גם ההכשרים המחמירים אינם חוששים לחומרות חדשות, שעלולות להוציא לעז על הדורות הקודמים שלא חששו להן • בד"צים ששייכים לעדות מסוימות מחמירים ומקלים לפי מנהג עדתם. מן הראוי שבארץ ישראל יוקמו הכשרים שמשקללים את כל הדעות והמנהגים • כשרות שבוחרת לא לסמוך על היתר המכירה, ולקנות מנוכרים בשמיטה, אינה בהכרח מהודרת יותר • במסעדות הפיקוח קשה יותר מאשר במפעלים, ולכן רצוי לבחור במסעדה בכשרות מהדרין • אין לסמוך על מסעדה שהתעודה שלה אינה בתוקף • לבוחרים להדר, מומלץ לבחור בגופי הכשרות שנוהגים כבוד במי שחולקים עליהם
בטור הקודם ביארתי את ההבדל שבין הכשר רגיל להכשר מהדרין, שבהכשר רגיל הולכים על פי כללי ההלכה, ואילו בהכשר מהדרין חוששים לדעות המחמירים, מעבר למה שחייבים על פי ההלכה.
אגב, אם יש מי מהקוראים שיודע שטעות בידי, ויש נושא הלכתי שבו ההכשר הרגיל אוחז בשיטה שאינה העיקר להלכה על פי כללי ההלכה, בבקשה שיודיעני על כך.
צריך להוסיף ולדייק: אין שום הכשר, ואפילו מהודר שבמהודרים, שעומד בדרישות של כל דעות היחידים המחמירות, שכן אם ההידור כרוך בעלויות גבוהות מאוד, בדרך כלל גם המהדרין נוהגים להקל. כלומר, ההבדל בין הכשר רגיל למהדרין אינו מוחלט, שכן גם בהכשר הרגיל כשאין קושי חוששים לדעות המחמירים, למרות שמדובר במחלוקת בדברי חכמים ורוב הפוסקים מתירים. דוגמה לכך היא ההחמרה שנוהגת הרבנות הראשית בארץ ישראל ביחס לחלב נוכרים: למרות שכל יסוד האיסור מדברי חכמים, ולדעת רוב הפוסקים כאשר בפועל אין חשש שעירבו בחלב חלב שנחלב מבהמה טמאה אין בחלב הנוכרי איסור, ובנוסף יש על כך פיקוח ממשלתי, חוששים לדעת הפוסקים המעטים האוסרים (פניני הלכה כשרות ב' ל, ג-ד. הכרך עתיד לצאת לאור בקרוב).
מנגד, גם בהכשרי מהדרין, כאשר מדובר בעלויות גבוהות מאוד, אין חוששים לדעות היחידים. לדוגמה, אין חוששים לדעות הסוברות שקציר הקמח למצות מצווה לפסח צריך להיעשות ביד (ראו פניני הלכה פסח יב, 3).
ועדיין ההבדל בין הכשרים רגילים למהודרים הוא מובהק, ובראש ובראשונה בא לידי ביטוי ברמת הפיקוח: בהכשר רגיל מסתפקים בפיקוח לפרקים, שמועיל לפי כללי ההלכה, ובהכשר מהדרין הפיקוח יותר הדוק ומחמיר, ועל ידו מצמצמים יותר את התקלות שעלולות לקרות.
חומרות חדשות
סיבה נוספת לכך שגם בהכשרים המהודרים ביותר אין חוששים לכל החומרות: אם זו חומרה שצדיקי הדורות הקודמים לא חששו לה, מפני שסברו שדעת המחמיר נדחתה על ידי רובם המכריע של הפוסקים – אין ראוי להחמיר בה, כדי שלא ניראה כמזלזלים בכבודם של הראשונים. למשל, מסורת הניקור הירושלמי נוסדה לפני כמאה וחמישים שנה על ידי רבני האשכנזים בירושלים, ששילבו בה את כל חומרות הספרדים והאשכנזים, עד שבפועל מנקרים מהחלק האחורי של בהמה כ-25-13 אחוזים ממשקל הבשר. בימי הקמת המדינה עלו לארץ שוחטים מאזורים חסידיים, שאף שכלל מסורת הניקור שלהם הייתה מקילה יותר, בשומנים מסוימים נהגו להחמיר יותר. אולם למרות דרישתם, לא חששו להוסיף את חומרותיהם. ראשית, מפני שלהלכה סברו שאין בכך צורך, ושנית, מפני שיש בהוספת חומרתם משום הוצאת לעז על הראשונים שייסדו את מסורת הניקור הירושלמי (יבואר בפניני הלכה כשרות ב' כא, ט, 8).
