האמוראים, עד כדי כך שבימיהם של הראשונים כבר לא ידעו להבדיל בין מראות טהורים למראות טמאים, מה שמעלה חששות רבים באם לא נחמיר כתקנתו של רבי, ולאור זאת, מובן מאליו שתקנתו של רבי חלה על כל קהילות ישראל, וכולנו כיום נחשבים ל"שדות". ".
הרב יוסף צבי רימון
באותו הקונטרס, עמ' 69, כותב הרב יוסף צבי רימון שאף לסוברים שתקנת רבי היתה מתחילה לעם שבשדות, בפועל התקנה התפשטה גם לכלל נשות ישראל, ולכן כיום אין מקום לנסות לבטלה:
"פרט לכך יש להדגיש, שעיקר הדין איננו מתחיל בדברי רבי זירא אלא בתקנת רבי בשדות, ולפיה כל אישה הרואה דם שלושה ימים צריכה לספור שבעה נקיים. כמעט כל אישה רואה דם לפחות שלושה ימים, וממילא היא כלולה בדין זה. אמנם יש שכתבו שהתקנה הייתה רק בשדות, שהיו מקומות הרחוקים ממרכזי ההוראה, אך עם ישראל בכללותו קיבל דין זה בגלל החולשה בראיית הדם, ועיקר החומרה של בנות ישראל אותה ציין רבי זירא, הייתה בהחלת דין זה אפילו על ראיית טיפת דם כחרדל".
הרב דוד ביגמן
בספר "עקרות הלכתית" ו, ג, עמוד 100 והלאה, מובאת תשובתו של הרב דוד ביגמן שנשאל לגבי אשה שהרופאים הורו לה להיכנס להריון כדי למנוע גידול ממאיר, בדבריו הוא כותב שבמקום סכנה יש לסמוך על הראשונים שבארו שמדובר על תקנה למקום וזמן מסוימים, וכן על דעת הגליא מסכת והרב גוסטמן. כמו כן, הוא מציע שבמקרה של סכנה אפשר שגם הרי"ף והרמב"ן יסכימו שאפשר להקל בזה, וכפי שמצאנו במקומות אחרים שבמקום חולי לא גזרו, ולכל הפחות חולי של סכנה:
"… לכן נראה לי:
- ראויים הם רש"י ושאר הראשונים לסמוך עליהם בשעת הדחק ובמקום חולי גדול, ולראות את דברי רבי כתקנה למקום ולזמן מסוים, ואת חומרת רבי זירא כחומרה ומנהג.
- הגאונים הנזכרים לעיל, הראב"ד של נובהרדוק והרב גוסטמן, נקטו בעמדה כהלכה פסוקה, ולא חששו לשיטת הרי"ף ודעימיה.
- שיטת הרי"ף והרמב"ן היא שתקנת רבי היא תקנה לכל דבר ועניין. גם לשיטתם, במקום חשש נפשות יש להקל ולאפשר לטבול על פי דין תורה. אמנם על פי שיטתם תקנת רבי תקפה, אך פשוט לפוסקים בהקשרים רבים שבמקום חולי לא גזרו חכמים; ואף לדעות שבאיסורי הנאה גזרו במקום חולי, לכל הדעות במקום סכנה לא גזרו חכמים. כאשר אישה שעומדת לפנינו וסופרת שבעה מהיום בו היא שופעת דמים ומפסיקה כליל לדמם לפני תום השבעה, רחוק לחשוש שהיא זבה מדין תורה. אלא שלשיטתם רבי חשש באופן כללי לבלבול בין דם טהור לטמא, ולכן תיקן תקנתו".
לסיום הוא כותב:
"לפיכך במקרה שלך, עליך לספור שבעה ימים מהיום שהתחלת לדמם ממש, ולטבול במוצאי היום השביעי, על מנת למנוע את הסכנה. היתר זה מותנה כמובן בכך שלא היה לך שום דימום משני מאז הראיה הקודמת (לפני כעשרים וחמישה ימים). אם יהיה דימום אחר סיום שבעה ימים של נידה מדאורייתא, בבקשה התקשרי אליי כדי למנוע כל חשש של איסור כרת.
רפואה שלמה,
דוד ביגמן".
המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.
[1] לשון הרמב"ם היא אמנם "חכמי הגמרא", אך על פי ההלכה הבאה ברמב"ם העוסקת בחומרת בנות ישראל, מוכח שכוונתו כאן לתקנת רבי, ולא לחומרת בנות ישראל.
