מבחינה עקרונית, אין מניעה לנשים לעסוק בכל תחום בתורה • במהלך הדורות הלימוד העיוני והמחקרי בתורה היה נחלת הגברים, בשל הסדרים החברתיים שהיו נהוגים • במציאות שבה נשים מרבות דעת בכל התחומים, ושואפות לכך גם בתורה, מדובר באידיאל שמקרב אותנו לחזון הנביאים • השלב המעשי הראשון ביישום החזון: העמדת ‘מורות הלכה’ שיהיו בקיאות בהלכה וישיבו לשאלות
שאלה: האם אפשר שנשים תלמדנה תורה ברמה גבוהה, ותתמנינה לתפקידי מנהיגות רוחנית, הוראת תורה ופסיקת הלכה כרבניות ודיינות?
תשובה: יש לחלק בין שני תחומים: העקרוני והמעשי. מבחינה עקרונית אפשר ואף רצוי שנשים תהיינה תלמידות חכמות, תלמדנה תורה והלכה, והמתאימות תעסוקנה בחינוך לשמירת מצוות ומידות טובות, שעל ידי כך תרבה הדעת בישראל (ראוי לציין שתפקיד 'הרבנית' המסורתי כמקובל בדורות הקודמים, כלל בתוכו השפעה רוחנית ואף מנהיגות, אומנם מוצנעת, אולם פעמים רבות בעלת השפעה רבה. ולא כאן המקום להרחיב בכך).
בנוסף, כעיקרון אין תחום תורני שסגור בפני נשים. וגם אם ישנו עיכוב, כגון שיש תחומים שבהם על פי ההלכה צריכים שיהיו דיינים גברים, אם הציבור רוצה, רשאי הוא להחליט שנשים מלומדות וצדיקות תתמנינה לתפקידים של מנהיגות רוחנית ופסיקת הלכה, וגברים יסייעו בידן ויבצעו על פי הדרכתן את מה שצריך להתבצע דווקא על ידי גברים. מעין מה שהיה אצל דבורה הנביאה, שישראל קיבלו אותה עליהם כשופטת (עי' תוס' ב"ק טו, א), ולפי המדרש בעלה היה ברק בן אבינועם, והוא יצא על פי הוראתה הנבואית להילחם בסיסרא.
אומנם מבחינה מעשית ישנם קשיים שמעכבים, כפי שיפורט בהמשך.
האם יש הבדלים בין גברים לנשים
ככלל גברים ונשים שווים בדיני התורה, שנאמר (שמות כא, א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", דרשו חכמים (ב"ק טו, א): "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה". על גבי הכלל הזה למדנו בתורה שישנם הבדלים מסוימים בין גברים לנשים, שבאים לידי ביטוי בחיובי כמה מצוות.
אבל כיוון שברוב ככל התחומים גברים ונשים שווים ודומים, ההבדלים שביניהם אינם עמוקים ומכריעים, וגם אינם מקיפים בשווה את כולם. בנוסף, הבחירה החופשית היא אחד היסודות החשובים ביותר, וכוחה עצום לחולל תהליכים שמשנים את המציאות לטובה או לרעה. לכן, כל איש ואישה מסוגלים להחליט לפעול להשלמת אופיים בתכונות והתנהגויות נוספות ונרכשות. על אחת כמה וכמה שחברה מסוגלת לפעול לשינויים בהופעת תכונות אופי ומסורות התנהגותיות של גברים ונשים. הדבר בא לידי ביטוי לדוגמה במצוות עשה שהזמן גרמן, שיש לנשים בהן מצווה אבל לא חובה.
השווה והשונה במצוות תלמוד תורה
שני חלקים במצוות תלמוד תורה. האחד, לדעת את הדרכות התורה, כדי לחיות חיים שלמים, והוא החלק שבו גברים ונשים חייבים בשווה. לשם כך כל איש ואישה צריכים ללמוד הלכה, אמונה ומוסר לפי הרמה והעומק הנצרכים כדי לרומם את אמונתם ושאיפותיהם המוסריות ולהדריך את חייהם. החלק השני הוא הנוטה אל העיון, הפלפול והמחקר, ובו הגברים חייבים ולא הנשים. ההסבר העיקרי לכך, מפני שלנשים יש תפקיד שרק הן יכולות למלא, בלידה וטיפוח המשפחה.
