אומנם צה"ל שיפר את היחס לחיילות הדתיות, אך גיוס הבנות נשאר בעייתי בגלל תהליכים מסוכנים בצבא • העירוב בין חיילים לחיילות יוצר מצבים של איסורים גמורים • ההידרדרות התרבותית בקרב הצעירים מחלישה גם היא את רמת הצניעות • גם אם בקהילות מסוימות צודקים הרבנים שמכוונים בנות בקהילה להתגייס, ההדרכה אינה נכונה לציבור הרחב • גיוס הבנות עשוי להיות חמור עוד יותר, ככל שתימשך מגמת טשטוש הזהויות בצה"ל • כישלון המטכ"ל כפול: מרחיק מגזרים מצה"ל, ומשבח בנות תוך פגיעה במוטיבציה של הבנים

שירות צבאי לבנות

שאלות:
א) האם מותר לבנות לשרת בצה"ל?
ב) האם הטענות נגד הרמטכ"ל והמטכ"ל מוצדקות?

תשובה: ההדרכה התורנית על פי דעת רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצה"ל. אומנם אין מדובר באיסור מוחלט כדוגמת איסור בשר בחלב, מפני שכעיקרון מצווה על כל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, להגן על העם והארץ, ולכן בשעה של פיקוח נפש לאומי כדוגמת מלחמת השחרור גם לבנות יש מצווה לשרת בצבא (פנה"ל העם והארץ ד, יא). אולם למעשה ההדרכה של רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצבא. שני נימוקים לכך: האחד הוא שמירת הצניעות, שכן דווקא בצבא ציוותה התורה להקפיד יותר על קדושת המחנה (דברים כג, י טו). השני הוא חשש מירידה ברמתה הדתית-רוחנית של הבת, בהיותה במסגרת חילונית תחת פיקוד חילוני. ביחידות הקרביות הפגיעה בקדושת המחנה חמורה כל כך, עד שבלא מצב של פיקוח נפש לאומי, קרוב לומר שהשירות בהן כרוך באיסורים מוחלטים. לגבי שאר היחידות חומרת הבעיות תלויה בכמה גורמים, וככל שמשרתים קרוב יותר לבית ובחברה הגונה יותר, הבעיות בדרגה פחותה, ולמרות זאת ההדרכה הכללית היא שאין לבנות לשרת בצבא.

בשנים האחרונות התחוללו כמה שינויים שהובילו תהליכים מנוגדים לזאת, שיש לתת עליהם את הדעת.

התהליכים מאז קום המדינה

בעשורים הראשונים לקיום המדינה, רוב הבנות הדתיות שירתו בצבא. ואף שרוב הרבנים והמחנכים התנגדו לכך, העמדה הרווחת אז בקרב רבים מהציבור הדתי הייתה שהצורך בשמירת הביטחון והשתלבות בציבור הכללי הם ערכים עליונים, ששווה לסכן למענם את הרמה הדתית. בפועל, באותן השנים, יותר ממחצית מבוגרי החינוך הדתי נטשו את מסורת קיום התורה והמצוות.

בעקבות התוצאות המרות של השילוב הלא מבוקר, ובזכות התחזקות החינוך התורני בהקמת ישיבות, אולפנות וישיבות הסדר ובצמיחת דור חדש של רבנים מחנכים ומחנכות, ערכי התורה והמצוות נעשו מרכזיים יותר ואחוז העוזבים פחת מאוד (כ 20 אחוזים). במקביל מספרן של המשרתות בצבא הצטמצם, וגדל מספרן של המשרתות במסגרת השירות הלאומי. בשנת תש"ס התגייסו כ 1,700 בנות דתיות לצבא מתוך מחזור של כ 7,000 בנות. בשנת תשס"ח (2008) מספרן ירד לפחות מ 1,300, שהן פחות מ 20 אחוזים מבוגרות החינוך הדתי.

השינויים בעשור האחרון

בעשור האחרון חלו שינויים משמעותיים: מצד אחד, עם הגידול הדמוגרפי מספר הבנות המבקשות לשרת במסגרת השירות הלאומי עלה, ואילו מספר התקנים לשירות מאתגר לא גדל בהתאם. על כל מקום יוקרתי התחרו עשרות בנות איכותיות, וכך בנות רבות קיבלו דחיות וחשו מתוסכלות. כדי לתת מענה לכל המבקשות לשרת, נפתחו מסלולים שקשה לקיים בהם מסגרת דתית נאותה. כך קרה שגם במסגרת השירות הלאומי, בנות נאלצות להתמודד עם ניסיונות קשים.

