יום טוב שני של גלויות

כרך חדש בסדרת 'פניני הלכה' על הלכות מועדים • תקנת יום טוב שני של גלויות בימים שהיו מקדשים את החודש • מדוע המשיכו במנהג גם לאחר שהנשיא הלל השני קבע לוח מועדים לדורות • ביום טוב שני נוהגים כל הדינים, התפילות והברכות של יום טוב ראשון • כיצד ינהג בן ארץ ישראל השוהה בחו"ל כשהוא לבדו וכשהוא בקהילה יהודית • היוצא לחו"ל לתקופה ארוכה, מאימתי דינו כבן חו"ל • אבחנה בין היוצא למטרה שזמנה קצוב ליוצא למטרה שאינה מוגבלת בזמן

ספר 'פניני הלכה' החדש

עוררו אותי לעסוק בחשיבות עיגון ערכי המשפחה בחוק, להתריע מפני הסכנה של אישור 'ברית הזוגיות' בחוק ולהציע פתרון חלופי. אך כיוון שאינני תמים לחשוב שעל ידי טור אחד נפתור את הבעיה – אפשר לדחות מעט את העיסוק בנושא החשוב הזה, ולספר לקוראים היקרים שבעזרת ה' יתברך, במסגרת סדרת הספרים 'פניני הלכה', זכיתי לסיים את העבודה על הלכות המועדים, ובימים הקרובים הספר עומד לראות אור.

חג הפסח ממשמש ובא, ואנחנו כבר בתוך שלושים הימים שלפני הפסח, שמצווה לעסוק בהם בהלכות החג. ולחביבות העניין אבאר הלכה אחת שמבוארת בהרחבה בספר.

יסוד תקנת יום טוב שני של גלויות

מדין תורה כל אחד מששת הימים הטובים נוהג במשך יום אחד בלבד. וזמנו תלוי בחודש העברי, שנקבע על פי מחזור הירח. אורך המחזור מעט יותר מעשרים ותשעה ימים וחצי, ולכן ישנם חודשים מלאים בני שלושים יום, וישנם חודשים חסרים בני עשרים ותשעה ימים. והמצווה מן התורה היא שאנשים שראו בליל שלושים בחודש את הירח החדש שאחר המולד, יבואו ויעידו על כך בפני בית הדין, ועל סמך עדותם יקדשו את החודש. ואם לא באו עדים, היה נדחה ראש החודש ליום המחרת, וממילא גם מועד החג נדחה ביום.

וכיוון שכל ישראל צריכים לדעת אימתי התקדש החודש ואימתי יחולו החגים, היו יוצאים שליחים לכל רחבי הארץ מיד לאחר שהיה בית הדין מקדש את החודש, כדי להודיע אימתי נתקדש החודש (ר"ה כא, ב). אבל אל היהודים שנמצאו בחוץ לארץ לא הספיקו השליחים להגיע לפני החג, ולכן הנהיגו להם הנביאים הראשונים שיקיימו כל חג במשך יומיים, מחמת הספק. וכך נהגו יחזקאל ודניאל. וייתכן שכבר מימות יהושע בן נון נהגו לעשות בחוץ לארץ שני ימים טובים מחמת הספק (תשובת רב האי גאון, אוצר הגאונים יו"ט ד, ב).

המעבר מקידוש על ידי בית הדין ללוח השנה

גם לאחר חורבן בית המקדש השני המשיך בית הדין שבארץ ישראל לקדש חודשים ולעבר שנים. אולם במשך הזמן גזירות הרומאים הלכו וגברו, ופעמים רבות כוונו באופן ישיר נגד חכמי ישראל ונגד מצוות קידוש החודש. עד שלקראת סוף תקופת האמוראים, בסוף ימי אביי ורבא, הגיע הלל השני למסקנה שלא ניתן עוד להמשיך בסמיכת חכמים וקידוש החודשים על ידי בית הדין הגדול שבארץ ישראל. וכיוון שסמכות זו הייתה נתונה בידו, שהוא ירש את נשיאות בית הדין דור אחר דור מרבי יהודה הנשיא, עמדו הוא ובית דינו וחישבו את החודשים והשנים, וקידשו אותם עד סוף כל הדורות. וכך משנת 4119 למניין שאנו מונים לבריאת העולם (359 למניינם), התחיל העם היהודי למנות את החודשים לפי חשבון הלוח העברי שהתקין הנשיא הלל השני (פניני הלכה זמנים א, ג, 3).

