מצוות פרו ורבו מחייבת השתדלות

כל הולדת ילד היא מצווה גדולה ושותפות עם הקב"ה בבריאת העולם • חכמים קבעו כי אי אפשר לסמוך על הולדת שני ילדים בלבד – שכן איננו יודעים מה יהיה עתידם, ולכן חובה להשתדל להוליד לפחות ארבעה ילדים • בעבר דרכים מלאכותיות להולדת ילדים נחשבו להשתדלות מחוץ לדרך הטבע, אולם היום כששיטות הטיפול מוכחות כיעילות, מצווה להיעזר בהן • כשם שאדם אינו מסתפק בתפילה על הפרנסה אלא פועל להשיג את מזונו, כך אין להסתמך על תפילות בלבד – ובעת הצורך חובה לפנות לטיפול

מצוות פרו ורבו

שאלה: האם זוג שמתקשה לקיים מצוות פרו ורבו חייב לפנות לרופא?

תשובה: מצווה מהתורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שהאיש והאישה מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה" (משנה גיטין ד, ב), שנאמר: "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

מכיוון שקיומה של המצווה הגדולה הזאת תלוי בגורמים רבים מאוד, בלי הגדרה מחייבת – למרות הרצון הטוב יהיו רבים שלא יצליחו לקיימה. לפיכך נקבע בהלכה שמצווה להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הצורך כמו בימינו אפשר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע, ובשעת הדחק מעט יותר (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ז-יא).

שתי מדרגות במצווה

מהתורה חובת המצווה היא להוליד בן ובת, וחכמים הוסיפו וקבעו כמצווה מחייבת שיוליד אדם עוד ילדים. שני טעמים לכך:
א) מפני הערך הגדול שבשותפות עם הקב"ה בהולדת חיים לעולם, "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".
ב) מפני שגם מי שזכה להוליד בן ובת, אינו יכול להיות בטוח שקיים את המצווה. אולי אחד מילדיו ימות, אולי יתברר שהוא עקר, אולי יישאר רווק כל ימיו. וזהו שאמר רבי יהושע (יבמות סב, ב): "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: 'בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים (קהלת יא, ו)".

לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים. הראשונה היא חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה היא הידור מצווה – להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו ושיקול דעתו (פניני הלכה שם ה, ה-ו).

החובה להיעזר ברפואה

שאלה: האם במקרה של קושי להיכנס להיריון, בני הזוג צריכים לפנות לרופאים, לבצע בדיקות ולהיעזר ברפואות כדי לקיים את המצווה?

תשובה: בני זוג שהתברר להם בבדיקות אמינות שבאופן טבעי הסיכוי שיזכו לילד נמוך מאוד, חייבים לעשות את כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. ובכלל זה גם הפריית מבחנה, שמתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאישה וזרע מהאיש והכנסתם יחד למבחנה, כדי ששם יתחברו ויתחילו להתפתח לעובר, שאותו יכניסו אחר כך לרחם.

אומנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה, וכפי שכתב לפני כמאה שנה בשו"ת דברי מלכיאל: "נצטווינו לקיים פרו ורבו כדרך בני אדם ולא על ידי התחכמות כאלה ‏אשר קרובים יותר לאיסור ולמכשול" (שם ד, קז). ה"מכשול" הוא של הוצאת זרע לבטלה וחשש שמא האישה תופרה על ידי זרע של אדם אחר.

אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע. אולם כיום שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה, עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחיוב כולל את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. בנוסף לכך נראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם הם טיפולים שרוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם, חובה לעשותם גם אם מחירם יקר, כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (פניני הלכה שם ו, א, 1).

חובת האישה כאיש

שאלה: הואיל ורק האיש חייב במצוות פרו ורבו והאישה פטורה, האם אפשר לחייב אותה לעבור בשביל האיש טיפולי פוריות שכרוכים בקשיים פיזיים ונפשיים?

תשובה: ראשית, במצווה הכללית יש לאישה חלק לא פחות מלאיש, ורק בגדרי החובה הפרטיים האיש חייב והאישה פטורה (ראו פניני הלכה שם ה, ג, 2). שנית, לאחר קבלת חרם דרבנו גרשום, לפיו אסור לאיש לשאת שתי נשים ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, בעת חתונתה האישה מסכימה להשתתף עם בעלה בחובת המצווה (חתם סופר אה"ע כ; שם ה, יד).

לסמוך על תפילות בלבד?

מי שטוענים שהם מסתפקים בתפילות לה', שאם ירצה יפקדם ברחמים, דומים לרעב שאינו הולך לחנות לקנות לחם, בטענה שאם הקב"ה ירצה יביא לחם לביתו. וכפי שכתב הרמב"ם (בפירוש המשנה פסחים ד, ט) על ספר הרפואות שגנז חזקיהו, שאין לפרש כדרך הסכלים שהיו בספר רפואות אמיתיות וחזקיהו גנזו כדי שיתפללו לה'. מי שפירשו כן ייחסו בכך לחזקיהו וסיעתו "סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו – שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר ביטחונו מה'?! והוי שוטים יאמר להם! כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה". אלא בספר הרפואות שגנז היו רפואות שווא או סמים מסוכנים.