במקביל, הצבא שלמד להכיר בערכן של בוגרות החינוך הדתי החל לעשות מאמצים משמעותיים כדי לגייס בנות דתיות. לשם כך הוא פתח בפניהן מסלולים מאתגרים, והתחייב להעניק להן מעטפת תמיכה דתית, ובעידוד הצבא קמו מדרשות שמכינות את הבנות לשירות הצבאי ומעניקות להן ליווי ותמיכה. כך מצבן הדתי של הבנות המשרתות בצבא השתפר. אם בעבר לא היה אפשר לדעת מי חיילת דתית, כי מלבד מעטות כולן התלבשו כחילוניות, כיום ישנן הרבה יותר חיילות דתיות שמקפידות על לבוש צנוע, מתפללות ומברכות ומקדשות שם שמיים בהתנהגותן.

במקביל לשיפור במצבן של הבנות הדתיות בצבא, מספר המתגייסות עלה שוב לכ 1,700 ואולי יותר מדי שנה. למרות התעמולה המכוערת של הצבא נגד הרבנים ומערכות החינוך הדתיות, כמדומה שאחוז הבנות הדתיות שמשרתות בצבא לא השתנה באופן משמעותי לעומת המצב לפני כ 20 שנה (וזאת בניגוד לנתונים הכוזבים של דובר צה"ל).

הירידה ברמת הצניעות

במקביל ליחס הטוב שניתן לחיילות הדתיות, כמו גם פתיחת מסלולים ייחודיים לחיילים חרדים, מתרחש בצבא תהליך נוסף – שילוב מוגבר של חיילות ביחידות רבות. מכיוון שהתנהגות רבים מהצעירים החילונים נעשתה במשך השנים יותר מתירנית, כך הם מתנהגים גם בצבא ביחידות המעורבות, שהפכו להיות מאוד לא מתאימות לחייל הדתי וקל וחומר לחיילת. ביחידות הקרביות המסורתיות המצב עדיין כמעט לא השתנה, אבל ביחידות הקרביות למחצה ותומכי הלחימה, קשה מאוד לחייל הדתי לשרת.

אומנם ישנן יחידות עורפיות מעורבות שבהן ההתנהגות נאותה יחסית, מפני שהחיילים והחיילות שלהן מגיעים ממשפחות שהשקיעו יותר בחינוכם והשירות קרוב לבית, ואף זה בתנאי שהמפקדים אוכפים את פקודות הצבא הקשורות לצניעות.

החוג המתגייס וההדרכה הכללית

יש רבנים, ועמם מחנכים ומחנכות, שמתוך היכרות קרובה עם בנות החוג שלהם (קהילות יותר ליברליות), טוענים שהשירות הצבאי אינו פוגע ברמתן הדתית של הבנות לפי מה שהן רגילות. ובת שקשורה לקהילות אלו ורוצה להתגייס ליחידות שבאופן יחסי נשמרת בהן הצניעות, יש לה על מה לסמוך, שכן ההדרכה התורנית תלויה גם בקהילה ובאדם. עובדה היא שבשנים האחרונות רבני הקהילות הדתיות הליברליות הצליחו לחזק את הזהות הדתית של בנות ובני קהילותיהם.

אולם ההוראה הכללית השוללת גיוס אינה מבוססת על חוג זה, שעם כל חשיבותו הוא אינו מאפיין את כל הציבור הדתי, ומתוך שיקול רחב, ההוראה הכללית של רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצבא ובכלל זה גם ביחידות העורפיות. לפיכך נכונה מדיניותו של החמ"ד, שמתנגד לשירות צבאי לבנות, ונכון עושים שלא מאפשרים לנציגי הצבא להציג בפני הבנות את מסלולי השירות. רצוי לזכור שבזכות עמדה זו, היחס לבנות הדתיות שמתגייסות הרבה יותר טוב, כדי להוכיח שהשירות הצבאי אינו פוגע בהן. אבל אם תופעה זו תהפוך לרווחת, יש חשש סביר שתנאי שירותן ישתנו לרעה, כפי שקרה אצל הבנים.

חלחול עמדות שמאל חילוני

בנוסף לכך, חִלחלה לצה"ל עמדת השמאל החילונית שמטשטשת את הזהות המגדרית והלאומית, ורואה את כל האנשים כשווים בכול, בלא שום אפיון מהותי.