הבדל זה גרם לשוני בין הישיבות לבנים – שבהן מרבים לעסוק בלימוד הגמרא, שבולט בה הצד העיוני, לבין האולפנות והמדרשות לבנות – שבהן מקדימים את לימוד ההלכה והאמונה, שהם הלימודים ההכרחיים להדרכת החיים.
ככל שעוברות השנים, הפער בין חובת הגברים לחובת הנשים מצטמצם. הידע והחוכמה הופכים לנחלת הציבור הרחב, ואתגרי החיים תובעים רמה תורנית גבוהה יותר, וממילא חובת הנשים להעמיק בלימוד התורה, בהלכה, באמונה ובמוסר מתרחבת והולכת, עד שגם במוסדות החינוך של הבנים, עקב ההשקעה בלימוד הגמרא, שאינו מגיע למסקנות ההלכה וליסודות האמונה והמוסר, מתקשים לקיים את כל הלימוד שנשים חייבות בו, וקל וחומר שבמוסדות החינוך לבנות אין מקיימים אותו.
ההבדלים המפרים
למרות שההבדל בין חובת הנשים לחובת הגברים הצטמצם, הוא נותר בעינו בתחום הלימוד העיוני, שבו הגברים חייבים ולנשים יש מצווה ולא חובה. שוני זה יוצר את הגיוון וההשלמה שבין צד החובה להתנדבות. בזכות כך נתקרב לחזון הגדול, שנאמר (ירמיהו לא, לב-לג): "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה', נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹקִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה', כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד". ונאמר (ישעיהו יא, ט): "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".
וכפי שמבואר ברמב"ם (הל' יסודי התורה ד, יג), שיש מצווה לכל אדם להגיע לאמונה שלמה ולאהוב את ה' ולירא ממנו. והדרך לכך על ידי לימוד התורה, בתחילה ב'הוויות אביי ורבא' שבגמרא, בידיעת המותר והאסור בכל המצוות, ולאחר מכן במעשי בראשית ומרכבה, "שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול העולם הבא, ואפשר שידעם הכול, גדול וקטון, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר". נמצא שהאידיאל הוא שגם נשים תלמדנה בעיון את התורה מרצונן, ותגענה לאהבת ה' וליראתו בשלמות.
לאור זאת, מסתבר שככל שתיכנסנה יותר נשים לתחום החינוך התורני והוראת ההלכה, באופן הנכון והרצוי, כן ירבו התורה, הדעת והמוסר בישראל ובעולם.
הקשיים בהגשמת החזון
אומנם ארבעה קשיים מעכבים את ההתקדמות לחזון. ככל שנהיה מודעים יותר אליהם, כך נוכל להתקדם באופן מיטבי, ותוך כך גם נוכל למצוא רעיונות טובים להטבת לימוד התורה גם בקרב הגברים.
א – ניסיון תלמודי
בתי המדרש של הגברים צברו ניסיון של דורות בדרך שבה מגדלים תלמיד חכם. המחשבה הפשטנית כי כל מי שילמד גמרא יגיע לאותן תוצאות – מוטעית. בבתי המדרש מחנכים את התלמידים מקטנות לדרך שבה לומדים תורה על כל גווניה ונתיבותיה. הדרך שבה מתייחסים לרבנים, והדרך שבה שואלים שאלות. איזה משקל מייחסים לדעה של תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים, וכיצד משערים את משקלם של הרוב והמיעוט. ההבדל שבין דין תורה, תקנת חכמים והנהגה שהתקבלה בישראל ונכתבה בתלמוד, והנהגה או תקנה שהתקבלה בתקופת הראשונים. מה משקלו של מנהג שרווח בכל ישראל, או רק בעדה אחת, או במקצת קהילות. לאילו סברות יש משקל הלכתי מכריע ולאילו סברות משקל קל. ההבדל שבין שעת הדחק, בדיעבד, לכתחילה והידור. כל השיקולים הללו, ועוד רבים כמותם, נלמדים בבית המדרש על ידי שימוש תלמידי חכמים, ולמי שלא למד בבית המדרש קשה לעמוד עליהם.