וכן כתב הרב יהודה עייאש (תמ"ח-תק"כ) מאלג'יר, בספרו שבט יהודה של"ו, שיש חיוב על החולה וקרוביו לבקש רופא ותרופות להתרפא בהם. וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה, ואינו נזהר להתרפא ברפואות בדרך הטבע אלא סומך על הנס שה' ישלח דברו וירפאהו בחינם, אינו אלא "מהמתמיהים ודעת שוטים", "וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין". כמו שאדם צריך לשמור עצמו מהחום ומהקור, ומי שאינו שומר עצמו ומתברך בלבבו לאמור "אם ה' לא יגזור עליי להיות חולה, לא יקרה לי רע" הוא חסיד שוטה – כך הדין בענייני הרפואה, שה' ברא את העולם שנתנהג בו על פי הטבע, ויש תרופות שמועילות בדרך הטבע ויש בדרך סגולה, כמו שמבואר בתלמוד. וכן אמרו (סנהדרין יז, ב) שאסור לתלמיד חכם לגור במקום שאין בו רופא. ואומנם היו צדיקים שנענו על ידי תפילה ולא הוצרכו לתרופות, אולם הם לא סמכו על הנס אלא נענו לפני כן. ואם יישב אדם במחלתו ולא ילך לרופא להתרפא בדרכי הטבע, סופו למות מאותה מחלה שלא כפי שנגזר עליו שיאריך ימים, ודומה הוא למי שנכנס לאש יוקדת, שבוודאי האש תשרוף אותו וימות בלא עתו. עד כאן תמצית דבריו.

הטענות המוטעות בשם האמונה

אומנם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה (בחוקותי כו, יא) יוצא שראוי לצדיקים שלא לפנות לרפואות. שכך היו הצדיקים נוהגים בזמן הנבואה, שאם היו חולים לא דרשו ברופאים אלא בנביאים: "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". ומה שהתורה חייבה את מי שפצע את חברו לשלם לו דמי רפואה ותרופות – נאמר למי שרוצה ללכת בדרכי הטבע, "כי התורה לא תסמוך דיניה על הניסים… אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים".

אולם כבר הרמב"ן עצמו כתב שמצוות חובה להיעזר ברופאים ותרופות ובכלל פיקוח נפש הוא, כפי שמאכילים חולה ביום הכיפורים ומחללים שבת על הכנת תרופות (תורת האדם שער המיחוש, עניין הסכנה).

יש שביארו שהחילוק הוא בין הזמן שהנבואה שרתה בישראל, ואז הצדיקים סמכו על הנביאים, ובין זמן שאין נבואה ורוח הקודש, שבו חייבים להזדקק לרופאים (חיד"א שלו, ו; שו"ת דברי יציב ליקוטים קי"ד).

ברפואות הבדוקות – חובה להשתמש

אולם נראה שהחילוק העיקרי הוא בסוג הרפואה והתרופות. הכול מסכימים שמי שהסתכן מחמת צום יום הכיפורים, חובה עליו לשתות ולאכול ולא לפנות לה' בתפילה, כי ידוע שהשתייה והאכילה יועילו לו. וכן מי שנפל עליו בית, מוסכם שחובה לחלל שבת בפיקוח הגל כדי להצילו. וכן היחס לכל רפואה שידוע ומובן כיצד היא מרפאה. לעומת זאת, ישנן תרופות שלהערכת הרופאים של אותה תקופה הן מועילות, אבל הדבר רחוק מלהיות ודאי, ולגביהן כתב הרמב"ן, שהיה רופא בעצמו, שיותר טוב לצדיקים שיסמכו על ה' ולא ילכו לרופאים.

אבל כאשר מדובר בטיפולים רפואיים שהמציאות מוכיחה שהם מועילים באחוזים גבוהים, גם הרמב"ן יסכים שגם הצדיקים חייבים להזדקק להם. כמו שאדם חייב לאכול ולשתות כפי הנצרך לו כדי להתקיים, כך חובה עליו להזדקק לטיפולים שידועים כמצילי חיים. כמו כן חובה על בני זוג שאינם זוכים לקיים מצוות פרו ורבו בדרך הטבע לפנות לטיפולי פוריות, שהמציאות מוכיחה שבדור האחרון הם מועילים מאוד.

כלומר, לאחר ששיטות המחקר המדעי התפתחו בדורות האחרונים, כל מה שנבדק באופן שיטתי ונמצא כמועיל מאוד לרפואתו של האדם נחשב כחלק מחוקי הטבע וחובה להתרפא בו. ומה שנראה כמועיל אבל תועלתו אינה ברורה, והרופאים נוהגים להשתמש בו כי אין להם פתרון מוצלח יותר, הוא בכלל מה שכתב הרמב"ן, שהרוצה ללכת בדרכי ה' אינו נזקק לרפואות.