אל תאמינו לשקרים שלהם

הדיווחים בתקשורת על אירועי יום שלישי מוגזמים מאוד * צה"ל מיישם על המתנחלים תחבולות של מרמה, הטעיה והסחה כאילו היו אויב * המטרה: ליצור גל של גינויים מתוך המחנה שיביא לפירוד * לקחים מניסיון העבר: עלילת השקר על רגלו השבורה של המג"ד גיא חזות * הוצאת דיבה תקשורתית על ההרוגים בגזרת חברון, הרב דן מרצבך ואשר פלמר * בהוראת מפקדיהם, שוטרים מתחזים לפצועים לצרכי תקשורת * שאלות ותשובות נוספות לגבי המצווה לקרוא לילדים בשמם של אבות המשפחה

על אמינות התקשורת והדוברים

שאלה: כיצד כבוד הרב מתייחס לאירועים האלימים שהתרחשו בליל שלישי בשומרון כלפי מח"ט, סמח"ט וחיילים?

תשובה: אינני יודע מה בדיוק היה, בדבר אחד אני בטוח: מה שהתקשורת מדווחת מוגזם מאוד. את המוניטין המפוקפקים האלה התקשורת וצה"ל קנו במשך שנים רבות. לא היה עד כה סיפור אחד שהכרתי ודווח כהלכה. ואינני מתכוון להטיה קלה שנובעת מטעות אנושית, או אפילו על הטיה הנובעת מתפישת עולם שמאלית שמתקשה עקב כך להבין את האירועים כהלכה, אלא מדובר בהטיה פושעת ומכוונת.

דוברי הצבא נוקטים בדרך זו מפני שכך טבעו של הצבא, שהוא משתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי לנצח את האויב – ובכלל זה הטעיה, תרמית, הסחה וכו'. אוי לנו אם הצבא לא היה מכשיר את עצמו לכך אל מול האויב, אבוי לנו שבשנים האחרונות הממשלה ושר הביטחון מפעילים את הצבא ושיטותיו נגד המתנחלים – נציגי העם היהודי לדורותיו.

אצל התקשורת נובע הדיווח המעוות מהתגייסות ברורה להשחיר את פני המתנחלים בכל האמצעים האפשריים, כדי להחריב את מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון.

גם עכשיו, המניע שמביא להכפשת המתנחלים ולזריית פירוד בשורותיהם על ידי ליבוי גל של גינויים מתוך המחנה הוא ברור – לפתוח את הדרך להחרבת המאחזים. והנה, המזימה מצליחה. לפי הדיווחים, ראש הממשלה מטעם הליכוד כבר כינס את גורמי הביטחון כדי לטפל ב"יד קשה" ב"טרור היהודי" – כלומר לתכנן הרס פרוע של בתים במאחזים.

עמדתי זאת גובשה מתוך ניסיון אישי ממושך. רבים מכם זוכרים את דברי הדיבה שהוציאו נגדי בעת ששר הביטחון החליט להוציא את ישיבת הר ברכה ממסלול ההסדר. אבל כאן אספר לכם דוגמא אחת מתוך רבות.

"רגלו השבורה" של מג"ד הצנחנים גיא חזות

בערב חג שביעי של פסח תשס"ה שהיתי בכפר הרואה, כאשר בחדשות הודיעו שהתרחש עימות קשה בהר ברכה בין מתנחלים לחיילים, והמתנחלים סגרו את שער היישוב על רגלו של המג"ד, ורגלו נשברה. כאבתי וכעסתי, איך אנשים מהיישוב שלנו העזו לעשות דבר כזה. ידעתי שהתקשורת לא אוהבת אותנו, אבל לא העליתי בדעתי שימציאו דבר שלא היה. בהכירי את שער הברזל הכבד של היישוב, חשבתי שקבוצת אנשים התעמתה עם המג"ד, ותוך שהוא מנסה להיכנס ליישוב סגרה בכוח רב את השער על רגלו.