אומנם, יש דברים שהצדיקים בדורות הקודמים נהגו להקל בהם מפני שהחומרה בהם הייתה כרוכה בהפסד גדול או בטורח עצום, ואזי אם עתה אפשר להדר כדעה המחמירה בלא הפסד וטורח גדול – נכון להדר בהם מפני שאין בקיומם זלזול בדורות הקודמים. כפי שמקובל להדר כיום בכל ההכשרים המהודרים לגבי שרצים זעירים מעל ומעבר למה שהיה מקובל בעבר, כשלא היו אפשרות אחסון במקרר וניקוי על ידי מים זורמים מהברז.
גופים פרטיים הקשורים לעדה
כיום, בעקבות קיבוץ הגלויות, נוצר מצב שלא הרי חומרות עדה זו כחומרות עדה זו. כל בד"ץ שקשור לבני עדה אחת רגיל להחמיר בחומרות שנהגו אצלה, ואינו חושש לחומרות שנהגו בעדה אחרת. כך לדוגמה לגבי בישולי גויים, יש בד"צים של עולי אשכנז שאינם חוששים לדעת המחמירים, וכן לגבי חומרות של עולי אשכנז בפסח, בד"צים של עולי ספרד אינם חוששים.
הדוגמה הבולטת לכך היא היחס לחומרת חליטת הבשר אחר מליחתו: אף שלדעת הרמב"ם, הרא"ה והריטב"א, חובה לחלוט את הבשר במים רותחים אחר סיום מליחתו, כדי להצמית את הדם שנותר בו. כך נוהגים עולי תימן, אך כל הבד"צים של עולי אשכנז וספרד אינם חוששים לכך (יבואר בפניני הלכה כשרות ב' כב, ז, 12). אין לבוא אליהם בטענה, שכן מבחינתם הם מקפידים לשמור על מנהגי ההידור המקובלים אצל גדולי עדתם, וכל זמן שהם מוגדרים כבד"ץ השייך לעדה מסוימת, הוספת חומרה תיחשב כפגיעה והוצאת לעז על גדולי רבני עדתם הקודמים.
מן הראוי היה שהשגחות ארץ-ישראליות מהודרות ישקללו את דעות כל הפוסקים ומנהגי כל העדות. אין זה אומר שצריך בפועל להחמיר בכל החומרות, גם אלו שעלותן גבוהה מאוד, אלא שצריך להתחשב ולשקול את כל הדעות והמנהגים, כל כשרות לפי מידת ההידור שהיא רוצה להדר.
מחלוקות עקרוניות
ישנן סוגיות שהמחלוקת בהן היא על השאלה מה מהודר, כדוגמת סוגיית הפירות בשמיטה. בד"צים רבים מקפידים שלא לאכול פירות שגודלו על ידי יהודים בהיתר המכירה, וכל כך חשובה חומרה זו בעיניהם, עד שהם מעדיפים לקנות פירות וירקות שגודלו על ידי גויים ואפילו אויבים. מנגד, כפי שלמדנו מרבותינו, יותר מהודר לקנות בשמיטה פירות וירקות שגודלו על ידי יהודים בהיתר המכירה, שכן היתר המכירה הוא ספק ספק ספיקא של איסור דרבנן (פניני הלכה שביעית ז, ה), ואילו הקנייה מיהודים נשענת על שתי מצוות מהתורה: יישוב הארץ והעדפת אחינו על פני נוכרי. לכן כשעומדות בפנינו בשמיטה שתי אפשרויות – כשרות רגילה מהיתר המכירה או כשרות מהודרת שאוסרת פירות מהיתר המכירה – נעדיף את ההידור שבקניית יבול יהודים על פני שאר ההידורים שחוששים לספקות מדרבנן.
הכשר במפעלים
חלוקת ההשגחות ל"כשר" ו"כשר למהדרין" קיימת במפעלי מזון ומסעדות, אולם בפועל היכולת לפקח על מפעלים גדולים קלה לעומת הפיקוח הנדרש על מסעדות. זאת משום שבשיטת הייצור ההמוני, המשגיח צריך לערוך תחילה בדיקה יסודית לכל המרכיבים שמהם מייצרים את המזון, ולאחר מכן רק לשמור שהמפעל ממשיך לתפקד כפי שסוכם. בנוסף לכך, למפעל גדול קל לממן השגחה קפדנית, וכך יוצא שבפועל, גם כשרות רגילה על מפעל קרובה להיחשב ככשרה למהדרין מבחינת רמת הפיקוח.
