להפוך מר למתוק – סגולת התורה ועם ישראל

המנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות מסמל את סגולתה של התורה להפוך את הצדדים הרעים שבעולם לטובים • הסגולה הזו תלויה גם בסגולתם של ישראל הלומדים אותה, ובמיוחד בארץ ישראל • הבזים לערך הלאומיות ולבני הציונות הדתית המחזיקים בו, טועים בדבר מהותי ויסודי בתורה

מנהג חביב ישנו עוד מתקופת הראשונים, להתענג בחג השבועות במאכלי חלב ודבש. מקור המנהג בקהילות אשכנז וצרפת, ומשם התפשט לקהילות רבות בישראל. אולם יש שאינם נוהגים בזה, כמו רבים מעולי תימן, לוב, ג'רבה, בוכרה ופרס.
יסוד המנהג בדברי חכמים, שאמרו שהתורה נמשלה לדבש וחלב (דב"ר ז, ג), שנאמר (שיר השירים ד, יא): "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ". ואמרו חכמים (תנחומא ישן כי תשא ט): "בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו (שמות כד, ז): 'כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע', באותה שעה אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ'". כלומר, בזכות הסכמתם של ישראל לקבל את התורה בלא פקפוק, זכו שיהיו דברי התורה מתוקים בפיהם כדבש וחלב.

כוחה של התורה להפוך את הרע לטוב

ביאר מרן הרב קוק, שחלב ודבש הם מאכלים שנוצרים ממקור טמא: הדבש נוצר מדבורים שהן שרץ טמא, והחלב נוצר מדם שאסור באכילה. ודווקא מפני שהם מתהפכים מטומאה לטהרה הם משובחים וטעימים במיוחד, שהם רומזים לתיקון העולם. וזוהי סגולתה של התורה, שמתקנת את הצדדים הרעים שבעולם והופכת אותם לטובים. וכפי שאמרו חכמים (קידושין ל, ב): "אמר הקב"ה לישראל: בניי, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו". כלומר, התורה אינה מבטלת את יצר הרע, אלא מתבלת אותו עד שהוא נהפך לטוב.ארץ זבת חלב ודבש

עיקר מעלת חלב ודבש קשורה כמובן לארץ ישראל, שחמש־עשרה פעמים בתורה נקראת "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", משום שעל ידי מצוות יישוב הארץ היא מקדשת את החול, ותוך כך היא גם הופכת את הרע לטוב מתוק במיוחד, כחלב ודבש שהם טהורים ונוצרו מתוך טמא.

התורה וישראל

סגולה זו של התורה להפוך את הרע לטוב תלויה כמובן בעם ישראל, שלומדים תורה ומתקנים את העולם לאורה. יתר על כן, אם ישראל לא היו מקבלים את התורה, לא היה תוכן שיקיים אותו, והוא היה חוזר לתוהו ובוהו. כפי שאמרו חכמים (שבת פח, א): "התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכן אמרו חכמים (ויק"ר כג, ג): "בשעה שאמרו נעשה ונשמע, אמר הקדוש ברוך הוא: בשביל שושנה זו יינצל הפרדס, בזכות תורה וישראל יינצל העולם".

גילוי סגולתם של התורה וישראל תלוי בהיות עם ישראל נוחל את ארצו ומיישבה, מפני שכל המצוות ניתנו כדי שנקיימן בארץ במסגרת לאומית וממלכתית. ואף שגם בחוץ לארץ עלינו לקיים את המצוות הפרטיות שאינן תלויות בקרקע, כל חיובן בחוץ לארץ הוא כדי שנדע לקיימן כראוי כשנחזור (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי מג-מד).

ספירת העומר – חיבור הלאומיות והתורה

אחד הביטויים לקשר שבין העם והארץ לתורה, שאין לחג השבועות זמן מתן תורתנו תאריך משלו, אלא זמנו נשען על חג הפסח. בחג הפסח התגלה עניינם של העם והארץ, שבחר ה' בעמו והוציאו לתת לו את ארץ ישראל, שנאמר (שמות ג, ז-ח): "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם… וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…" (וכן בשמות ו, ד-ח; יג, ג-ה; יג, יא). וזה עניינה של ספירת העומר, לחבר בין חג הפסח לחג השבועות, לחבר בין ערך העם והארץ לערך התורה, שאין ישראל בלא תורה, ואין תורה בלא ישראל.

ואף ששני הערכים הללו קשורים ותלויים זה בזה, יש הכרח שכל אחד מהם יבוא לידי ביטוי בפני עצמו, כדי שלא יטשטשו זה את זה. לכן יש לנו שני חגים נפרדים, האחד לעניינו של עם ישראל, והשני לעניינה של התורה.

וכן בתנא דבי אליהו (פרשה טו): "שאל זקן אחד את אליהו: 'רבי, שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם?' אמרתי לו, 'דרכן של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכול… אבל הייתי אומר, ישראל קדושים קודמין…'".