למרות ההבדל המובהק בין ממוצע הגברים והנשים באופי וביכולות הגופניות, מכיוון שיש יוצאים מהכלל, השמאל רואה בחלוקה המגדרית אי צדק (בניגוד לכללי הסוציולוגיה). לתפיסתם יש לקבל לכל יחידה חיילים לפי התאמתם לתפקיד בלא התייחסות למגדרם. בשם עמדה זו מפקדי צה"ל ודובריו מקפידים לציין תמיד את החיילות שהצליחו בתפקידים שנחשבו עד כה גבריים. פעמים רבות הם עושים זאת בלא לציין שרף הדרישות הורד כדי שגם בנות יתאימו לשירות באותן יחידות.

כמו כן ביחס לצניעות, מכיוון שיש חיילים רבים שהמתירנות לא מפריעה להם, ויש חיילים מעטים שמצד אופיים קל להם להיות ממושמעים ולהתגבר על יצרם, הצבא דוחה את דרישות הצניעות ההלכתיות. אישי השמאל מחזקים את עמדתו, באמירה כי עובדה היא שגם בקרב הציבור הדתי לעיתים יש עבירות, ומנגד גם בקרב ציבור חילוני יש שמתנהגים באופן מוסרי וצנוע, הרי שאין צורך להתחשב בעמדה ההלכתית המכוונת לכלל האנשים הואיל ואינה מתייחסת לקצוות.

אף שיש נקודת אמת בהתייחסות לאדם הבודד שבקצה הרצף, העמדה שלוקחת בחשבון את הזהות המגדרית, הלאומית והתרבותית, ברוב המקרים יותר צודקת וקולעת לאמת. אקווה להסביר זאת בהזדמנות אחרת.

בכל אופן, במצב כזה, העמדה העקרונית השוללת שירות צבאי לבנות מקבלת חיזוק. שכן גם אם לעת עתה ישנו שיפור מסוים במצבן של החיילות הדתיות, ישנו חשש סביר שהעמדות החילוניות יגברו ובנות רבות יתדרדרו בצבא מבחינה דתית.

כישלונו של המטכ"ל

כפי הנראה חברי המטכ"ל אינם מודעים לעומק המחלוקת על זהויות מגדר ולאומיות והשלכותיה, לכן למרות נאמנותם הבסיסית לעמם ומולדתם, בלא תשתית ערכית חילופית הם מאמצים את עמדות השמאל שרווחות באקדמיה ובתקשורת החילונית, בלא להבחין בסתירה הפנימית שבעמדתם.

מכאן לשאלה השנייה על הטענות הקשות נגד הרמטכ"ל. אינני יודע כיצד הוא מכין את הצבא למשימותיו הביטחוניות, אולם בתחום הלאומי-חברתי הוא נכשל בשני האתגרים העיקריים של צה"ל.

האתגר הראשון: לעודד שירות צבאי מסור להגנת העם והארץ. במשפט אלאור אזריה, כמו בהתבטאויות נוספות של חברי המטכ"ל, הם הפנו עורף לחיילים הקרביים ופגעו במוטיבציה להתנדב לשירות משמעותי.

גם הענקת מעמד ללוחמות קרביות כשוות ערך לחיילים הקרביים, בלא שיעמדו בסף הנדרש מכל חייל קרבי באמת, פוגעת במעמדם ובכבודם של החיילים הקרביים, וממילא פוגעת במוטיבציה של הבנים לתת את נשמתם למען האימונים המפרכים.

האתגר השני: לשתף את כל חלקי העם בשירות הצבאי, כאשר האתגר העיקרי מופנה כלפי בוגרי החינוך החרדי, שבעוד כעשר שנים יותר מרבע מהמועמדים לגיוס יהיו בוגריו. ישנו תהליך של ויכוח והשפעה הדדיים בין החברה החרדית והדתית ובמיוחד החרד"לית. כאשר השירות בצבא הופך ליותר בעייתי מבחינה דתית, ומפקדי הצבא מתנכלים לרבנים שמעודדים בנים לשרת בצבא ומעליבים אותם, רבים מקבלים את העמדה החרדית ומתחזקים בעמדה שאין להתגייס.

אלו האתגרים העיקריים שניצבים בפני צה"ל, ובהם הרמטכ"ל נכשל. אילו התפטרותו הייתה מועילה, היה נכון לדרוש זאת. הבעיה היא שגם חבריו המועמדים להחליפו נגועים באותו עיוורון.