המציאות היתה אחרת לגמרי. השער שעליו דובר הוא שער קטן וקל, בגובה מטר, של מכלאת עזים בגבעה הנמצאת במרחק שני ק"מ מהיישוב. המג"ד רדף אחרי נער, שלטענתו זרק לפני כן אבנים על רכב ערבי, במרחק של ארבעה ק"מ מהיישוב. במהלך הרדיפה נתקל המג"ד בעמוד הקטן של השער וקיבל מכה. המג"ד הפצוע כביכול עוד המשיך אח"כ להסתובב בשטח במשך חצי שעה, גידף את המתנחלים, וציווה על חייליו לסגור את שתי הדרכים המובילות ליישוב – שמנה אז מאה וחמישים משפחות. וכל זה בערב חג. גם לחולים בני היישוב לא הותר לחזור מטיפול רפואי לביתם במשך זמן רב. בתוך כך, בשלושה אירועים שונים, חייליו של המג"ד חזות איימו בנשק דרוך על מתיישבים.

יש לציין (כפי שהיו מציינים יהודים בגלות בבואם להשתדל בפני השלטונות) כי מקרב בני היישוב והישיבה היו אז יותר ממאתיים וחמישים לוחמים ששירתו בסדיר ומילואים. עליהם ועל משפחותיהם איימו החיילים בנשק דרוך.

פועלו של גיא חזות בשדה התקשורת

מבחינה תקשורתית, גיא חזות הוא רב פעלים. כל אירוע בהשתתפותו היה מגיע לתקשורת תוך כדי התרחשותו – על פי גרסתו, כמובן. לאחר סיום התנכלותו לתושבים הוא נסע לבית החולים לבדוק את רגלו, תוך שהוא מפיץ את דיבת המתנחלים ששברו את רגלו. בבית החולים נמצא כי רגלו של המג"ד שלמה ושחררוהו לאלתר. חברים מהיישוב התקשרו לכתבים שונים כדי להכחיש, אולם בתקשורת המשיכו לפרסם את דברי השקר כאילו מתנחלים הכו ופצעו את המג"ד.

את השם הרע שגיא חזות הוציא ליישוב ולמתנחלים היה קשה לנקות. להתווכח לא שייך, אין מי שיקשיב. הדבר היחיד שאפשר לומר הוא – אל תאמינו לתקשורת ולדוברי צה"ל. כמה שתחשבו שהם משקרים, עדיין תטעו – הם משקרים יותר.

השקרים בגזרת חברון

הבאתי דוגמא זאת מפני שעד כה גיא חזות עוד לא התנצל. אגב, עכשיו הוא מח"ט חברון, ובשטחו הרג חייל בשוגג את הרב דן מרצבך ז"ל. אבל כמקובל בצה"ל ואצל גיא חזות, עוד באותו בוקר היתמר מסך עשן של שקרים, הטיות והוצאות דיבה כנגד הרב מרצבך, שאשם כביכול בהריגתו.

חודשיים לפני כן, גם בגזרת חברון, דוברי צה"ל שיקרו במצח נחושה בקשר לרציחתו של אשר פלמר ובנו התינוק יונתן, שכביכול מתו בתאונת דרכים שבה הוא היה אשם, מכיוון שנרדם על ההגה. רק לאחר מאבקים קשים של המשפחה, אישי ציבור וידידים, התבררה האמת שהם נהרגו עקב יידוי אבנים. זאת למרות שהאמת היתה ידועה מהשעה הראשונה. וגם צה"ל ידע זאת – עובדה שלקראת אותה שבת ביטל את חופשות החיילים ביהודה ושומרון מחשש לפעולות תגובה של מתנחלים.

השוטרים פצועי ההפגנות

אגב, בכל הפגנה שבה נפצעים אזרחים, מייד מורה אחד ממפקדי המשטרה לכמה שוטרים לשכב על אלונקות ולטעון שהם פצועים, להצטלם לטלוויזיה ולהתפנות לבית חולים. אח"כ אתם שומעים בחדשות: "בהפגנה נפצעו שלושה עשר שוטרים וכמו כן נפצעו גם שבעה מפגינים". רופאים סיפרו לי שרוב השוטרים שמגיעים לבתי החולים לאחר ההפגנות הם רמאים, דבר לא ארע להם, הם כנראה ממלאים פקודה להיות פצועים ולהתאשפז.

שאלות על קריאת השם

תגובות ושאלות רבות הגיעו בעקבות הטור הקודם על המצווה לקרוא את הילדים על שם הסבים והסבתות, וכיוון שיש בהן חכמה, אציג את תמציתן.