מפני ערך הצניעות וגדריה ההלכתיים – לא ניתן להכניס נשים לישיבות. ויצירת בתי מדרש לנשים ברמתן של הישיבות היא אתגר מורכב שמצריך מאמץ של שנים רבות.
ב – ניסיון חינוכי
תוך כדי הלימוד בבתי המדרש, התלמידים לומדים מרבותיהם כיצד נוהג תלמיד חכם בתלמודו ובתפילתו, בקיום המצוות ובדיבורו עם הבריות. כיצד בהתנהגותו ישמש דוגמה לתלמידיו. וכפי שאמרו חכמים שיש דברים שאין ראוי שתלמיד חכם יעשה, הואיל והוא מייצג את התורה ונדרש ממנו מעבר למה שנצרך מכל אדם. בכלל זה יש גם לבוש מתאים לתלמיד חכם. ואף שזה משתנה מחברה לחברה, ככלל יש קוד לבוש והתנהגות שכאשר מישהו עובר עליו, רבים מרגישים צרימה למרות שהם עצמם אינם מקפידים על כך.
עדיין אין בית מדרש נשי שמחנך לכך. לדוגמה, כיוון שהלבוש ניכר ובולט לכול, הכרחי שרבנית או מורה תקפיד על לבוש צנוע כפי המקובל על רוב הפוסקים האחרונים. ואף שיש דעות מקילות, והרבנים מורים שהרוצה רשאי לסמוך עליהן, לעצמם הם מחמירים, הואיל והם צריכים לשמש דוגמה לאהבת התורה ולהידור ודקדוק במצוות. מעין כהנים שנצטוו על אזהרות נוספות בענייני טהרה ואישות ומלבוש.
ג – תנאים לשקידה
נוצרה בעם ישראל מסורת של התמסרות למען שקידתם של תלמידי חכמים על תלמודם יומם ולילה במשך שנים רבות, כאשר נשותיהן הצדקניות מתמסרות מאוד לסייע להם, בטיפול בענייני הבית, ובדורות האחרונים אף בעול הפרנסה. אולם משפחה שתרצה שהאישה תשקיע בלימוד כדרך הגברים, תצטרך לסלול את דרכה לעצמה ולדורות הבאים, בלא שיהיה לה ממי ללמוד ואת מי לחקות. אומנם באקדמיה אנו מוצאים חוקרות מהשורה הראשונה, אבל גם הן מודות שקשה לקיים קריירה אקדמית מזהירה לצד גידול משפחה. בנוסף, באקדמיה מתגמלים חוקרים וחוקרות מצטיינים במלגות נאות, ואילו בעולם התורה עדיין לא קיימות מלגות כאלה אפילו לגברים, ולכן משפחות תלמידי חכמים נדרשות לוויתורים רבים.
ד – שמרנות
חברה דתית היא שמרנית מייסודה, וממילא היא חוששת ממהפכות, משום שתמיד עולה החשש שמא תוך כדי החתירה למטרה חיובית, ייהרסו מוסדות ומסורות שערכם עצום. לכן כל תהליך, גם חיובי, מתרחש בזהירות ובהדרגה, תוך ויכוח, ביקורת ובחינה מתמדת של היתרונות והחסרונות בכל שלב ושלב. ולעיתים, כאשר מוצאים ששינוי מסוים הזיק, נסוגים ממנו. לכן, באופן טבעי צמיחתן של נשים רבניות מנהיגות תהיה מתונה והדרגתית, באופן שיתיישב על לב הקהילות.
אומנם מדרך הטבע תמיד יהיו אנשים וקהילות שערך זה יהיה יותר מרכזי אצלם, וממילא ינסו לזרז את התהליכים גם באופן שאינו מקובל על רוב הציבור והרבנים, ומעורר וויכוחים חריפים. אולם הדרך המרכזית של הציבור להתקדם היא במתינות ובהדרגה.
כמדומה שהשלב הראשון המעשי שלפנינו הוא בהעמדת 'מורות הלכה' לנשים, שתהיינה בקיאות בהלכה ותדענה להשיב על רוב השאלות המצויות. ככל שתרבה מכך הברכה בשמירת התורה והמצוות, כך שומרי התורה והמצוות ירצו שנשים תשתתפנה יותר בהנהגת התורה בקהילות.
