הרב אליעזר מלמד

הרשמה לקבלת הטור 'רביבים' מדי שבוע למייל

גבולות הקירוב של הרפורמים

לקירוב הרפורמים והקונסרבטיבים יש גבול, והוא עובר בקבלת גיורים, נישואין ושאר הנושאים שהכללים בהם נקבעו בבירור בהלכה • עם זאת, ההפרזה בהרחקתם גורמת לריבוי מחלוקת שסופו לאכול גם בתוך המחנה • זיכרונות מסבי הרב וויל הי"ד שסירב לעזוב את קהילתו ומת על קידוש השם באושוויץ

גם כאשר נאלצים להוכיח ולהתווכח עם אדם שאינו מקיים מצוות, המצווה לאהוב אותו ולעזור לו נותרת בתוקפה. לא זו בלבד, אלא שאם עומדים לפנינו שני אנשים, האחד שמקיים מצוות והשני שאינו מקיים והוצרכנו להתווכח איתו ולהוכיחו, מצווה להקדים ולעזור לזה שהוכחנו אותו, כדי שידע שהביקורת היא רק על אותו עניין

בעקבות דבריי בטור הקודם אודות היחס האוהב והמכבד כלפי כל אדם ותנועה בישראל, ובכללם הקונסרבטיבים והרפורמים, ועל הכבוד שצריך לחלוק להם בבואם להתפלל ב'עזרת ישראל' שבכותל המערבי, היו ששאלו: מה הגבול? כלומר, האם אין חשש שיחס של כבוד יעניק להם הכרה ויגרום לטשטוש העמדה התורנית?

תשובה: אכן יש בינינו ויכוח נוקב ביחס ליסודות האמונה והתורה, שבא לידי ביטוי בעיקר ביחס להלכה. עד כדי כך גדולה המחלוקת, שעל פי כללי ההלכה שאנו מחויבים להם איננו יכולים להחשיב את הרפורמים כזרם שמבטא את מסורת התורה, ולכן איננו יכולים לקבל את הגיורים והנישואין שמתקיימים על פיהם. מתחייב מעמדה זו שעל שומרי ההלכה לפעול בחוכמה ובדרכי נועם כדי שהמסגרות הממלכתיות ינהגו על פי ההלכה. כך בנוגע לנישואין, שבת, כשרות, גיור וכל כיוצא בזה.

עמדה זו כמובן מעליבה מאוד את חברי התנועות הללו, וגורמת לעימותים בין נציגי הציבור הדתי והחרדי לבינם. ודווקא משום כך, עלינו לשקוד ככל האפשר להרבות עמם בשלום, להביט על כל הטוב שבהם בעין יפה ולחפש דרכים לבטא את האחווה ואת שותפות הגורל והייעוד שבינינו.

להקדימם בכבוד

כיוצא בזה למדנו בתורה שיחד עם המצווה להוכיח אדם מישראל על עבירה שבידו מובאת המצווה לאהוב אותו ולא לשונאו, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" (ויקרא יט, יז-יח). הרי שגם כאשר נאלצים להוכיח ולהתווכח עם אדם שאינו מקיים מצוות, המצווה לאהוב אותו ולעזור לו נותרת בתוקפה. לא זו בלבד, אלא שאם עומדים לפנינו שני אנשים, האחד שמקיים מצוות והשני שאינו מקיים והוצרכנו להתווכח איתו ולהוכיחו, מצווה להקדים ולעזור לזה שהוכחנו אותו, כדי שידע שהביקורת היא רק על אותו עניין, אבל ככלל אנחנו אחים אוהבים (עי' ב"מ לב, ב; תוס' פסחים קיג, ב, 'לכוף יצרו').

אם כך כלפי אדם יחיד, על אחת כמה וכמה כלפי תנועות של יהודים, הואיל והאיבה שעלולה להיגרם מכך חמורה כפליים.

השאלה הפוכה

אולם האמת היא שראוי לשאול את אלו שאינם מוכנים לכבד את חברי התנועה הקונסרבטיבית והרפורמית – מה הגבול שלהם למחלוקת?!

צריך ללמוד מהניסיון החרדי, שלא שמו גבול למחלוקת והיא אוכלת עתה כל חלקה. דודי הרב אברהם רמר זצ"ל סיפר ששמע ממו"ר הרב צבי יהודה כשליווה אותו בביקורו בישיבת פוניבז', שלרב כהנמן (ראש ישיבת פוניבז' ומייסדה) ישנה זכות גדולה בבניין קריה של תורה, אבל כתם גדול רובץ על הישיבה שתלמידיה ביזו בה שני תלמידי חכמים, את הרב הרצוג זצ"ל ואת הרב אונטרמן זצ"ל, ותגובת הישיבה לא הייתה מספיק חריפה. לא שמו גבול כשנדרשו לכך, וכיום ישיבת פוניבז' שרויה במחלוקת וביזיון וחילול השם.