הבעיה במסעדות
אולם במסעדות שעוסקות בבישולים שונים, מלאכת ההשגחה יותר מורכבת, שכן צריך להשגיח על כל סוגי המזון שהמסעדה קונה מסוחרים שמתחלפים לפרקים, ומכיוון שהבישול נעשה בידיים על ידי אנשים שבדרך כלל אינם בקיאים בהלכה – לעיתים מתעוררות תקלות. כדי לפקח על המסעדה באופן מלא צריך להעמיד לשירותה משגיח צמוד, אולם רוב המסעדות אינן מסוגלות לעמוד בעלות הכרוכה בהחזקת משגיח צמוד. לפיכך, הרבנות מקיימת השגחה בסיסית שנשענת על האמון בבעל המסעדה ובעובדים שעומדים בנוהלי הכשרות שנקבעו להם, והמשגיח מגיע לפרקים כדי לבדוק שהנהלים שנקבעו נשמרים. לעומת זאת בהשגחה למהדרין, הפיקוח צמוד ומבטיח את הכשרות ברמה גבוהה יותר.
מומלץ להדר במסעדות
לפיכך, גם מי שאינו רגיל להקפיד על כשרות מהדרין, טוב שיהדר ויעדיף מסעדות שיש להן כשרות מהדרין, או לפחות מסעדה ששייכת לרשת כשרה שמקפידה על איכות מוצריה. הדברים אמורים במיוחד לגבי מסעדות בשריות, שכן הפיתוי לרמות במוצרי בשר גדול, מפני שמחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, ובחשבון חודשי מדובר ברווח גדול מאוד. בנוסף לכך, האיסורים הכרוכים בבשר הם החמורים ביותר.
אומנם מי שרוצה לסמוך על כשרות רגילה – רשאי לעשות כן גם במסעדה בשרית. אף שהסיכון שלעיתים יאכל בשר טרף גבוה יותר, כל זמן שיש למסעדה תעודת כשרות – מתקיימת השגחה שברוב ככל המקרים מונעת זאת, ועל כן להלכה המזון שהיא מגישה בחזקת כשר. ואם הסועד ירצה להועיל לעצמו ולשאר הסועדים, נכון שיבקש לדבר עם המשגיח בטלפון ויברר אצלו שאכן האוכל כשר. התעניינות כזאת משפרת את רמת הכשרות, מפני שהיא מעוררת את בעל המסעדה והמשגיח לעמוד בכללי הכשרות שהם חתומים עליהם.
אמינות שליח מסעדה
שאלה: האם אפשר להזמין אוכל מוכן ממסעדה, כאשר השליח שמביא את האוכל אינו שומר מצוות ואולי אינו יהודי?
תשובה: כאשר אין תמריץ לרמות, כמו במקרה של שליח מסעדה, סומכים על המסעדה הכשרה שהשליח מביא את המזון הכשר שהוזמן ממנה (עבודה זרה לד, ב; שולחן ערוך קיח, י; ש"ך א).
תעודת כשרות שפג תוקפה
כאשר פג תוקפה של תעודת הכשרות, אין לסמוך על בעל המסעדה שמעיד שהמסעדה עדיין מושגחת ועוד לא נתנו לו את התעודה החדשה, אלא צריך להתקשר אל נציג הרבנות ולשמוע ממנו שהמסעדה עדיין מושגחת כהלכה. בלא זאת אין לאכול בה.
איזה הכשר להעדיף
אלו השיקולים שצריכים לעמוד בפני מי שרוצים להדר, ומי שאינו יודע לבחון זאת – יתייעץ על כך עם רבו. יש להוסיף שמטבע הדברים יש תחרות וויכוחים בין גופי הכשרות השונים, וככלל נכון למהדרים להעדיף רבנות או גופי כשרות שנוהגים כבוד בבני מחלוקתם, ואינם מחרימים ומשמיצים. אף שייתכן ובגוף המאכלים שהם מפקחים אין פגם, מן הראוי להתרחק מהכיעור והדומה לכיעור.
ואחר הכול, מי שאינו רוצה להיכנס לכל הדקויות וההבדלים שבין גופי הכשרות והבד"צים השונים – יכול לסמוך על כך שבאופן כללי ההכשרים הרגילים הם אכן כשרים, וההכשרים המהודרים הם אכן מהודרים, וככל שמדובר בגוף ידוע ומוכר יותר כך אפשר יותר לסמוך על אמינותו.
