האם מטפל זר יכול לבשל?

איסור בישולי גויים חל גם על מטפלים זרים של קשישים וחולים סיעודיים • הגזירה באה למנוע התבוללות באופן רחב, ולא לפתור חששות נקודתיים לעבודה זרה, לכן היא רלוונטית גם במקרה שאין סיכוי סביר לחתונה • להלכה אסורים בישולי גויים גם בבית ישראל • בישול שישראל השתתף בו – נחשב לבישול ישראל • לאשכנזים די בהשתתפות מינימלית, ובמקרה הצורך גם בני ספרד יכולים לסמוך עליה • כשהולכים בשעת הדחק לפי המקלים, רצוי שבני המשפחה יתאמצו במידת האפשר, ואת המאכלים שמוגדרים חשובים יבשלו בעצמם

שאלת בישול גויים לחולים

שאלה: "ברצוני להעלות בעיה קשה הנוגעת למשפחות רבות. קשישים רבים נזקקים למטפלים שרובם ככולם עובדים זרים. ההלכה האוסרת אכילה מבישולי גויים יסודה בצורך החשוב להתרחק מחברתם כדי לא להגיע להתבוללות. אלא שבמציאות חיינו החדשה אין כל קשר בין בישולי נכרים במקרים אלו ובין חשש מהתבוללות. אין כל קשר בין איסור זה ובין סיפוק מינימלי של צורכי הזקן הסיעודי, כולל בישול והאכלה. אם כן, מה מותר ומה אסור? ומה יעשה הקשיש שאינו מסוגל לבשל לעצמו? ידוע לי על משפחות דתיות שאפילו לא נתנו דעתן על האיסור, ואצלן הגוי המטפל מכין ומבשל ואף אחד לא רואה בזה בעיה, למרות שהלכתית הדבר אסור".

אכן שאלה חשובה ומעשית, ונתחיל בביאור היסודות.

יסוד גזירת בישולי גויים

גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל פת, יין ובישולי גויים, כדי להעמיד סייג בפני התבוללות. ואין הכוונה שחוששים שמא פעם אחת יאכל ישראל תבשיל של גויים ומיד יגבר עליו יצרו להתבולל, אלא הכוונה ליצור סייג ותמרור אזהרה בפני קשרים לבביים שעלולים להגיע לכך. וכפי שאמרו חכמים בעניין גזירת הפת, השמן והיין: "גזרו… על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (עבודה זרה לו, ב). "דבר אחר" פירושו עבודה זרה. לכאורה אם החשש שמא יגיעו לעבודה זרה, היו צריכים לומר מיד שגזרו על פת, שמן ויין משום עבודה זרה. אלא שרצו ללמד שהחשש הוא מהתבוללות, שכן לו החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך הישארות בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל כיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר עבודה זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים. ולכן אין איסור לישראל לאכול תבשיל של אדם מישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות.

השאלה – כשאין חשש חתנות

אף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים, סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א, רמח; רמ"א יו"ד קיב, א). הרי שמגמתה הכללית של הגזירה לחנך את ישראל לשמור על ייחודם ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרובו ומכריו.

שכירים שעובדים בבית ישראל

היו מבין הראשונים שסברו שאם יש לישראל עבד או שפחה, כיוון שהם מבשלים בכפייה אין באכילת תבשיליהם קירוב דעת. ויש שהסכימו להקל כדעתם בדיעבד (רא"ה ורמ"א קיג, ד). רוב הראשונים לא התירו זאת אפילו בדיעבד (רשב"א, ראב"ן וריטב"א, ולכך נטה שו"ע קיג, ד). כל זה לגבי עבדים ושפחות, אבל לגבי שכירים שמעמדם נכבד בהרבה, אין מקום להקל. עובדה היא שבימינו היו מקרים שבני בעלי הבית התחתנו עם העובדים שסעדו את הוריהם.

