דבר תורה לפרשות אחרי מות קדושים – ההדר של חכמת החיים

בפרשת 'קדושים' מופיע הציווי המפורסם: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'".

ננסה להבין את טיב הציווי דרך שלוש זוויות שונות המשלימות אחת את השנייה: פרשה, סמיכות פרשיות וניסוח.

קדושת חיים

פרשת קדושים מציבה חזון כבר בפסוק הראשון: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ …". כלומר, קיימת כאן תביעה לקדושת החיים אצל כל יהודי באשר הוא! הסיבה לכך נועצה בחיבור בין ישראל לקב"ה כפי שמופיע בסוף הפסוק: "… כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".

ניתן ללמוד מכך כי המצוות המופיעות בפרשת קדושים מתמצתות יותר מכל את רעיון קדושת החיים. כך, אדם הקם בפני זקן כפי שהפרשה מצווה, בעצם פעולתו מרומם את חייו ומנחיל ערכים נצחיים למציאות הממשית.

 חכמת חיים אל מול מיסטיקה טמאה

דרך סמיכות פרשיות ניתן ללמוד על היחס בין שתי מצוות, ובכך להעמיק יותר בטיבם. הציווי 'מפני שיבה תקום' נמצא בסמיכות לאיסור פנייה לאובות ולידעונים, שנאמר:  "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

ניתן לומר כי אדם שמחפש עזרה ותושייה דרך מיסטיקה של אובות וידעונים הוא טמא מחשבתית!  כיוון שקדושת החיים שהתורה מצווה אותנו דרך ציווי זה הוא לחיות מתוך שיקול שכלי 'ישר' המתגלה בזקנים, לשמוע מה יש לחכמת חייהם ולניסיונם לומר ולעזור. ואילו  המבקש "קסמי שווא" בדמות מיסטיקה כזו או אחרת מתעלם מהחכמה שנתן לנו הקב"ה.

וכך מבאר הרש"ר הירש את ההבדל בין שתי המצוות:

"…מפני שיבה תקום" הוא הצו החיובי המקביל בניגודו לאיסור של "אל תפנו לאובות"… עלינו להעריץ את הבינה הצלולה האנושית, ההולכת ומתבגרת בניסיונות החיים, ואת רוח האלוקים המדבר אלינו מתוך התורה, ושומה עלינו בכל מקום שנפגוש בנושאיהם בדמות "זקנים", ו"חכמים" לקום לפניהם ולהדרם" .

מנגינת הפסוק

גם ניסוח הפסוק נותן גם הוא לימוד חשוב על אופי המצווה.

• 'מפני שיבה תקום' – המילה 'מפני' משמשת כמילת סיבה[1] – 'בגלל', והמשמעות היא "בגלל שיבה תקום".
• 'וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן' – הדר הוא היופי החיצוני, מראה המתהדר למראה עיניים. פני – הפנים של האדם יכולים להביע רגשות ולשקף את האישיות של האדם.

כל אדם הוא בעל ערך מסוים ובעל 'כבוד עצמי'. כבוד זה יכול לנבוע מקניין עצמי שהאדם רכש (עושר, ידע, מקצוע) או ייחוס משפחתי (מלך, כהן). ואומרת התורה שהאדם[2] צריך לדחות את הכבוד שלו, ולטרוח ולקום בגלל ערכו וכבודו של האדם הזקן.

כמו כן, העולם הרוחני של האדם (אישיות, תכונות אופי, עולם ערכים) מתבטא ומשתקף דרך הפנים של האדם והבעותיו. הפנים הם סוג של מראה של הנפש, והתורה 'אומרת לנו' בצורה ישירה, כי אם הציווי היה להדר את הזקן בגלל זקנותו אזי היה כתוב 'והדרת את הזקן'. אולם, התורה בחרה לציין 'פני זקן' כדי להדגיש כי עניין ההדר לא נובע בגלל מספר השנים שהאדם חי (ואז ההדר הוא פונקציה של זמן) אלא ההדר נובעת מכבוד והערכה לאישיות ולנפש של הזקן ולעולם הערכים שהוא מסמל.

הלכה למעשה- 'כל שיבה במשמע'

בגמרא מובאות 3 דעות להגדרת הזקן שצריך לעמוד בפניו, ודעת איסי בן יהודה נפסקה להלכה: " 'מפני שיבה תקום' אפילו כל שיבה במשמע". לדבריו, הציווי לקום מתייחס לכל זקן באשר הוא, אפילו זקן עם הארץ, ואפילו זקן גוי!

איסי בן יהודה סובר כי מלבד שיער הלבן שנזרק בשיער, קיים שינוי שהתחולל בנפש האדם, ואותו התורה מצווה לכבד ולקום לכבודו. לדידו, קיים פה יסוד רוחני שהתורה מעמידה:

 ערכו של האדם המבוגר אינו נמדד לפי מידת מבחן התוצאה. איננו מערכים את האדם על פי עמלו בחייו, איננו שופטים את האדם בקריטריונים של תפוקה (צדיק, חכם וכו'), הפוך הדבר! התורה מכוונת אותנו להסתכל לשינויים שהתחוללו לאורך הזמן בנפש האדם.

כבר מראשית חייו, האדם 'נזרק' למסלול מפרך מילדות דרך נערות ועד הבגרות, במסלול זה האדם מפתח את עצמו, ומכיר את עצמו, משפחתו, קהילתו ואת העולם מסביב. במהלך שנים אלו האדם עובר תהליכים שונים בין אם הוא בוחר לבצע ובין אם לאו.

כאשר האדם עבר כברת דרך ארוכה וזהו גיל השיבה, אומרת התורה "תקום בפניו!", תכבד את האדם שעבר את מסלול החיים! כמובן, שקיים ערך לפועלו של האדם, אך זהו "ערך מוסף" ולא עיקרי, שהוא 'השתתפות במסע החיים'.

ויראת מאלקיך – אני ה'

לדעת איסי בן יהודה, התורה סמכה את הדרישה ליראת ה' (ויראת מאלוקיך) בציווי של קימה בפני כל אדם זקן, כדי לומר שמסתתרת בציווי זה גדולת ה', שיראת ה' מכוונת אליו. אדם המבין את היסוד הרוחני העומד בבסיס 'הקימה בפני הזקן' – זוכה להיפגש עם גדלות ה', ולהכיר בו.

אותה גדלות ה' היא ההכרה בתהליך שיציר כפיו של הבורא זוכה לעבור במהלך שנות חייו. במילים אחרות, גדלות ה' היא ההכרה במסלול חיי האדם בעולם הזה, המתגלה דרך אדם שגמע 'קילומטרים' רבים במסלול זה.

וממילא מובן, כי דווקא אחרי שהאדם מבין את היסוד הרוחני של הציווי, ובכך הוא מכיר את גדולת ה' יתברך, רק אז הוא יכול להשתייך לסוף הפסוק "אני ה'", הכרה בעצמיות האלוקים.

שבת שלום

[1]  "הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק  " , "לא תגורו מפני איש" (דברים א, טו)

[2] כמובן, שקיימים יוצאים מן הכלל. שכהן לא ילך לחפש אחר אבידה בבית הקברות, וכן תלמיד חכם פטור..