עצמאות ומסורת

שאלה: מדוע כבוד הרב סבור שכל מי שאינו קורא על שם סביו או סבתו דואג לחירותו ועצמאותו מול הוריו. האין שתלטנות מסוימת ברצון המופרז של ההורים שיקראו לנכדיהם על שם אבותיהם? הרי הבן ממשיך במסורת התורה והמצוות, האם גם את ההחלטה על שמות ילדיו רוצים ליטול ממנו?!

בנוסף לכך, במקרים רבים ההורים הפסיקו את המסורת הזו, ועכשיו אותם הורים רוצים שילדיהם יקיימו את מצוות כיבוד הורים שהם עצמם לא קיימו?!

השמות בתנ"ך

שאלה: לאחר שקראתי את 'רביבים' פתחתי תנ"ך והתחלתי לחפש מי מאבותינו נהג כך. ליעקב היו שנים עשר בנים ואף אחד לא נקרא אברהם או יצחק. משה לא קרא לבניו עמרם, וגם לא לוי או אברהם או יצחק ויעקב. כמובן שלא עברתי על כל התנ"ך בערב שבת, אך לא הצלחתי להיזכר במישהו מאבותינו הקדמונים שקרא לבנו על שם אביו או סבו. איך אפשר לומר שחובה לקרוא על שם הסבים? האם אישי התנ"ך לא כיבדו את הוריהם כראוי?

תשובה

הדגשתי בדבריי שזו מצווה. וכנראה צריך לבאר יותר: העושה כן מקיים מצווה, שהרי הוא מכבד בכך את הוריו ועושה להם נחת רוח. אבל אין חובה לקיים מצווה זו. וכל זה נאמר כעצה טובה, כדי לשמר את רוח ישראל סבא. אבל כדי למנוע מחלוקות, צריך להיות ברור שזכות ההחלטה נתונה באופן בלעדי להורי התינוק.

אמנם לגבי משפחות שהכול נוהגים בהן כך ללא יוצא מהכלל, יש מקום להחמיר יותר (שדי חמד מערכת כ, כלל קד; בן איש חי ש"ש שופטים כז; שו"ת אז נדברו יג, עב; וספר קוראי שמו עמ' 107). אבל בשאר המשפחות מדובר על מצווה ולא חובה, קל וחומר כאשר ההורים עצמם לא קיימו מנהג יפה זה.

ערך השמות החדשים

שאלה: הרי כל התנ"ך מלא בשמות חדשים מלאי משמעויות, וכן מצינו בחז"ל (בראשית רבה לז, ז): "ר' יוסי אומר: הראשונים על ידי שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאים שמן לשם המאורע – אבל אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו, אנו מוציאים לשם אבותינו. רשב"ג אומר: הראשונים על ידי שהיו משתמשים ברוח הקודש, היו מוציאים לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו משתמשים ברוח הקודש, אנו מוציאים לשם אבותינו". הרי שאנו מוצאים שדווקא קריאת שם מקורי יש בה מעלה. ואמנם החרדים שאוחזים בשיטת חוץ לארץ מקפידים מאוד לקרוא על שם הסבים והסבתות, וכשנגמרים להם השמות מחפשים דודות ודודים מדורות קודמים. אבל מתאים לתורת ארץ ישראל, שקשורה יותר לנבואה, שההורים יתנו שמות חדשים על פי המציאות שבה הם חיים.

תשובה

אכן יש מעלה בקריאת שמות חדשים, וככל שהכוונה בנתינתם טובה יותר, כך יש בהם יותר מעלה. אלא שדורנו הוא דור מופלא, יש בו מעלות גדולות וגם חסרונות, וכדי להתמודד עם המכלול המורכב הזה, צריך להמשיך את המסורת ומתוך כך להתחדש. מתוך כיבוד הורים להמשיך ולפרוץ קדימה. חדש ימינו כקדם. וכדברי חז"ל (ברכות מ, א) על הפסוק "אם שמוע תשמע" – "אם שמוע בישן – תשמע בחדש, ואם לאו – לא תשמע". ולכן מה טוב לו לאדם שיזכה לגדל הרבה בנים ובנות, ויכבד את אבות משפחתו בהנצחת שמם, וגם ייתן שמות חדשים מלאי תכנים חיוביים.