בעבר הסתפקו בביזוי הרבנים הציוניים, וכיום המצב הוא שרוב הרבנים והאדמו"רים הנכבדים אינם יכולים להסתובב בחופשיות ברחובות, בישיבות ובבתי כנסת שבהם נמצאים בני המחנה השני, שמא יבולע להם. זה עדיין לא הגיע לציבור הדתי, אבל ישנם "צדיקים" שרוצים להעתיק את ה"קדושה" המרושעת הזאת לציבור הדתי. לסיכום, במצבנו הנוכחי עלינו להיזהר הרבה יותר משנאת חינם וממחלוקת מאשר החשש שבנתינת כבוד ליהודים שאינם שומרי תורה כהלכה ואף פועלים בחריפות נגדנו.

כשלא שמים גבול למחלוקת מגיעים לעקירת דרך ארץ שקדמה לתורה, ולעקירת יסודות תורת ישראל וסגולתו.

מנהג הרבנים לשתף פעולה עם רפורמים

בטור הקודם הבאתי את דברי סבי מצד אמי, המחנך פרופ' יוסף ולק ז"ל, על קהילת ברסלאו שהתנהלה באחדות של כל היהודים, הדתיים, הרפורמים והקונסרבטיבים, וכל זאת בהנהגת הרבנים. אומנם גם בקהילות אחרות, שלא התנהלו באחדות גמורה, היה בדרך כלל שיתוף פעולה חיובי בין הדתיים לרפורמים.

הנה לדוגמה סבא רבא שלי, חותנו של סבא יוסף, הרב חיים יהודה אריה ווייל זצ"ל הי"ד, ששימש ברבנות במשך כארבעים שנה ובעשרים השנים האחרונות בקהילה החרדית בדיסלדורף שבגרמניה, ושיתף שם פעולה עם הקהילה הרפורמית בבניית מקווה, אספקת מאכלים כשרים למוסדות יהודיים והרחבת בית הקברות היהודי. אלא שלצערו שיתוף הפעולה היה מועט, ורוב העול נפל על הקהילה החרדית הקטנה שנאלצה לספק צורכי דת לרבים שאינם חברים בה על חשבון קופתה המתדלדלת. בכל אופן מריבות לא היו אלא להפך, ניסיון לשיתוף פעולה, כאשר פעמים רבות הצד הדתי ביקש את שיתוף הפעולה יותר מאשר הצד הרפורמי.

סבי הרב נמנה על הרבנים בגרמניה שתמכו באגודת ישראל, ועמדתם הייתה שכל זמן שלא הפריעו להם לנהוג כהלכה בקהילתם הם ראו בשיתוף פעולה עם שאר היהודים דבר חיובי.

מציאות זו משתקפת גם בדברי מו"ר הרב צבי יהודה, שאמר שגדולי ישראל לא החרימו את הרפורמים, אלא שהם "ניתקו את עצמם מתחיית האומה בישראל" ולכן באופן טבעי נוצר נתק. אבל בשום פנים אין לדחות שום יהודי (במערכה הציבורית, עמ' קכ).


מסירות הנפש על שמירת התורה

הרב חיים יהודה אריה וייל | תמונה: מנדל איטקין, וקישיתוף CC
הרב חיים יהודה אריה וייל הי"ד | תמונה: מנדל איטקין, וקישיתוף CC

בחודש האחרון במסגרת כתיבת 'פניני הלכה' אני עוסק בסוגיית מסירות הנפש, ובתוך כך נזכרתי בסבי הרב מדיסלדורף שנהרג על קידוש השם בשואה. עוד לפני כן היה מרבה לדבר על ערך קידוש השם. אחיינו סיפר שפעם, בהיותו ילד, כשהעולם עוד היה רגוע יחסית, ביקר דודו, הרב ווייל, בביתם. כדי לחנכם לתורה ולמצוות סיפר להם על סבו זקנו (שהם האחיינים היו דור חמישי ממנו) שנרצח בפרעות פולין על קידוש השם. גם סיפר על רבי עקיבא שנהרג על קידוש השם. את כל הסיפור סיפר בגרמנית אולם את המילים "על קידוש השם" אמר בלשון הקודש ובחרדת קודש, והם הרעידו את לבבו כילד עד לשד עצמותיו. ולא ידע הסבא עד היכן הדברים מגיעים.