המתעלמים מקדושת הערך הלאומי

לעיתים אני נדהם לקרוא כתבים ורבנים חרדים שמדברים בזלזול על ערך הלאומיות, שכאילו בני הציבור הדתי־לאומי נכשלים בכך שמעניקים לו חשיבות יתרה. לא ייאמן איך אנשים שרגילים לקרוא בתורה מסוגלים להיות בורים כל כך, עד שלא יבינו את ערך הלאומיות הישראלית. כפי הנראה זו המשמעות העמוקה של דברי חכמים (חגיגה ה, ב): "כיוון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול תורה גדול מזה". אין הכוונה שלא למדו תורה בשקידה בגלות, אלא הכוונה שבעקבות הגלות לא מבינים את התורה כראוי, וכל המצוות, ההדרכות והרעיונות שנאמרו על עם ישראל וארץ ישראל נתפסים בקטנוּת, וממילא לא מבינים שזה עיקר עניינה של התורה – להדריך את עם ישראל כיצד לגלות את דבר ה' בחיי הכלל והפרט במסגרת הלאומית בארץ. אם על היהודים שחיו בחוץ לארץ בעת שהיה קשה מאוד לעלות לארץ היה אפשר ללמד זכות, הרי על מי שמתעקש כיום להמשיך לטעות בזה, קשה ללמד זכות. וככל שהוא יותר בקיא ופלפלן בתורה, כך חסרון הבנתו חמור יותר.

אומנם ברור שהאתגר לקיים את התורה במסגרת הלאומית בארץ מלווה בסיבוכים גדולים, כפי שלמדנו בתורה על חטא העגל וחטא המרגלים, וכפי שלמדנו בנביאים על כל הסיבוכים שליוו את ממלכת ישראל, את המשכן ואת בית המקדש. אולם זו הדרך שקבעה לנו התורה לגילוי דבר ה' לעולם.

יהי רצון שמתוך שמחת חג הפסח וחג העצמאות, נזכה לחזור לקבל בחג השבועות את התורה, ומתוך כך יהיו דבריה ערבים עלינו כחלב וכדבש, ונזכה על ידי הדרכתה לקדש את החול ולהפוך את הרע לטוב.

מועד חג השבועות השנה

השנה אנו זוכים שחג השבועות חל ביום שישי, והשבת צמודה אליו. יש בכך עניין מיוחד, שכן לפי הדעה המקובלת, כך היה בשנה שבה יצאנו ממצרים. יציאת מצרים הייתה ביום חמישי, וביום שישי ו' בסיוון הגיע יום החמישים המיועד למתן תורה. אולם משה רבנו ביקש להוסיף עוד יום אחד להכנות לקראת קבלת התורה, והסכים הקב"ה עימו ודחה את מעמד הר סיני ליום השבת, הוא יום החמישים ואחד לספירת העומר (שבת פו, ב-פז, א).

מתוך עובדה מופלאה זו למדנו על מעמדה של התורה שבעל פה, שאין התורה שבכתב יכולה להתגלות בלעדיה, ולכן אפילו מתן תורה נדחה ביום על פי תורה שבעל פה, היינו על פי פרשנותו של משה רבנו.

אלא שלכאורה קשה אם כן, מדוע אנחנו אומרים בתפילה שחג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו" (שו"ע תצד, א), והלא חג השבועות הוא ביום החמישים לספירת העומר, ואילו מתן תורה התקיים ביום החמישים ואחד לספירת העומר? אלא שבאמת, לאחר שנשלמה ספירת העומר, הגיע היום המקודש שבו זיכה אותנו ה' בתורה, וכך היה בשמיים, שכבר ביום החמישים התורה ניתנה לנו, אלא שאנחנו נזקקנו לעוד יום כדי לקבל אותה בפועל. אבל לדורות נקבע יום מתן תורה לפי היום שקידש הקב"ה למתן התורה, ובו ניתנה לנו התורה בכוח (מהר"ל תפארת ישראל פרק כז).

כאשר חג השבועות נופל ביום שישי, יוצא שאנחנו חוגגים שני ימים קדושים – הראשון הוא חג השבועות, שהוא היום שבו בשמיים כבר נתן לנו ה' את התורה, וממשיכים לחגוג בשבת, שהוא היום שבו קיבלנו בפועל את התורה. ראוי להתחזק במיוחד בשבת זו לקבוע חציה לבית המדרש.

עירוב תבשילין

כאשר יום טוב חל בערב שבת, מצווה להניח בערב יום טוב 'עירוב תבשילין', שעל ידו מותר לבשל ולאפות מיום טוב לשבת. עירוב התבשילין הוא תבשיל שמכינים מערב יום טוב לשבת, ונקרא 'עירוב', מפני שעל ידו נעשו תבשילי יום טוב ושבת מעורבים, ואזי כשם שמותר לבשל ולאפות ביום טוב עבור יום טוב, כך מותר לבשל ולאפות בו עבור שבת. וכל זמן שה'עירוב' קיים, מותר לעשות ביום טוב עבור שבת כל מה שמותר לעשות עבור יום טוב. ואומנם מהתורה גם בלא עירוב תבשילין מותר לבשל מיום טוב לשבת, אלא שחכמים אסרו זאת בלא עירוב תבשילין, משום כבוד יום טוב וכבוד שבת (ביצה טו, ב).

כך הוא סדר הנחת עירוב תבשילין: נוטלים תבשיל ופת ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב". ואומרים: "בזה העירוב יהא מותר לנו לאפות ולבשל ולהדליק נר ולעשות כל צורכנו מיום טוב לשבת".