זרענו וכספנו ירבה כחול

השפעת גיל הנישואין על התפתחות המשפחה עד גיל 80 * הביקורת הפמיניסטית: "הרבנים רוצים להפוך את הנשים למכונות לייצור ילדים" * התחום החשוב של משפחה, ילודה ודמוגרפיה צריך להיבחן גם באופן רציונאלי * ההזדהות של היחיד עם אתגרי הכלל מרוממת אותו אל מרחבי הנצח * חינוך לבניית משפחה – לא פחות חשוב מחינוך בריאותי וכלכלי * החובה לדאוג שהאישה, הבית והילדים לא יהיו מוזנחים * הורים שאין בכוחם לגדל משפחה גדולה ולחיות בשמחה, אינם צריכים להדר במצווה זו

טבלת גיל שמונים

שאלה: לכבוד הרב שלום. שמחנו לקרוא את הטבלה בשבוע שעבר, והתעוררו לנו מחשבות שונות בעקבותיה. אבל תמהנו מדוע הרב פרסם טבלה של גיל מאה, כאשר תוחלת החיים הממוצעת היא כשמונים שנה. ואנו מעוניינים לדעת כמה צאצאים נזכה לראות בעזרת ה' בעולם הזה.

תשובה: למרות שיש לקוות שעם התקדמות הרפואה והעלייה בתוחלת החיים, הצעירים של ימינו יגיעו לגיל מאה, נכון לפרסם גם טבלה של גודל המשפחה בגיל שמונים.

ההתקפות על הטבלה

תגובות רבות קיבלתי בעקבות פרסום הטבלה על גידול המשפחה לפי גיל הנישואין הממוצע ומספר הילדים. רבות מהן היו חיוביות, אך מנגד קיבלתי גם ביקורות רבות וקשות, במיוחד מכיוון הזרם הפמיניסטי. יש שאף כתבו על כך מאמרים נוקבים. אביא לפניכם את תמצית דבריהן.

הטענות מהכיוון הפמיניסטי

"הרבנים צריכים להבין שכל אדם הוא מיוחד וחסר תחליף, שיש לו ערכים, שאיפות ורגשות, ולא להפוך את האנשים למספרים על הנייר. במקום שכל אדם יממש את עצמו ויהיה מאושר, הם רוצים לגרום לנשים לוותר על אישיותן ולהסב אותן למכונות לייצור ילדים, כדי לנצח במלחמה הדמוגרפית שהם מנהלים. כמי שנוטים תמיד לזלזל באוטונומיה של האנשים ורוצים שכולם יחשבו כמותם, מבקשים הרבנים שכל הנשים תלדנה הרבה ילדים, בלי לחשוב האם זה מתאים לרצונן של הנשים, והאם זה טוב לילדים הדחוסים שלהן. לרבנים, שכולם גברים כמובן, קל לתבוע מן הנשים ללדת עוד ועוד ילדים. הם לא צריכים להתמודד עם העומסים הפיזיים והנפשיים של ריבוי הילודה. בכלל, האישה בשבילם היא אדם סוג ב' שלא זכאי לחירויות ולזכויות של הגברים. היא וילדיה הם בסך הכול עוד סעיף בטור ארוך של סטטיסטיקה דמוגרפית, שנועדה לקדם את המלחמה שלהם על ארץ ישראל השלמה ואת חזון מדינת ההלכה".

גם על החשבון הריאלי צריך לחשוב

תשובה: נכון שהעיסוק בצד המספרי של הילדים והנכדים עלול להיתפש כמקטין את ערכו האינסופי של כל אדם. אבל מצד שני, לא ייתכן שרק תחום חשוב זה לא ייבחן באופן רציונאלי שלוקח בחשבון גם את ההיבט המספרי. ראוי ונכון שהחשבון הזה ייעשה, הן מהצד של המימוש העצמי והן מצד התועלת הציבורית והלאומית.

אידיאליסטיות אף היא חיים טובים

ההזדהות של היחיד עם אתגרי הכלל אינה משפילה את זהותו, אלא מרוממת אותו מעבר לחייו הקצרים והמוגבלים אל מרחבי הנצח. חיים טובים ומאושרים אינם חיים שבהם האדם דואג בעיקר לעצמו. האידיאליזם מרומם, מעצים ומעשיר את החיים הרבה מעבר לכל המותרות שאנשים טרודים בהשגתם.

אמנם נכון שכל דבר צריך להיעשות במידה, וכאשר כל מגמת הילודה היא אך ורק לשפר את מצבנו הדמוגרפי, מסתבר שהחיים יהיו דחוקים ועצובים, וגם חינוך הילדים לא יצליח. אבל הסכנה של ההפרזה אינה קיימת רק בתחום זה. גם מי שמתנדב לעזרת חולים או עניים באופן מופרז, פוגע בערכים אחרים.

אין סיבה להתעלם מההשלכות העתידיות דווקא בתחום זה

כולם מבינים שראוי מאוד לחנך את הצעירים לאורח חיים בריא: לא לעשן ולא לשתות לשוכרה, לא להפריז באכילה, לישון מספיק שעות ביממה ולהפעיל את הגוף בהליכה או התעמלות אחרת. ייתכן שבאותו רגע האדם מאוד נהנה לעשן, לשתות, לזלול, לבלות, והוא אף מרגיש שבכך הוא מבטא את הזכות האוטונומית שלו לבחור. אך בכל זאת יסכים כל אדם סביר שישנה חובה מוסרית להסביר לשומע את התועלת שתצמח לו מניהול אורח חיים בריא, ומנגד להציב בפניו את המחיר שהוא עלול לשלם על הבחירות הלא בריאות שלו. ראוי גם להוסיף שניהול אורח חיים בריא יכול לחסוך מבני משפחתו וחבריו את הצורך לטפל בו כחולה. ואין שום בושה בהוספת הטיעון הכלכלי והציבורי, שניהול אורח חיים בריא חוסך ימי חופשה שחולים נאלצים ליטול, ומשפר את איכות העבודה, וחוסך למשק עלויות עתק של טיפול בחולים קשים.