עוד דעה מקילה כתבו בעלי התוספות (ע"ז לח, א ד"ה אלא) בשם ר' אברהם, שהאיסור הוא על תבשילים שהגוי מבשל בביתו, אבל אם הגוי מבשל בבית ישראל – אין איסור. אולם רבנו תם ושאר הראשונים לא הסכימו לדעתו, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד קיג, א).

הרי שלמעשה, איסור תבשילי גויים חל גם על תבשיל ששכיר גוי מבשל בבית ישראל.

פתרון ההשתתפות בבישול

כאשר ישראל שותף בבישול, ואפילו אם רק הועיל לבישול במשהו, כגון שהשביחו על ידי שעירב את תכולתו בעת בישולו, התבשיל כשר. קל וחומר שאם הניח את התבשיל על האש, הדליק את האש מתחת לתבשיל או הגביר אותה באופן שמועיל לבישול, התבשיל כשר (שו"ע קיג, ו-ז).

אומנם נחלקו הפוסקים אם אפשר להתיר את התבשיל על ידי שישראל ידליק את האש לפני שהגוי יניח עליה את התבשיל, כפי שהקלו בפת. יש מקילים בזה, וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז. ויש מחמירים וסוברים שרק לגבי פת הקלו בכך, הואיל והיא נצרכת מאוד לאדם, אבל את התבשיל תכשיר רק שותפות של ישראל בעת הבישול עצמו – על ידי הנחת התבשיל על האש, הבערת האש תחת התבשיל או סיוע כלשהו בבישולו ממש. וכך הוא מנהג יוצאי ספרד (שו"ע קיג, ז).

בשעת הצורך, כמו לגבי קשיש סיעודי, גם יוצאי ספרד רשאים להקל. על כן, אם הקשיש או החולה הסיעודי מסוגל להדליק את האש, זה הטוב ביותר, שעל ידי כך הוא משתתף בבישול.

חולה שנצרך לתבשיל בשבת

דרך אגב נזכיר הלכה נוספת: חולה שנצרך בשבת לתבשיל, למרות שאין במחלתו סכנה, מותר לבקש מגוי לבשל בעבורו תבשיל. זאת משום שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת הוא מדברי חכמים, ובשביל חולה התירו חכמים את איסוריהם. ומותר לחולה לאכול את תבשילי הגוי, שבכלל ההיתר לבקש מגוי לבשל לחולה בשבת, גם התירו לחולה לאכול מתבשיל הגוי (ר"ן ולבוש).

אם נשאר מהתבשיל למוצאי שבת, יש אומרים שמותר גם לבריאים לאכול ממנו, הואיל והתבשל בהיתר בעבור החולה (רא"ה ורמ"א קיג, טז). ויש אוסרים במוצאי שבת גם לחולה עצמו, הואיל וכעת ישראל יכולים לבשל את המאכלים הנצרכים לו (רשב"א ור"ן). למעשה, רוב האחרונים פסקו כדעת המחמירים, שאסור לכל ישראל לאכול במוצאי שבת מהתבשיל שהגוי בישל בשבת (ט"ז טו, פר"ח, שועה"ר, פר"ת, חכמ"א, בא"ח ש"ש חוקת כה).

כלים שגוי בישל בהם

כאשר בלית ברירה נאלצים לבקש מהגוי שסועד את הקשיש לבשל בשבילו, יש לדעת שאם ירצו להשתמש בכלים שהגוי בישל בהם תבשילים לקשיש – יצטרכו להכשירם בהגעלה, שהואיל ותבשילי הגויים אסורים, גם הכלים שבישלו בהם נאסרים. אומנם יש מקילים בזה, אולם הלכה כדעת המחמירים, ורק בדיעבד, אם עברו ובישלו בכלי בלא הכשרה, התבשיל מותר, הואיל וטעם בישולי הגויים בטל ברוב. ועדיין הכלי אסור בשימוש כל עוד לא הוכשר (עי' שו"ע יו"ד קיג, טז).

התבשילים שכלולים באיסור

אומנם צריך לדעת שאיסור תבשילי גויים חל רק על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם רגיל להזמין את חברו כדי לאוכלם, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל בתבשילים פשוטים שהבישול אינו משמעותי כל כך לגביהם, אין איסור ומותר לאוכלם.

שני כללים אמרו חכמים בהגדרת תבשילים חשובים (ע"ז לח, א). הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם, חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה. לדוגמה, חלב ומוצריו נאכלים חיים, ולכן גם אם הרתיחו את החלב, אין בו איסור בישולי גויים. מנגד, בשר, דגים וקמח – אינם נאכלים חיים, ולכן יש בבישולם איסור. לפי זה אפשר שהגוי יכין לחולה הסיעודי מרק ירקות, מירקות שרגילים לאוכלם גם כשהם חיים, כמו גזר, עגבניות, כרוב ובצל.

הכלל השני הוא שהאיסור חל על תבשילים שעולים על שולחן מלכים, שרים ונכבדים, ללפת בהם את הפת. כלומר נאכלים בסעודה מכובדת. אבל אם הם תבשילים לא מכובדים, שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם, אין בהם איסור.

יש שהסיקו מכלל זה שרק התבשילים החשובים שהם עיקר הסעודה, שבשבילם יכול אדם להזמין את חבירו, בכלל האיסור. לפי זה אין איסור בבישול פשוט של ביצה, חביתה ודייסה וכיוצא בזה. אולם דעה זו נדחתה. ויש אומרים שהכוונה לתבשילים שנאכלים עם פת (מהריט"ץ, כנה"ג), אולם גם לדעה זו לא הסכימו רוב הפוסקים, אלא לדעתם כל תבשיל שנאכל לשם שביעה בכלל האיסור (רשב"א, מאירי, פר"ח ועוד). לכן גם ביצה ודייסה שנועדו לשביעה בבוקר בכלל האיסור.

אומנם כאשר מדובר באדם סיעודי, שנצרך בשעת הדחק לסמוך על דעת היחידים שהקלו בבישול של גוי שנעשה בבית ישראל – במקרה שאפשר, מוטב שיקלו לו רק בתבשילים פשוטים כביצה ודייסה, ואילו את התבשילים החשובים של בשר ודגים יכינו לו בני משפחתו.

הלכה למעשה

תבשילים של מאכלים שניתן לאוכלם חיים, אין בהם איסור בישולי גויים, לפיכך מותר שהמטפל הגוי יכין מרק מירקות ופירות שרגילים לאוכלם גם כשהם חיים, וכן לאפות תפוח עם סוכר וכיוצא בזה.

קשיש או חולה שנזקק למטפל גוי, והוא אינו מסוגל להדליק את האש, מצווה על ילדיו ובני משפחתו להתאמץ ככל יכולתם להכין לו תבשילים, או לקנות בעבורו מאכלים שכבר בושלו, כך שהמטפל רק יצטרך לחמם אותם.

בשעת הדחק, כשאין לקשיש או לחולה קרובים או ידידים שיוכלו להביא לו תבשילים שיהודים יבשלו בעבורו, אפשר לסמוך על דעת היחידים שמתירים לאכול תבשילי גויים שמתבשלים בבית ישראל. ואם אפשר שבני משפחתו של הסיעודי ידליקו נר, וממנו הגוי ידליק את אש הגז שעליה יבשל, עדיף כך, מפני שיש מפוסקי אשכנז שסוברים שגם זה נחשב כהשתתפות בהדלקת האש. אבל לבני משפחתו אסור לאכול מאותם תבשילים, שכן רק בשעת הדחק מותר לחולה לסמוך על דעת היחידים.

אם אפשר, עדיף שבני משפחתו של הקשיש יבשלו את המאכלים החשובים, ויקלו רק במאכלים פשוטים כביצה ודייסה, שיש סוברים שאין הם נחשבים מאכלים שמוגשים בסעודה מכובדת.

ראוי לציין, שיש בהלכה זו משום עידוד לכיבוד הורים פעיל, שאינו מסתפק באחריות להשגה ומימון של מטפל זר.