תקנת יום טוב שני

באותו זמן התעוררה שאלה: הואיל ולוח השנה מצוי בידי כל ישראל שבגולה, וכבר אין חשש שמא יטעו, אולי אפשר לנהוג בחוץ לארץ רק יום טוב אחד כפי שנוהגים בארץ ישראל? שלחו חכמי ארץ ישראל לבני בבל הוראה: היזהרו להמשיך במנהג אבותיכם, שמא תגזור המלכות גזירה וישתבשו החשבונות, ועל ידי מנהג יום טוב שני לא תבואו לכלל טעות (ביצה ד, ב). וביאר רב האי גאון שבנוסף לחשש מגזירת המלכות, הטעם הבסיסי להמשך המנהג בחו"ל הוא שכך תיקנו הנביאים לעשות תמיד בגלות שני ימים טובים. ואין בית דין שיכול לבטל את דבריהם, מפני שאין יודעים את כל טעמי תקנתם. בנוסף לכך, רק בית דין שגדול מהם בחכמה ובמניין יכול לבטל את דבריהם (אוצר הגאונים יו"ט ד, ב).

כמו בכל התורה, הצד ההלכתי תואם את הצד הרוחני, שכן בארץ ישראל הקדושה מתגלה יותר, ועל כן החגים יכולים להתגלות בה ביום אחד, כמצוות התורה. אולם הנמצאים בחוץ לארץ רחוקים יותר מגילוי הקדושה, וכדי לקלוט את אורם של החגים יש צורך ביומיים, כפי תקנת חכמים. משל לפנס, שכאשר הוא מאיר למקום קרוב אורו חזק וממוקד בשטח קטן, וכאשר הוא מאיר למקום רחוק אורו נחלש ומתפזר על שטח גדול. כך אורם של החגים מתגלה בארץ ישראל ביום אחד ממוקד, ואילו בחוץ לארץ אורם נחלש ומתפשט על פני יומיים (דרך מצוותיך קיד, א).

דיני יום טוב שני

יום טוב שני שווה ליום טוב ראשון בכל הלכותיו, שכל מה שתיקנו חכמים – כדוגמת מה שציוותה התורה תיקנו. לפיכך כל האיסורים שחלים ביום טוב ראשון, ובכללם איסורי חכמים, חלים גם ביום טוב שני. וכן כל תפילות יום טוב שני נוסחן כתפילות יום טוב ראשון. וכן מקדשים בו על היין ומברכים "שהחיינו" כמו ביום טוב ראשון (שו"ע תרסא, א). ובפסח עורכים את ליל הסדר פעמיים, על כל מצוותיו וברכותיו. ואף שלכאורה היה מקום לומר שהואיל ומקיימים יום טוב שני מספק, בכל הנוגע לברכות לא יברכו שהרי ספק ברכות להקל, מכל מקום הורו חכמים לברך, מפני שאם לא יברכו בו כשם שמברכים ביום טוב ראשון, יבואו לזלזל בו (שבת כג, א).

דין בן ארץ ישראל שיצא לביקור בחוץ לארץ

אמרו חכמים שהיוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ ובכוונתו לחזור, דינו היסודי כבן ארץ ישראל, ולכן אם הוא שובת מחוץ לתחום שבת של קהילה יהודית, אינו נוהג יום טוב שני של גלויות ומותר לו לעשות בו מלאכה. אבל כאשר הוא בקהילה יהודית או בתחום שבת שלה, עליו לנהוג כמותם, כדי שלא ייראה כסותר את מנהגם (פסחים נ, א; שו"ע תצו, ג).

לפיכך בעודו בתחום שבת של קהילה יהודית אסור לו לעשות מלאכה ביום טוב שני שלהם. ואמנם יש אומרים שבצנעה מותר לו לעשות מלאכה. אולם למעשה דעת רוב הפוסקים שאפילו בצנעה עליו לנהוג כמותם בכל איסורי החג, מפני שאם יקל בסתר סופו להתגלות, והרי הוא כסותר ופוגע ביום טוב שלהם (תוס' ורז"ה, מ"ב תצו, ט).

וכיוון שעיקר דינו כבן ארץ ישראל, עליו להבדיל בצנעה במוצאי יום טוב ראשון, ובאיסרו חג חובה עליו להניח תפילין בצנעה. וכדי שלא ייראה סותר את מנהגם, יקפיד ללבוש בגדי יום טוב וידליק נרות לכבוד יום טוב שני בלא ברכה.

ולגבי התפילות, בפשטות עדיף שיתפלל בביתו ביחידות, כדי שלא יצטרך להתפלל עמהם בנוסח שונה, שכשהם מתפללים תפילת יום טוב, הוא צריך להתפלל נוסח של חול המועד או של יום חול (אורח משפט קכט). ואם הוא יכול לבוא לחלק מהתפילה בלי שיהיה ניכר שנוסח תפילתו שונה, עדיף שיבוא כדי לשמוע קדיש וקדושה. ואם אפשר, עדיף שגם יתפלל עמידה עמהם, תוך שהוא מסתיר את נוסחו השונה.

בליל הסדר, אם יש לו דירה לעצמו אינו צריך להשתתף בסדר עם בני חוץ לארץ. ואם הוא מתארח אצל בני חוץ לארץ, ישתתף עמהם בסדר, אבל לא יאמר את ברכות המצווה, אלא יענה אחריהם אמן (חיי אדם קג, ד).

הספק לגבי היוצא לחוץ לארץ לזמן רב ודעתו לחזור

ספק גדול ישנו לגבי מי שיוצא מהארץ לחו"ל לזמן ארוך ודעתו לחזור. מצד אחד, כיוון שדעתו לחזור, לכאורה נשאר דינו כבן ארץ ישראל. ומאידך, אולי מה שהתכוונו חכמים באמרם "ודעתו לחזור" היינו שיחזור תוך זמן קצר, אבל אם הוא נשאר זמן ארוך, אזי במשך אותו הזמן הוא כבר נחשב כבן חוץ לארץ. בנוסף לכך, יש חשש שאולי יחליט להשתקע בחוץ לארץ.

שתי שיטות

לכאורה יש בדין זה דעות רבות, אבל כשמתעמקים בשורשי הסברות מוצאים שתי שיטות עיקריות: יש אומרים שמי שמתכוון לשהות בחוץ לארץ שנה נחשב כבן המקום וחייב ביום טוב שני, שכן מצינו (ב"ב ז, ב) שלאחר שנה אדם נחשב כבן המקום וחייב בכל תשלומי המיסים. ורבים מרבני חוץ לארץ נוהגים להורות כך.

ויש אומרים שגם אם כוונתו להישאר שם מספר שנים, כל שישנה ודאות גמורה שיחזור, אזי שהייתו שם היא זמנית ובעיני עצמו ובעיני שכניו הוא נחשב כבן ארץ ישראל. ונראה שכל עוד הוא מתכוון לחזור בתוך ארבע שנים, לשיטה זו הוא נחשב כתושב זמני, שכך הוא משך השליחויות הארוכות ביותר.

הלכה למעשה

נראה למעשה, שכאשר אדם יוצא למטרה שאין לה זמן קצוב עליו לנהוג כשיטה הראשונה, ואף אם כוונתו ברורה לחזור לארץ, כל שהוא יוצא למשך שנה – דינו במשך שהותו שם כבן חוץ לארץ. ואם יש לו משפחה, הוא נחשב כבן חוץ לארץ באותה שנה רק כאשר גם משפחתו יצאה עמו.

אבל אם הוא יוצא למטרה ברורה שיש לה זמן קצוב, עליו לנהוג כדעה השנייה. לפיכך, היוצא לשליחות חינוכית או לשליחות עסקית של חברה ישראלית, או לצורכי לימודים או לצורך מוגדר אחר, כל זמן שהוא מתכוון לחזור בתוך ארבע שנים, עדיין הוא נחשב כבן ארץ ישראל. ואם הוא יוצא לארבע שנים, גם אם באמצע יבקר פעמים רבות בארץ, בכל הזמן שהוא שם עליו לקיים יום טוב שני של גלויות.

ובדינים אלו יש מצבי ביניים רבים, ויש לשאול בהם שאלת חכם.

מרא דאתרא

עוד צריך להוסיף, שכאשר אדם נמצא בקהילה שיש לה מרא דאתרא, מורה הוראה מובהק, שמורה לרבים כשיטה הראשונה – כל זמן שנמצאים בקהילתו צריכים לנהוג כפי הוראתו. שכן הרב רואה לפעמים שכאשר היורדים מארץ ישראל אינם נוהגים יום טוב שני, הדבר עלול לגרום לשחיקה של בני המקום ליום טוב שני, ואזי זהו שיקול רציני לחייב גם את היורדים לשנה ביום טוב שני.

בעז"ה בשבוע הבא אבאר את ההלכה ביחס לבני חוץ לארץ שעולים לארץ לזמן קצר.