כמו כן כולם מבינים שראוי לדבר עם הצעירים על ערך החיסכון, ולהמחיש להם בעזרת טבלאות כיצד אם יתחילו לחסוך בגיל צעיר, יוכלו לזכות לרווחה בגיל מבוגר. שכן כל שקל שחוסכים בגיל שלושים צובר רווחים נאים, ושווה בגיל שבעים כארבעה שקלים. אבל אם ייזכרו להתחיל לחסוך רק בגיל מבוגר, לא יוכלו לקיים את זקנתם בכבוד.

כמו כן צריך להמחיש להם כיצד השקעה בלימודי מקצוע תתרום ליכולת שלהם לממש את כישרונם בעבודה ולהשתכר בכבוד.

לא פחות מכך ראוי להציב בפני הצעירים את המשמעות של ההחלטות שלהם לגבי מועד הקמת המשפחה ותכנון גידולה.

היסוד לטענות בהשפעת התפישה החילונית

רבים מאלו שמתמרמרים על העידוד התורני להקמת משפחות גדולות, מקבלים בהבנה ובסיפוק עידוד להתנדבות חברתית במד"א, בעזרה לזקנים ועניים או לנוער בסיכון. למרות שהתנדבות זו תובעת מהאדם השקעה רבה, פעמים רבות על חשבון משפחתו או פרנסתו, הם לא יטענו שהתביעה להתנדב פוגעת באוטונומיה שלו, או יוצרת עליו לחץ חברתי מיותר. הם גם יזכירו בהערכה את מי שמוכן להתנדב ליחידה קרבית או להשקיע שבע שנים בטיס, למרות ההקרבה האישית והסיכון שבדבר.

הרי שאין כאן טענה אמיתית, אלא נהירה אחר דעת הקהל החילונית, שהואיל ובעיניה הגיוס לצבא והשירות הלאומי עדיין נחשב ערך, הרי שיש לשבחו. אבל כיוון שגידול משפחה ברוכה נחשב כדבר חשוך, פרימיטיבי ודתי מדי, נזכרים דווקא כאן להעלות את ערך זכויות היחיד.

הטענות המוצדקות על ההזנחה

אמנם נכון שלעיתים אנו מוצאים משפחות שמרוב רצון להרבות בילדים האישה נראית מותשת ומוזנחת, וכך גם הבית והילדים, ופעמים רבות גם המצב הכלכלי בכי-רע. ואע"פ כן אין תחום זה שונה מהכלל הנוגע לכל הערכים, שתמיד ההפרזה מגונה. ומכל מקום, זה הצד המוצדק שבביקורת על המשפחות ברוכות הילדים. וראוי למי שחפץ להקים משפחה ברוכת ילדים, שידאג לטיפוחה מכל הבחינות. ובוודאי שדוגמא אישית כזו תגרום לרבים לחפוץ ללכת בדרך הברוכה הזו.

החובה, המצווה וההידור

טענה: "הרגשתי אי נוחות רבה למקרא הטבלה, חשתי כאילו מופנית כלפינו אצבע ענקית שמאשימה אותנו: מדוע אינכם מתאמצים מספיק כדי להעלות את המיקום שלכם בטבלה?

תשובה: לפני הכול צריך לחזור אל יסודות ההלכה: שלוש מדרגות במצוות "פרו ורבו".

• א) מהתורה חייבים להוליד לכל הפחות בן ובת.
•  ב) מצווה מדברי חכמים ללדת עוד בן ובת, כארבעה ילדים בסך הכל.
• ג) הידור מצווה להוליד עוד ילדים, כפי כוחם של ההורים.

כמו בכל המצוות וההידורים שבתורה, ההדרכה מכוונת כלפי הרוב. וכאשר מגיעה שאלה אל מורה הוראה, הוא מתחיל את הדיון בהלכה העקרונית, ואח"כ הוא בוחן את מצבו של השואל. אם נמצא השואל במצב של בדיעבד, הרי שהוא פטור מההידורים, ולפעמים הוא פטור אף ממצוות מדברי חכמים. ואם מצבו מצוין, לפעמים ההידור הוא קרוב להיות חובה עבורו. למשל, עשיר שאינו מוכן לשלם סכומים גדולים עבור חינוך בניו, אינו נחשב רק כמי שאינו מוכן להדר בחינוך, אלא כמי שאינו ממלא את חובתו.

העיקר בשמחה ואושר

לגבי גודל המשפחה, העיקר הראשון הוא שמצווה זו צריכה להיעשות בשמחה. והורים שיודעים שאין בכוחם לגדל משפחה גדולה ולחיות בשמחה, אינם צריכים להדר בזה. אמנם בדרך כלל יש התנגשות בין תחושת האושר הזמני שנפגע עקב העומס שבטיפול בילדים, לבין תחושת האושר לטווח ארוך שבקיומה של משפחה ברוכה. ויש לנסות לגשר בין ההווה לעתיד, שלא ללחוץ מדי את ההווה למען העתיד, ומנגד לא להיכנע לקשיי ההווה ולשעבד עבורו את העתיד.