האפשרות לעלות לארץ

בשנת תרצ"ו סבי וסבתי התחתנו, ומיד לאחר מכן עלו לארץ. לאחר עלייתם והשתקעותם במושב הדתי שדה יעקב, שלחו לסבא, שכבר היה בן יותר משבעים, הזמנה להצטרף אליהם. אותם הימים היו כבר הנאצים בשלטון, ורבים מיהודי גרמניה ברחו לארצות שונות וקהילת דיסלדורף הלכה והתדלדלה. אולם הסבא השיב כי הקהילה עדיין זקוקה לו, ועל הקברניט לעזוב אחרון את הספינה הטובעת. עוד הוסיף במכתב כי מן הסתם לא חסרים רבנים בארץ ישראל אולם בגרמניה חסרים מאוד.

ליל הפוגרומים

לאחר מכן בליל הבדולח, בשעה חמש לפנות בוקר, פרצו לבית הסבא חמישה בריונים נאצים. הוא היה אז כבן שבעים ושתיים, והם הוציאוהו מחדרו ומביתו והכו אותו. הם שברו את הרהיטים, שברו את כלי הזכוכית והחרסינה היפים שהיו אוכלים בהם בימי החג והשליכו את ספרי הקודש מן החלון. בתחילה חשבו לקחת איתם את הסבא, ולבסוף נמלכו בדעתם.

הקהילה נחרבה, יהודי גרמניה הבינו שחובה לברוח, וכך הצטרף הסבא אל בתו פלורה, ששנים אחדות קודם לכן ברחה עם בעלה להולנד. הם שכרו לו דירה קטנה מעל ביתם.

בהולנד החלה ראייתו להיחלש מאוד עד שכמעט לא ראה. ואף על פי כן כשקדן וגאון שזכר את תלמודו בעל פה לא הפסיק משגרת לימודיו. הוא היה יושב כל היום ליד הספר הפתוח ובעזרת זיכרונו המופלג לומד בעל פה, ומפעם לפעם כשנצרך להשלים מילה היה מקרב את הספר למרחק של כשני סנטימטרים מעינו הטובה, קורא ושוב ממשיך ללמוד בעל פה.

הוא נהג בענווה ובצניעות. כדי שלא להטריח את בתו וחתנו למד להסתדר לבדו בארץ זרה, ובעזרת מקל הליכה של עיוורים היה מוצא את דרכו. פעמיים בכל יום היה יוצא מביתו, בראשונה לתפילת שחרית ובשנייה לתפילת מנחה ומעריב. לאחר התפילה היה נשאר לשמוע שיעור גמרא, ופעם כשהרב דילג בטעות על שורה, הרים הסבא את ידו והעיר בנימוס שהרב דילג. אז התברר לשכניו כי הוא תלמיד חכם מופלג שבקיא בש"ס.

מסרב להסתתר

כשכבשו הנאצים ימ"ש את הולנד והחלו לרדוף את היהודים, הציעו לסבא להסתתר. אך הוא ידע שלשם כך משפחה הולנדית תצטרך לסכן את נפשה ולא רצה בכך. עוד אמר כי אין הוא זכאי להצלה יותר משאר המוני בית ישראל, ואת אשר יבוא על כולם יבוא עליו. ומתוך תודעת שליחותו הרבנית הוסיף שאולי כרב יהיה ממנו עזר וסעד לאחיו במחנות.

בשנת תש"ב, בהיותו כבן שבעים ושש, נלקח למחנה ריכוז. בעזרת מקלו היה מגשש את דרכו במחנה ודואג לכל צרכיו. מן הסתם היו שם יהודים שסייעו לו. בכל שבוע שלחו מהמחנה רכבת של יהודים למחנה הרצח אושוויץ. לאחר כשנה, כשהגיע אליו הגורל להישלח למחנה ההשמדה, סיפרו שנפרד משכניו "בנאום גדול ורציני".

מתוך אמונתו החזקה קיבל עליו בגבורה את דין שמיים, ובהדרת קדושה הלך למסור נפשו על קדושת השם, כמו זקנו לפניו, וכמו כל קדושי ישראל שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם בגן העדן.

ביום כ' במרחשוון תש"ד נהרג באושוויץ על קידוש השם.

זכה והצליח שכל חמשת ילדיו ניצלו מהשואה והמשיכו לשמור תורה ומצוות. צאצאיו מונים כיום יותר מארבע מאות נפשות, גרים בארץ ישראל וממשיכים בדרכו, דרך של תורה עם דרך ארץ.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן