בי"ג בתשרי זכיתי לסגור מעגל בשני אירועים. לפני כעשרים שנה, ליד קברו הפתוח של חברנו יעקב פרג הי"ד, סיפרתי בדמע איך בא אליי בשבוע האחרון לחייו, הפציר בי שאפסיק מלימודי ואבוא עימו לסיור בצד המערבי של הישוב כדי לשמוע את תוכניותיו לפיתוח הישוב. חפרו שם מטעם ההסתדרות הציונית בורות כדי לקחת דגימות קרקע למעבדה לתכנון החקלאות. הוא נכנס לבורות, מישש את האדמה, חפן אותה בכפותיו והתפעל מאיכותה. הוא חלם אז בקול על בניית בית עם מטע סביבו, ועל הילדים והנכדים שבאים לעזור לסבא בקטיף. ימים ספורים אחר כך נרצח בעת סיור שמירה סביב הישוב. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים קטנים ואלמנה בהריון. ליד קברו התחייבנו להמשיך בדרכו, לדאוג לחינוך הילדים ולהמשך התפתחות הישוב.
והנה בליל י"ג זכיתי לערוך את חופת בנו הבכור, שקבע את ביתו בשומרון, וכבר החל לבנות בית בגבעה המערבית של הר ברכה, לא רחוק מהמקום שעליו אביו חלם לבנות את ביתו. בנו השני התחתן לפני שנתיים וכבר נולד לו בנו בכורו.
חילול הכרם
למחרת בצהריים השתתפתי יחד עם שר התשתיות עוזי לנדאו במסיבת 'חילול הכרם' בהר ברכה. החלקה שעליה חגגנו סמוכה מאוד למקום שבו חלם יעקב פרג הי"ד לנטוע מטע. הישוב שמנה אז עשרים משפחות צעירות התפתח לישוב של יותר ממאתיים וחמישים משפחות, במעון קרוב למאתיים תינוקות, והגנים מתפקעים מרוב ילדים. כן ירבו.
'חילול' פירושו הפיכת הפירות הקדושים לחולין, כדי שאפשר יהיה לאוכלם. שהתורה צוותה שבשלוש השנים הראשונות לעץ יהיו הפירות ערלה – אסורים באכילה. ובשנה הרביעית יהיו מקודשים לאכילה בטהרה בירושלים. וכשהיתה הדרך מהכרם לירושלים ארוכה, היו פודים את הפירות המקודשים בכסף, והפירות היו יוצאים לחולין והכסף היה מתקדש במקומם. עם הכסף היו עולים לירושלים כדי לקנות בו מאכלים, שאותם היו אוכלים בטהרה בירושלים, ומהם היו ניזונים כל העולים לרגל. וכיום שבית המקדש חרב, כיוון שאיננו יכולים לאכול את הפירות או תמורתם בטהרה, נמצא שאין לפירות הקדושים ערך, ולכן פודים אותם עבור פרוטה, ובזה הפירות יוצאים לחולין.
ונחזור לכרמים: כבר חלקות רבות של כרמי יין ניטעו בהר ברכה, ומהענבים שלהם עושים יין משובח במיוחד, עד שמביני דבר מכל הארץ מחזרים אחריו, ומוכנים לשלם עבור כל בקבוק למעלה ממאה שקלים. וכיוון שכך הולכים ונוטעים אצלנו עוד ועוד חלקות, לספק את הביקוש הגובר והולך.
המעגל הכללי
לפני אלפיים וחמש מאות שנה, לאחר שצבאות סנחריב ונבודכנצאר החריבו את הארץ, התנבא ירמיהו (לא, ג-ד): "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תופייך ויצאת במחול משחקים. עוד תטעי כרמים בהרי שומרון, נטעו נוטעים וחיללו". והנה עתה לנגד עינינו ממש נוטעים כרמים בהרי שומרון, ובשמחה ובמחול זוגות רבים הולכים ובונים את ביתם על ההרים השוממים.
וכן יחזקאל הנביא התנבא על ההרים והגאיות השוממים. "הרי ישראל שמעו דבר ה' א-לוהים! כה אמר ה' א-לוהים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג… והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו" (יחזקאל לו, ד-יא).
והנס הולך ומתרחש, יהודים חוזרים לערים הנעזבות ולחורבות השוממות, אבל ברק אובמה נשיא אמריקה משתדל בכל כוחו להפר את דברי הנביאים. הנביא דיבר על בניית הישובים שיהיו מלאים צאן אדם, שנאמר (יחזקאל לו, לח): "כצאן קודשים, כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ה'", ושר הבטחון אהוד ברק בעזות מצח מונע מהבנים למלא את הערים החרבות בצאן אדם.
בעמוס נאמר (ט, יד): "ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו פריהם". וממשלת ישראל יודעת ומתרשלת ואינה ממלאת את תפקידה ההיסטורי.
חיזוק למחוזקים לאחינו המתנחלים
כשכל העולם עוסק בשאלת המשך הבנייה ביהודה ושומרון סימן הוא שאכן יש ערך מיוחד לכל בית ובית שיהודי זוכה לבנות ביהודה ושומרון. אין עוד בתים בעולם שנביאים התנבאו עליהם לפני אלפיים חמש מאות שנה, אשרי המשפחות שזוכות לבנות את ביתן ביהודה ושומרון. וכיוון שמדובר בדבר גדול וקדוש כל כך, מתעוררים הרשעים לסכל ולהפריע. ועלינו להתחזק כנגדם.
ויש להניח שאם היינו מתעוררים מעצמנו לבנות את הארץ במרץ ובהתלהבות הראויים למצווה גדולה שכזו, לא היו מתעוררים כנגדנו קטרוגים, כי שם ה' היה נקרא עלינו, וכל רואינו היו מודים ומסכימים כי אכן לנו הנחיל ה' את הארץ ודברי הנבואה על גאולת העולם הולכים ומתגשמים. אבל כיוון שאנו מתרשלים בישובה, ואיננו נוהגים כפי שהיה ראוי שינהג מי שזוכה לקיים את המצווה הגדולה של ישוב הארץ, ואיננו מתמלאים בהתלהבות ומרץ כפי שהיה ראוי למי שנבואות הגאולה מתחוללות דרכו, מתעוררים המקטרגים כנגדנו. ורק תרופה אחת ישנה, להרחיב את הישובים לרוחב, לגובה ולעומק. לבנות את כל המגרשים המוכנים, להוסיף דירות ספח, להכין תוכניות מתאר להרחבת הישובים והערים, לעורר בני משפחה וחברים להצטרף לעלות בהר ולהתנחל, ולהרחיב את המשפחות. עד שיתקיימו בנו דברי הנביא (עמוס ט, טו): "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' א-לוהיך".
חינוך הילדים
וכיוון שעסקנו במשפחות וילדים, נמשיך לעסוק מעט במצוות החינוך.
מצווה מהתורה ללמד את הילדים תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". המגמה הראשונה של הלימוד – לשמור ולעשות את כל דברי התורה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". ולכן אמרו חכמים, שיחד עם המצווה ללמד את הילדים תורה, חובה לחנכם לקיום המצוות, שאיך אפשר ללמדם את מצוות התורה בלא שיתרגלו לקיימן בפועל. נמצא שמצווה מהתורה ללמד את הקטנים תורה ולהרגילם באופן כללי לשמירת המצוות, אולם הקיום בפועל של כל מצווה ומצווה הוא מדברי חכמים.
מאיזה גיל מתחילים לחנך למצוות
למצוות עשה מחנכים את הקטן משעה שיוכל להבין את כללי המצווה ולקיימה כהלכתה, כל מצווה לפי מורכבותה וקושי קיומה. למשל, למצוות ציצית מחנכים את הקטן משעה שהוא יודע להתעטף בציצית, ולהניח שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו, ולברך עליה. אבל להנחת תפילין, כיוון שצריך להקפיד לקיימה בגוף נקי ובלא היסח הדעת, רק לקראת בר המצווה מתחילים לחנך את הקטנים לקיימה (סוכה מב, א, מ"ב שמג, ג).
ולמצוות 'לא תעשה' מתחילים לחנך את הילד משעה שהוא מתחיל להבין שיש דברים מותרים ויש דברים אסורים. כלומר, לא מספיק שיבין שהוא צריך להפסיק את פעולתו כשאומרים לו 'לא', אלא הכוונה שהוא מבין שדבר זה אסור תמיד. רוב התינוקות מתחילים להבין זאת בערך מגיל שלוש, ומאז אם רואים שהוא עושה איסור, כגון שהוא אוכל נבלות, או בשר בחלב, או מדליק אור בשבת, צריכים להפריש אותו מכך (מ"ב שמג, ג). ומשיגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שמתחילים ללמד אותו תורה, שהוא כבן שש-שבע, מתחילים לבאר לו יותר את כללי האיסורים, כדי שידע לקיימם כהלכה.
ויש להדגיש שמצוות החינוך צריכה להיעשות באופן שיתקבל על לב הילד, ולכן אין לחייב את הילד להתחיל מיד בגיל שש-שבע לקיים את כל המצוות בשלמות, ולשם כך קיימות שנות הילדות, בהן הילד מתרגל ומתקדם בקיום המצוות, עד שהוא מגיע לגיל מצוות שבו הוא מסוגל לקיים את המצוות באופן שלם.
האם צריך למחות ביד הורים שאינם מחנכים את ילדיהם
כאשר ההורים מתרשלים מלחנך את ילדם, ואינם מוחים בו כשהוא עובר על איסור תורה, בית הדין או נציגי הציבור האחראים על החינוך צריכים לגעור באב. אבל אם ההורים התרשלו מלחנך את הילד למצווה מדברי חכמים, אין צריכים למחות ביד האב.
הרואה ילד עובר באיסור כיצד צריך לנהוג
נחלקו הפוסקים לגבי מי שראה את בן חברו שהגיע לגיל חינוך (כשש-שבע) כשהוא עובר עבירה, כגון שהוא מחלל שבת או אוכל מאכלים אסורים. לדעת רוב הפוסקים, רק על האב ישנה חובה לחנך את ילדיו, אבל אנשים אחרים אינם חייבים להפריש את הילד מן האיסור (רמב"ם, שו"ע שמג, א). ויש אומרים, שכל אדם מישראל חייבים למנוע מהילדים שהגיעו לגיל חינוך לעבור על איסורים (תוס', רא"ש ורמ"א).
וכמה אחרונים הכריעו למעשה, שאם הגדול רואה את הקטן עובר על איסור תורה, כגון שהוא רוצה להדליק אור בשבת או לנקות את בגדו במים בשבת, או לאכול מאכלים אסורים מהתורה – חייב להפרישו מכך. אבל אם ראה אותו עובר על איסור חכמים, כגון שרצה לאכול עוף עם חלב, או לשחק במוקצה בשבת – אינו צריך להפרישו (ח"א, מ"ב שמג, ז).
הורים כופרים
כאשר הורי הילד שעובר עבירה כופרים בתורה ובמצוות, ואין אפשרות לקרבם לתורה ולמצוות, ממילא גם אין מצווה למחות בידם על שאינם מחנכים את ילדיהם לשמירת תורה ומצוות. וכן אין מצווה להפריש את בנם שעובר באיסור.
קטן שמזיק חובה לעוצרו
אבל אם הילד עומד להזיק לרכוש או לאדם, חובה לעוצרו, מפני שמצווה על כל אדם להציל את חברו או רכושו מנזק. שכן מצווה להשיב לאדם חפץ שאבד לה, שנאמר (דברים כב, ב): "והשבותו לו", קל וחומר שעליו למנוע נזק מרכושו. וכן למדנו מהפסוק (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך". ולמדו חכמים (ספרא) שמצווה גם להציל את רכושו.
